ניצוצות קטנים, ריצדו בעולם שלי. הייתי רואה אותם בכל מקום,
אבל רק כשהיה קצת חשוך או עצוב בלב.
עם כל רעיון חדש, כל תשוקה ממומשת, כל חלום או מחשבה. תמיד.
אומרים לי שהמחלה שלי קצת חרפנה אותי, אבל אני מוכן להישבע שהם
היו אמיתיים.
רגע הם מולי, ממש באותו רגע אלפית שנייה אחר כך, הם נעלמים.
ניצוצות קטנים, שרק אני מודע שבכלל התקיימו.
הפסקתי לדבר עם אנשים אחרים על הניצוצות, מה הם מבינים? הם
מביטים על אותו עולם כמו שלי, ובעצם, אף פעם לא ראו ניצוץ.
מישהו אמר לי פעם שהניצוצות הם כמו כוכבים נופלים, שהם מקריבים
מבחירה את חיי הנצח שלהם כאנרגיה על מנת להיות כוכבים, ואפילו
לרגע אחד קטן.
בלילה כשהם מופיעים, כל אחד מהם הוא ממש שמש קטנה, לחלקיק
השנייה בו הוא מתקיים.
לפעמים אני מתגעגע אליהם.  

אני לבד, אנשים מאוד התרחקו ממני בזמן האחרון, הם מפחדים ממני.
אומרים שאני משוגע, אני מנסה לשכנע אותי כל הזמן שאני לא, סך
הכל ילד קטן, שרואה ניצוצות.
אבל הם שם! אני נשבע. תמיד מופיעים, אולי הם מחכים שאנשים
ימצמצו כדי להופיע ואז להעלם. אבל אז, איך ייתכן שאף פעם אף
אחד אחר לא סיפר לי על ניצוץ שהוא ראה?
הם אמיתיים, אני בטוח... הם חייבים להיות אמיתיים.

אני שונא את העולם, כל כך שונא. למה אנשים חייבים להיות כל כך
רעים אלי? אוף אני שונא אותם, אם לא הייתי כל כך חלש, הייתי
מרביץ לכולם. מצדי שהם ייעלמו, אם עוד פעם אחת אני אתפוס מישהו
קורא לי משוגע, אני אשתגע.
אפילו צליל אחי הגדול שאמור להגן עלי לא עוזר בכלל, במקום זה
הוא שם עם כולם צוחק עלי, וזה הכי כואב. זה תמיד עושה לי
לבכות. אני שונא אותו ושונא את כל שאר העולם.  

הדבר היחיד שאני אוהב בעולם הוא ג'ולות, ואת הניצוצות. אבל
ניצוצות הם לא דבר שקל לאהוב כי הם נעלמים כל הזמן. יש לי
מליאן ג'ולות.
אני אוהב לשחק איתן בחצר.

פעם אחת, שיחקתי עם הג'ולות שלי בחצר, ולפתע הופיע מטח של
ניצוצות, כל כך הרבה ניצוצות שהתעוורתי.
הלב שלי פעם בחוזקה, הזעתי, הניצוצות הסתובבו סביבי, ואני
הסתובבתי, מנסה לתפוס אותם, לגעת בהם.
הם עפו, אני רצתי אחריהם, הכל היה מלא אור של ניצוצות,
רצתי בכל כוחי, אולי הפעם אני אהיה מספיק מהיר כדי לתפוס אחד,
לראות מה קורה אתו, אם הם באמת נעלמים או שהם סתם הולכים למקום
אחר כל כך מהר עד שאני חושב שהם נעלמו.
הייתי מעוור כל כך מהניצוצות, שלא שמתי לב לג'ולות שלי,
החלקתי.
הרגשתי כאב חד בראש, כל הניצוצות נעלמו ביחד, ורק אני שכבתי לי
שם, בין הג'ולות שלי עם דם שמרטיב לי את השיער.
ניסיתי לקום, אבל חטפתי סחרחורת ונפלתי שוב.
מתוך ייאוש גדול ופחד התחלתי לבכות, קראתי אמא! אמא!
אבל  היא הייתה במטבח ולא שמעה אותי, ואולי שמעה ורצתה שאמות?

שלא יהיה לה עוד בן משוגע? שהיא לא תצעק עלי יותר, כמה שאני
מסכן את עצמי? שלא תשמע עוד תירוצים על ניצוצות.
שיהיה לה רק את הבן שהיא אוהבת, את צליל, כן זהו היא בטח שונאת
אותי, ולכן היא לא באה.
שכבתי בחוץ הרבה זמן, אבל לא צעקתי, לא השמעתי כל קול, אם היא
רוצה שאני אמות, אני אשכב כאן עד שאני אמות, בין הג'ולות שלי.

אני מקווה שהיא תצטער על כל הפעמים שהיא כעסה עלי, כשאני
אמות.
וכל הילדים מהכיתה, יצטערו שהם קראו לי משוגע, הם יבכו! בגללי!

וגם צליל יצטער, הוא יגיד לעצמו היה לי אח כל כך מיוחד, ורק
בגללי הוא מת, אם הייתי מגן עליו, אז הכל היה אחרת.
מגיע להם, צבועים כאלה, יום אחד מכניסים לי מכות, ואחרי זה הם
עצובים שאני מת. בטח  יקח אותי אמבולנס מיוחד עם סירנה לבית
הקברות, וישימו אותי שם, עטוף בסדין.
ובכל זאת, אני לא חייב למות משועמם, אמרתי לעצמי.
הבטתי בג'ולות שמפוזרות סביבי, הג'ובות הגדולות, והמצליפות
הקטנות, ג'ולות פשוטות, וכאלה עם כל מיני סיבוכים בתוכן, המון
ג'ולות יפות וכולן שלי, ורק שלי.
מעניין מה הם יעשו אתם כשאני אמות, אמא בטח תזרוק אותן לזבל,
היא תגיד שאני מת בגלל הג'ולות.
ג'ולות מסכנות, הן ישכבו בשקית זבל בפח מסריח, ואף אחד לא
יצחצח אותן, או יאהב אותן, ואז תבוא משאית גדולה, ותביא את
הג'ולות למזבלה, ויקברו את הג'ולות שלי, תחת הררי זבל.
ממש כמו שיקברו אותי, רק יותר מסריח.
לפתע הבחנתי בניצוץ קטן של אור, חייכתי לעצמי, וסובבתי במאמץ
את הראש כדי לראות במה המדובר, ושם הוא היה.
ממש ליד האוזן השמאלית שלי, עמד כוכב קטן, כוכב מדהים, הכי יפה
שראיתי בחיים שלי.
הוא היה נוצץ, ממש נוצץ כאילו שמישהו לקח ג'ולה ושם בפנים
מנורה,  וחיבר לבטריה קטנטנה, שנכנסה גם לתוך הג'ולה.
החזקתי את הכוכב מול השמש כדי שינצוץ עוד יותר, "תיראה כוכב
שלי,
עכשיו בוקר, והנה אתה נוצץ כמו השמש הגדולה, וכל האחרים
מתחבאים.
הם לא יצחקו עליך יותר, אפילו אם אתה על האדמה והם בשמיים.
השמש רק מוסיפה לך חן."
שכבתי שם ובהייתי בכוכב ממש המון זמן אני חושב כי כבר הגיע
ארוחת צהרים, שמעתי את אמא קוראת לי. אבל לא עניתי, כי אני מת.
אני מת והכוכב בא לשמור עלי כדי שאני לא אמות לתמיד.
אמא קראה לי שוב, גיל! בוא לאכול!
ואני המשכתי לי למות בשקט ולהביט בכוכב שלי.
הוא כל כך יפה, יש בתוכו מין משהו כחול  שמתערבב עם עצמו, והוא
כל כך נוצץ!
אני לא יודע איך אמא ידעה שאני חיי, אבל היא ראתה אותי ונבהלה,
היא לא חשבה שאני מת אפילו לרגע אחד, ישר הקימה אותי, הייתה לי
סחרחורת אז נשענתי עליה חזק חזק, כדי לא ליפול, אמא שוב כעסה
עלי שאני לא ניזהר, ואני רק שתקתי והחבאתי את הכוכב שלי בכיס,
כדי שאמא לא תצעק גם עליו.
היא חבשה לי את הראש. היא אמרה שמהיום אין יותר ג'ולות כי אני
לא יודע להיזהר, ושאכזבתי אותה. היא אמרה שצריך לנסוע לקפלן
כדי לוודא שאין לי זעזוע מוח.
לא ידעתי מי זה הקפלן הזה, או מה זה בדיוק זעזוע מוח, אבל היא
הייתה מאוד עצבנית אז לא הטרדתי אותה בשאלות.
פשוט נכנסתי כמו ילד טוב למכונית ואמא נסעה.
היא נסעה מאוד מהר אני חושב, ולא הסתכלה עלי אפילו פעם אחת
במהלך הנסיעה, אפילו שחיטטתי באף במיוחד כדי לעצבן אותה היא לא
אמרה כלום.
נעלבתי. אבל אז נזכרתי שיש לי כוכב משלי.
וזה הרבה יותר ממה שיש לה, לאבא, ולכל שאר הילדים בכל העולם.
שאר הכוכבים גבוה בשמיים ואפילו אסטרונאוטים לא יכולים לקטוף
אותם.
החלליות שלהם כנראה לא מספיק משוכללות.
או אולי, הם קטנים מידי.
לא חשוב עכשיו, הגענו. איזה מבנה מכוער גדול,  ואמא לא אמרה
כלום, רק לקחה את היד שלי והובילה אותי בעצבנות במסדרונות, לא
ידעתי בדיוק לאן היא לוקחת אותי, או מי זה בדיוק הקפלן הזה.
היה שם מלא תור והיינו צריכים לחכות, אבל אמא עשתה לי בושות,
היא  התחילה לצעוק על כל מיני אנשים ולהגיד בהיסטריה שהמצב קשה
ואני לא יכול לחכות, ואני קצת כעסתי כי לא היה לי בכלל אכפת
לחכות, יש לי את הכוכב שלי בכיס.
החזקתי אותו והסתכלתי עליו ברצינות.
הוא פחות נוצץ עכשיו בבית חולים, עכשיו יש בו אור של בתי
חולים, אור חיוור כזה, אור קר.
סוף סוף אחרי שאמא גמרה לצעוק הבנתי מי זה הקפלן הזה שהייתי
צריך לראות.
קפלן היה איש נחמד וחייכני, לבוש בבגדים לבנים למרות שזה לא
היה יום הזיכרון או משהו דומה.
הוא חייך אלי והכניס אותי למכונה גדולה כזאת שעשתה לי הרגשה
מוזרה בראש, ואני כל הזמן דאגתי על הכוכב, שלא יפגע מהמכונה.
בסוף שאלתי אותו אם המכונה מזיקה לכוכבים, אבל הוא חייך ואמר
שאני חמוד.
(למה אמא לא אומרת לי את זה? )
הוא אמר שהכל בסדר עם הראש שלי, (את שומעת אמא? הכל בסדר עם
הראש שלי, אל תדאגי.) ושאין זעזוע מוח.
אחרי זה חזרנו הביתה. אמא הכריכה אותי לאסוף את כל הג'ולות
ולזרוק אותן לפח.
ואני הייתי עצוב להיפרד מהן. אספתי אותן בעצב, אבל את הכוכב
שלי השארתי בכיס, הוא לא ג'ולה, הוא כוכב, אמא לא אמרה כלום על
כוכבים.
כמה ניצוצות עצובים הופיעו אבל הייתי כל כך עצוב עד שאפילו לא
הסתכלתי עליהם.
הלוואי שהם ייעלמו כל הניצוצות, אני שונא אותם, בגללם עכשיו
אני צריך להיפרד מהג'ולות שלי.
מה נישאר לי עכשיו בעולם? כל מיני צעצועים דפוקים של ילדים
קטנים,
דובים ולגו גדול כזה, רעשן ישן מפורים, רכבת שכבר לא נוסעת,
עוגיה חצי אכולה מאתמול, ונעלי בית של קיפי.
ואז נזכרתי שוב בכוכב שלי.
אני לא אפרד ממך לעולם אמרתי, וחיבקתי אותו (כמה שאפשר לחבק
משהו קטן כל כך)
בכיתי שזרקתי את הג'ולות, אמא אמרה שקוראים לזה לקחת אחריות.
אני שונא את זה, היא תמיד רוצה שאני אקח אחריות, היא אומרת שזה
טוב בשבילי, והנה לקחתי אחריות ועכשיו אין לי ג'ולות!  אפילו
את הג'ולות היקרות שלא כל כך רציתי לזרוק היא הכריחה אותי
לזרוק, והיה לי קשה לזכות בהן, מלא משחקים נגד צליל עד
שהרווחתי אותן, מלא משחקים ועכשיו ככה סתם לזרוק את הכל.
בארוחת ערב אמא סלחה לי קצת, והכינה את האוכל שאני הכי אוהב,
למרות שצליל שונא אותו. (מגיע לך צליל)
היא אמרה שמהיום אני ילד גדול ושמגיע  לי אוכל טעים  כי אני
לוקח אחריות. ואני עדיין כעסתי ולא דיברתי אתה בכלל, למה היא
צריכה שאני אזרוק את כל הג'ולות שלי לזבל כדי להתחיל שוב פעם
לאהוב אותי?!
למחרת צליל צחק עלי כל היום, אבל אני לא התייחסתי כי יש לי
כוכב, שזה הרבה יותר ממה שיהיה לאח שלי בכל החיים שלו, אפילו
שהוא גדול ממני בשנה, עדיין אף פעם לא היה לו כוכב. (נשבע לכם,
חיפשתי דברים מעניינים בכל הארון שלו, ובכל המחבואות שלו ואף
פעם לא מצאתי שם שום כוכב.)

אז מה? הוא אמר. כל הג'ולות שהרווחת ממני, ועכשיו אין לך אף
ג'ולה, זה הכל בגלל שאתה משוגע, משוגע, משוגע מסרוח!
כעסתי עליו, כל כך, הייתי חייב להגיד לו שאני לא. פשוט חייב,
אחרת הוא לא היה מפסיק לעולם, ואני ממש שונא שקוראים לי משוגע.

התחלתי לבכות.
אם אני כזה משוגע אמרתי, איך זה שלי יש כוכב ולך לא?  אמרתי
והראיתי לו  את הכוכב היפה שלי שנצץ בשבילי לאור השמש, וגם כדי
להראות לצליל, שהוא מיוחד.
צליל רק הסתכל, וצחק. זה סתם ג'ולה הוא אמר בזלזול, וניסה
לחטוף אותו מהיד שלי.
היית צריך לזרוק אותה הוא אמר!
לא! צעקתי זה כוכב.
הוא שלי!
החבאתי אותו בכיס.
צליל רדף אחרי ואני ברחתי לרחוב רחוק, אפילו עברתי את הכביש
שלי ולצליל אסור לעבור בלי אמא.
צליל נעצר בצד של הכביש ואמר שהוא יספר לאמא, והיא תכריח אותי
לוותר הג'ולה המכוערת שלי, ונכנס לבית.

ואני עמדתי שם בוכה, בצד השני של הכביש, מסתכל בעצב על הכוכב
שלי.
אני לא רוצה שתהיה לבד אמרתי לו, והוא נצנץ לי בצורה עצובה,
אבל כדאי שניפרד אמרתי לו. אמא תגיע ותכריח אותי לזרוק אותך
לזבל, אתה יודע את זה.
שתקנו.
ואז ברגע של אצילות נפש זרקתי את הכוכב גבוה גבוה לשמיים, כדי
שיהיה כמו כל הכוכבים.
מהרגע ההוא, הפסקתי לראות ניצוצות.