לא יפה, לא מכוער. רגיל כזה. כך תיארו הילד, כשהתבקש, בשל אותה
תפיסה תמימה ופשוטה המאפיינת ילדים, שבאופן אירוני כלשהו גם
הייתה אותה תפיסה לפיה עיבד הוא, נוח, את העולם כפי שקלטו אותו
חושיו. בעיני עצמו היה הוא חד משמעית כישלון, וגם בעיני אמו
ורוב המעטים שהכירוהו. הוא היה יושב בפאב, קומתו הנמוכה מתעצמת
בשל עריריותו, מגובן מעל השולחן, מצונף מעל כוסו האחת. רק פעם
אחת ניסה לשתות יותר מבירה אחת, אך המבוכה לאחר שהקיא את
הארוחה הצנועה שהכינה לו אמו על אותה צעירה יפהפייה, הייתה קשה
מנשוא, אפילו בעבור נוח, שבשלושים ומשהו שנותיו חווה מבוכות
לאין ספור, לאחר שפעם אחר פעם נכשל בניסיונותיו להבין כיצד אדם
רגיל אמור להתנהג ולפעול בהתאם, כמו אותה פעם ראשונה בפאב, בה
הזמין לעצמו עוד כוס בירה לאחר שראה את היפהפייה שלידו עושה
זאת, וכאמור הקיא מיד לאחר שסיים כשפנה שוב לעבר אותה בחורה
כדי לראות מה היא עושה עכשיו, ונכנע לחרדה הפתאומית שגרמו לו
שתי עיניה המביטות במקרה בשלו. הוא נשבע לא לחזור לבית עסק זה
לעולם, ואכן כך היה, אך לשבועה זו נוספו עוד יותר מדי שבועות
ומקומות בהם היה חרד מכדי להניח רגלו בשנית, עד שהחל לתהות אם
יוכל שוב לצאת מהבית. אמו המזדקנת לא הקלה על דילמה זו,
בהטרידה אותו חוזר ונשנה במהלך ארוחת הערב בדירתם שיעשה משהו
משמעותי עם חייו, שימצא כבר כלה, שיעמוד בפני רודנותם של
מנהליו כלפיו ובפני לגלוגם הבלתי פוסק של חבריו לעבודה ואז
אולי יעלה קצת בסולם הדרגות, ושלא ישתה מים עם הסלט, ישאיר
מקום לקינוח, ושישטוף כלים. תמיד היה מרכין ראשו בהנהון הסכמה
חלוש וחושב, תוך כדי שטיפה וניגוב יסודיים, כמה קטנה הדירה
מלהכיל את שניהם. לפעמים היה מתעורר בבוקר מלא אופטימיות, אולי
לאחר לילה בו לא התעורר שטוף זיעה ודמעות מעוד חלום זוועה,
ומבטיח לעצמו, תוך צחצוח שיניים והתגלחות לפני הבדיקה היומית
שאמו ביצעה בו לפני שהתירה לו לצאת מהבית, מבטיח שהיום יהיה
טוב, כי היום הוא אדם חדש, שנאמן לעקרונותיו ולא מתפשר על
הדברים הבסיסיים, ואז היה יוצא לעבודה, בחליפת הפקיד הסתמית
הכי מיוחדת שלו, מחייך לרצפה ולרגליו חיוך קטן, ואם נהג המונית
לא התרגז עליו בדרך, הרגשתו הטובה הייתה נשארת גם בכניסתו
לבנק, מהנהן בכובד ראש לשומר המזרז אותו להיכנס כדי שיוכל
סוף-סוף לסגור את הדלת, יושב בשקט בכיסאו הקטן ליד שולחנו הקטן
בפינה, ובמשך כל אותו יום שיגרתי לכאורה של עיון ומיון ניירות
היה מדמיין את השיחה הנוקבת שיכול היה, במחיר מספר צעדים בלבד
ופתיחה וסגירה של דלת, לשוחח עם המנהל, בה היה פושט לפניו את
משנתו לגבי עבודתו התקינה של פקיד דואר בבנק, את פועלו המסור
במשך 10 שנים בבנק לפי משנה זו, ואת העובדה שבמשך כל אותן שנים
הוא מבלה מול אותו שולחן, על אותו כיסא, באותו תפקיד זוטר,
בעוד אחרים, ובדמיונו לא היה נוקב בשמות אך היה מאוד ברור
בצורה שנונה ואלגנטית ברמזו על אילו אינדיבידואלים מדובר,
אחרים שהחלו לעבוד אחרי והרבה אחרי הצטרפו לבנק התקדמו הרבה
לפניו. ואז, ממשיך היה ומדמיין, היה לוחץ בסיפוק את ידו של
המנהל המרצין כלפי חוסר הצדק, ויוצא מהמשרד בראש מורם, מחייך
לכולם, ופולט איזו בדיחה קלילה לחלל החדר, ומתיישב חזרה
בכיסאו, אדיש כביכול לצחוקים של עמיתיו, המטלטלים את ראשם
בשביעות רצון למשמע ההלצה. בדמיינו זאת היה כה מתרגש מהמעמד
שלא היה, עד שהיה חומק בשקט לשירותים כדי שלא יראה מסמיק כל
כך, מרטיב בידיים רועדות את פניו החמים. לאחר מכן, בשל עוד
מתיחה על חשבונו מידי אחד העובדים החדשים או בשל העובדה שיום
העבודה הסתיים ללא צעידת הצעדים ופתיחת וסגירת הדלת, הייתה
עגמומיותו חוזרת, והוא היה אוסף את ניירותיו ואת כלי הכתיבה
שלו לתוך התיק הקטן, ויוצא, כפוף, אל הרחוב המחשיך, מתחמק ממגע
עם אלפי הזרים שלפתע החלו סוגרים עליו כמדומה, קוטע חילופי
דברים מזדמנים במשפטים קצרים בקול חלוש וללא יצירת קשר עין, עד
הגיעו לדירה, שם חילק את תשומת לבו בין אמו המציקה לו
והטלוויזיה, ובסוף היה הולך לישון, מתכסה במיטתו הצרה, מביט
בקירות החשופים עד שכבדו עפעפיו מלהחזיקם במקומם, או שהיה יוצא
לנסות להציל את חייו או לשכוח מהם בפאב או בר שקט כלשהו. את
הילד ראה בגן שעשועים בלה וקטן, בין שני עצים שבין כמה בניינים
בדרכו חזרה מהעבודה. הוא בחר לחזור לראשונה בדרך זו לאחר שביום
האתמול עבר ליד חבורה של נערים ונערות בדרכו הרגילה מהעבודה
לביתו, שהחלו לצחוק מהרגע בו ראוהו עובר את הפינה לפניהם, עד
אפילו אחרי שחמק בהליכה מהירה ושפופה עוד יותר מעבר לפינה
שמאחוריהם. הוא לא שמע בדיוק מה אמרו, אך תיאר לעצמו שהיה זה
עליו, והחליט להימנע מהליכה ברחוב זה, לכן עקף אותו ביום למחרת
ונתקל בדרכו בפארק העלוב, ובילד שהתנדנד בנדנדה לבדו. הוא הביט
בו בהלכו בשביל החוצה את הפארק, ונעצר לפתע, מתמלא כמיהה עזה
להיות במקום הילד הזה, שלמרות שהיה לבד כמוהו, היה נראה מאושר.
הילד דחף עצמו הלוך ושוב בכוח ובמרץ בלתי נדלה, מעלה ומטה עם
תנועת הנדנדה, מחייך חיוך גדול, ונוח התיישב על הספסל שליד,
צופה בו באלם, מנסה להיזכר ברגעים מאושרים כאלה בילדותו הוא,
ולא מצליח. הוא החל לדמיין עצמו ניגש אל הילד, ובריכוז חלומי
כמעט לשאול אותו לשמו ולשלומו, לצחוק אתו, להתיישב בנדנדה
הסמוכה, וממש להתחיל להתנדנד באותו קצב בו התנדנד הילד. הוא
החל מסמיק שוב ממחשבה זו, ובדמיונו הילד נעצר תוך נטיעת רגליו
בחול תחת הנדנדה, וכשנעצר גם הוא, שאל אותו הילד למה הוא
מסמיק, והחל צוחק כשחייך נוח במבוכה, והחל לצחוק גם הוא. ואז,
דמיין, הציע לילד בקול נמוך לראות משהו סודי, משהו מיוחד,
שאסור לספר עליו לאף אחד, משהו שיהיה רק בין שניהם, והילד, מלא
ציפייה והתרגשות אך עדיין חשדני במקצת, שואל מה זה, מה זה,
וכשנוח מציע לו בדמיונו ממתקים מתוך התיק הקטן בנוסף לסוד
הכמוס, גוברת ההתרגשות על כל דבר אחר, והם סרים, אוחזים ידיים,
לפינה חשוכה בצל אחד הבניינים, יד קטנה בתוך יד יותר גדולה
ומיוזעת, ושם, ממשיך נוח ומדמיין, מגלה הילד את הסוד הכמוס
והאלים, ושם נותר, בוכה ומדמם, עד שאחד השכנים מגלה אותו,
ומנסה לסחוט ממנו גם את הסוד, אבל הילד לא מגלה, לא מגלה, בוכה
ולא מגלה, אך נוח לא יודע כל זאת, כי נוח כבר מכוסה במיטתו
ובוהה בקירות החשופים, מרגיש הכל חוץ מפחד.