איבדתי כל ענין בחיים, לא ברור אם זה הניכור, חיים שלא מומשו,
ההבנה שאת מה שדפוק אצלי לא אוכל לשנות.
בכל אופן, מתישהו החיים כבר לא היו משהו שכדאי לשמור עליו.
מה שהיה ביננו בעצם בכלל לא היה, היא עזבה, נטשה אותי עוד לפני
שהיה סיכוי.
ואני, אני תמיד האמנתי שיהיה לי טוב, שפעם אחת אם היא תקח את
הזמן זה יהיה שונה ונהיה ביחד.
אם רק יכולתי לקבל הזדמנות.

אהבתי אותה.
לא יכולתי לדעת מה יקרה, בתמימותי חשבתי שהאהבה הזאת שהרגשתי
היא דבר טוב, שוועתי לאהבתה.
מרגע שהכל התחיל בנקודה קטנה של אור הרגשתי אותה, היא היתה חלק
ממני ואני חלק ממנה, אז היה טוב, היא לא ידעה.
הייתי איתה תמיד, מבלי שתרגיש בי, רציתי להגיד לה, לצעוק, אני
כאן! שלך! לתמיד!
אבל לא יכולתי, זאת מין אילמות כזאת שנגזרת עליך דווקא ברגעים
שבהם הכי חשוב שקולך ישמע, שעשוע של הטבע אולי.
ככל שעברו הימים גדלה אהבתי אליה, הרגשתי קרבה גדולה מתמיד, אם
רק ידעת שאני כאן, אם רק ידעת את אהבתי, אהבה אינסופית, אהבה
שאינה תלויה בדבר מלבדנו.
בלילה חלמתי שאנחנו ביחד, רק אני והיא, לא רצינו כלום מלבד
החיבוק הזה מלא החום, לא צריך כלום מלבד זה.

לבסוף, זה נהפך בלתי נמנע, היא הבינה שאני קיים, שאני שלה.
כשזה קרה לא יכולתי עוד לשמוח באהבתי אליה.
התמלאתי כולי בתקווה מוכתמת בפחד.
פחדתי, פחדתי שעכשיו, כשההחלטה בידיה לא תאהב אותי כפי
שקיוויתי, כפי שראוי שתאהב אותי.
היו אלו זמנים של חוסר וודאות, רציתי שתדע עד כמה לבי שלה, שלא
תמעיט בערך אהבתי.
ידעתי שאם תדע לא תכל לסרב, ודאי שתהיה שלי.
ובלילה חלמתי עליה, בוכה.

קיוויתי שתכנע לכח אהבתי, ודאי הרגישה את העוצמה, עוצמת חיי
הפועמת בה.
אפילו מבלי להביט בפניה העצובות ולשמוע את קול בכיה ידעתי שלא
רצתה בי.
הבנתי, הבנתי שכל כולי חייתי ולו רק למענה, ומכשלא רצתה בי עוד
לא נותר טעם לחיי.
וכשהחיים איבדו את משמעותם איבדתי אני כל עניין בחיים.
כמו משב רוח במדבר שומם חייתי ועברתי מן העולם.
ובלילה, וביום חלמתי שאני לבד בחושך גדול.

הגורל קבע שלא תוכל לאהוב אותי, והיא עזבה, נטשה אותי עוד לפני
שהיה סיכוי.
בשבילה חיי כבר לא היו משהו שכדאי לשמור עליו.
זו שנתנה לי סיבה להמשיך, זו שרק בשבילה חייתה בי נשמתי, זו
שנתנה לי חיים  היא זו שקטעה את חיי באכזריות.

וכאן אני נמצא, בחלקת תינוקות הבוסר שמתו בטרם נולדו, ואיתי
קבורה אהבתי אליך.
מעולם לא ידעתי אהבה, מעולם לא ידעתי חיים.