לאורך כל ההיסטוריה נטתה התודעה האנושית לפגר אחרי שלבי
ההתפתחות החברתית ולא להקדימה. במילים אחרות, אנחנו נוהגים
לחשוב "מה שיהיה- יהיה", ועושים רק אחרי שהיה מה שהיה. בעבר
יכולנו עוד לשמור על שפיותינו, היינו עוד יכולים להיות
מאושרים. הווי אומר, אז עוד היה מצב השינויים והתמורות  בחיינו
(גירויים חיצוניים מהסביבה) בשליטתנו, כיום המצב כבר לא כך,
עודף הגירויים והתמורות בתחפושת של פיגועים והתאבדויות גרם לנו
לאבד את האושר הקולקטיבי שהיה לנו בתקופות קודמות. המצב
הביטחוני המעיב וביטויים תקשורתיים כגון: שרשרת פיגועי
ההתאבדות, גל הרציחות... נכנסו לתודעתנו ומלווים את חיינו מדי
יום ביומו, הם למעשה המציאות אליה הגענו מבלי משים ובאופן טבעי
לחלוטין. בטבע, יכול להיווצר מצב בו בע"ח כגון: חיידקים,
עכברים, קופים ובני אדם, מגיעים למצב הנקרא "פיצוץ אוכלוסין",
הכוונה היא לא שעכברים מקבוצה אחת מפוצצים עכברים מקבוצה אחרת
אלא זהו מצב הקורה כאשר אוכלוסייה במקום מסויים יוצאת ממצב של
שיווי משקל. במצב שכזה מתחילה תחרות קשה על משאבים כגון שטחים
מים ומזון.

פעם היה לי כלב זאב גזעי, כשהוא הגיע לשכונה היה שם כלב צייד
גדול שנחשב למלך השכונה. מדי יום אותו כלב הגיע לשער ביתנו
ופרץ בנביחות עזות מעבר לגדר כשכלבי האהוב לא החזיר לו כלל,
הוא לא היה כלב שנובח. מאחר ונחרץ גורלם לחיות באותה שכונה
דאגתי למנוע את פגישתם על ידי כך שהוצאתי את כלבי לטיולים
בזמנים אחרים מאלו בם נהג אותו כלב ציד להסתובב. יום אחד, קרה
המקרה והוצאתי את כלבי לרחוב כשבמדרכה ממול הופיע לפתע מהסיבוב
מלך השכונה בכבודו ובעצמו, לא הספקתי להדק את ידי לחגורה וכלבי
פרץ בריצה אדירה לכיוונו של מלך השכונה, שקפא על שמריו, ונגח
בו בחוזקה כשהוא מעיף אותו באוויר אל עבר החומה שמאחוריו, אותו
יום כולם ידעו כי יש בשכונה מלך חדש- שמו היה רוקי. בדר"כ
סיפור המפגש בין כלבים הוא פחות דרמטי ומוכר לכולנו. כלבים
הנפגשים לראשונה ברחוב, נעמדים זה לצד זה ומודדים האחד את
השני, מודדים מי יותר "עצבני", מי יותר "עייף", מי יותר גדול
וכן הלאה... אז, או שעל פניו של אחד מהם עולה חיוך מטופש
ושובבני האומר "בוא נשחק היום" או שפורץ קרב. בדומה לבע"ח
אחרים בטבע, גם הפלשתינאים מודדים אותנו, ולא רק את גודלנו ואת
כוחנו הפיזי אלא גם את כוחנו הנפשי והרוחני. וכמונו כמוהם,
תרבותנו, גודלנו וחוזקנו הם מודל לחיקוי וכל עוד אנחנו נישאר
כאן גם הם כמותנו יישארו כאן. מכאן יש שני תרחישים העתידים
לקרות: או מצב בו פורצת מלחמה עזה וכוללת בין היהדות לאיסלם או
מיתון הדרגתי של מספר האוכלוסין באזור בו אנו חיים כיום
ומאופיין בשיגרה מתוחה ואינטנסיבית לאורך זמן.

ישנו סיפור המוכר לי מילדותי הנקרא "החלילן מהמלין" שם נער
צעיר הגיע לעיר בה פרצה מגפת עכברים, העכברים התרבו לאין שעור
והיוו מטרד חמור לתושבי העיר. אותו נער היה מחלל בחליל וכך
בנגינתו הוביל את כל עכברי העיר אל הנהר. למעשה, פרי דימיונו
של אותו מחבר הבשיל לאחר והוא טעם מפרי המציאות. ידוע כיום, כי
וירוסים וחיידקים יכולים לגרום למחלות שונות ואפילו התקפי לב,
סרטן ופגיעות נוספות אלו ואחרות בבע"ח, כולל האדם. במצב של
צפיפות יתר האוכלוסיה פגיעה וחשופה יותר להשתלטות של מחלות
ולמעשה, מגפת העכברים נעצרה ע"י מחלה מוחית שהובילה את העכברים
לטביעה בנהר.
החברה הישראלית ולצידה החברה הפלשתינאית הולכות וגדלות ובד בבד
הן עוברות טלטלות וזעזועים קשים הפוגעים בבריאותה של החברה
הכוללת. במצב של היום נוצרו ועדיין נוצרות תת קבוצות שהשפעתן
וכושרן להמיט שואה על המערכת כולה הולך וגדל. קיים חוק מתמטי
הניתן להוכחה הקובע ש " כאשר קבוצה שלמה מורכבת ממספר תת
קבוצות, רב הסיכוי שתשתלט אותה תת קבוצה שיציבותה היא הקטנה
ביותר". מצבנו אומר דרשני, מספר תת הקבוצות בארץ הולך וגדל,
משני צידי הקווים והגדרות, למעשה משך הזמן שניתן להתעלם
מתביעותיהן של קבוצות אלו מתקצר ומתקצר. האם הגיעו שכנינו למצב
האפידמי של "מגפת ההתאבדות ההמונית" אליה הגיעו עכברי העיר
המלין?  האם הגענו אנו למצב אותו אני מכנה "התאבדות זמנית"
המציין מצב של בריחה מהמציאות אל עבר עולמות אחרים בזמנים
ומקומות אחרים מכאן ועכשיו (שיכרות, נטילת תרופות, נסיעה
לחו"ל...) ???
הדרך הטובה ביותר לדעתי לטיפול במיעוטים זועמים ומתמרדים היא
ע"י הגברת פתיחותה של המערכת, שיתופם המלא בקביעת המטרות
החברתיות, ולא באמצעות חרם ובידוד.  "הפרה המשוגעת" אינה רק
מחלה אירופאית הפוגעת בפרות מובאסות החיות בתנאי צפיפות אלא,
זו מחלתה של החברה הישראלית, דם נגוע זורם בגוף החברה,
כשסממניה הראשונים של המחלה הופיעו לראשונה במערכת הפוליטית
שנכנסה למצב של התמוטטות,  מאז החל בנו משבר של זהות אישי- מי
אני?! ; משבר זהות לאומי- מיהו יהודי?! ; ומשברים פסיכולוגים
אלו ואחרים.

ברגעים הקשים של ימינו בם נרצחים מדי שבוע אנשים מן הישוב,
מתגלים תכונותיה וקווי אופיה של החברה הישראלית- פלשתינאית
כאחד. אנו ניצבים עתה בפני מבחן עליון, בפני רגע של תפנית
היסטורית המחייבת אותנו לבחור בין שליטה בתהליכים הקורים
בקרבנו לבין אובדן וכיליון. רגע אשר בו חייבת אותה "פרה
משוגעת" אשר המנהיגות הפלשתינאית עשתה בה כרצונה והוליכה אותה
אל שדות של ייאוש, לאמץ כלל כוחותיה לקום על רגליה לנגוס
וללעוס במנהיגות הפלשתינאית כעשב לרגליה.