פעם ראשונה התפללתי לאלוהים כשמיקה נעלמה. היא הייתה לידי
במרפסת שמדרגותיה פונות לרחוב. קראתי בעיון מחקר בלשני משעשע
על קולות בעלי חיים בשפות שונות. רוח נעימה פרטה משבים קלים על
הניירות שרשרשו בידי. הרמתי מבט מחוייך למעלה, לעבר קורי עננים
דקים המתוחים על רקע כחול בל ייאמן, ולפתע בכל היופי שמסביבי
לא הייתה מיקה. דהרתי על המדרגות לרחוב. פרועה. מכנסיים קצרים,
חולצה רחבה מתנופפת מעל, וסנדלים ישנים אוחזים בכפות רגלי.
בחנות המכולת בבית השכן לא ראו אותה, גם למאפייה, מרחק של
שלושה בתים, לא הגיעה לקחת עוגייה חמה שריחה מהביל. התחלתי
לרוץ בדרך בית לחם צועקת: מיקה, מיקה. פניתי לרחוב יהודה מחפשת
אותה בחצרות בתי האבן. רצתי מזיעה, זועקת את שמה ומייללת כמו
חתול מיוחם. אנשים הביטו בי. מכוניות עצרו ויושביהן השקיפו עלי
במבוכה. עברתי את פסי הרכבת לכיוון עמק רפאים והתחלתי כמשוגעת
לשאול אנשים אם ראו אותה. תיארתי להם את דמותה בפרטי פרטים.
ילדים החלו לצעוד בעקבותי, צוחקים ומחקים את קולי, מבוגרים
הציעו לי לפנות למשטרה, לעירייה ולכל מיני מוסדות. בוכה
התפללתי לאלוהים שיעשה שאמצא אותה. ממעמקי נשמתי אמרתי לזקן
שבשמיים שבשבילי הוא יהיה צעיר נצחי ונאהב אם יחזיר את הבייבי
המתוקה שלי. נדרתי שאם תפילתי תיענה, מי שייכנס בדלת ביתי יוכל
להישאר יחד איתי כל זמן שבעולם, וזה משהו שהכי קשה לאישיות
שלי, הדבקה בפרטיות. רגלי הובילו אותי דרך רחוב קרן היסוד
למרכז ירושלים. למדרחוב. המוני אנשים. אלה, היושבים בבתי-קפה
לוגמים משקאות וסועדים קיבתם נדמו לי כמפטפטים פטפוטי סרק.
עולים מרוסיה ניצבו בכל פינה, מנגנים בכינור ובאקורדיון
כשהמנגינה היותר טובה ששמעו אוזניהם היתה צליל מטבעות העוברים
ושבים, המטביעים צלצול בפנכת הנגנים. מישהו העביר לפיד של אש
על שפתיו וכאילו בלע אותו. הקהל הקטן מסביב מוחא כף, והעיניים
מנצנצות בסקרנות וחדווה של סכנה. הרגשתי בודדה, לא אהובה.
זכרתי את מרים, השכנה של הורי. רווקה בת 49. פקידה בבית חרושת
לייצור סוכריות טופי, שיום אחד, לאחר מקרה מצער של אהבה קצרה,
חזרה לפנות ערב לדירת החדר וחצי שלה, החליפה את הנעליים, נעלי
העקב הבינוני, בנעלי בית, הדליקה טלביזיה, סגרה אותה. הדליקה
את הרדיו וכיוונה אותו לתכנית "יין ישן". הלכה למטבח, פרסה
פרוסת לחם, מרחה עליה חמאה ושיכבה שנייה של גבינה צהובה והניחה
את הפרוסה בצלחת. כאשר גמרה לאכול שטפה את הצלחת והניחה אותה
במתקן לייבוש. סגרה את הרדיו, פתחה שוב טלביזיה. ראתה חדשות,
לקחה מסרגות וצמר והמשיכה לסרוג את הסוודר שהתחילה בשנה שעברה.
כשהחדשות הסתיימו ונערת מזג-האוויר עלתה על המרקע לחצה על השלט
והתמונה פסקה. אחר הלכה לשירותים, צחצחה שיניים, עשתה פיפי
והורידה את המים. פשטה את החולצה, החצאית, התחתונים והחזייה,
הניחה אותם בארון הכביסה המלוכלכת. נעלה את הדלת, הלכה למיטה,
כיוונה את השעון לשש ושלושים בבוקר, התהפכה במיטה, לא יכלה
להירדם. לקחה מהתא העליון של השידה ליד מיטתה שתיים עשרה
גלולות, בלעה אותם. פתחה מיד את התא התחתון, הוציאה בקבוק
שמפניה, אמרה בקול: "לחיים!", שתתה בהנאה, ונרדמה לתמיד.
אני עוברת לרחוב בצלאל, נסחפת בהפגנה של אנשים, רובם חובשי
כיפות הפונים לעבר הכנסת. הפגנת מחאה של הימין המתנגד להסכם עם
אש"ף. לפני שבוע, זוכרת, נסעתי לתל-אביב עם חברים ושם הצטרפתי
שמחה להפגנת המונים, התומכים בשלום המיוחל, ליד מוזיאון ישראל
התרבו המפגינים. מהצד הופיעו שוטרים, והחלה התכתשות קלה, יד
תופשת בי. דליה חברה שלי, עיתונאית, מוציאה אותי מכובד ההמון.
שתינו מטפסות לגבעה נמוכה, שקודם צמחו בה פרחים ודשא רעננים,
ועכשיו המקום דרוס וזועק למים. מתיישבות על סלע ומשם צופות
במהומה. דליה מדברת בהתרגשות: חזרתי מתוניסיה. נלוויתי לאייבי
נתן שרצה לפגוש את יאסר ערפאת. הפגישה עם האיש לא הייתה יותר
מאשר טקס צילום, שהתקיים בזכות לחץ בלתי-פוסק של אייבי, שכללה
המתנה באחד מחדרי הווילה של ערפאת ולבסוף, כניסה אל משרדו
ולחיצת ידיים של המנהיג הפלסטיני לאייבי נתן ולעוד כמה
עיתונאים, שגם אני הייתי בהם. אחר-כך נסעתי לבקר בחמאם א-שאט,
שכונת וילות לחוף הים. שלט מסחרי בכניסה מספר כי זו שכונה
בסגנון פרובאנס, בתים קטנים לבנים. במרכז השכונה אנדרטה
המזדקרת לשמים, תודה לנשיא תוניסיה, שהתיר להקים את האנדרטה
ביום השנה החמישי לפשיטת הקומנדו הישראלי. כאן הושיבה ממשלת
תוניסיה את ראשוני הפלסטינים, לאחר שגורשו מלבנון ב-1983, וכאן
הקימו את מוסדותיהם. הייתי גם בסידי בן-סעיד, עיירה הבנויה על
צוק סלע היורד אל הים. במרכז העיירה כיכר ובה דוכני מזכרות
לתיירים. בשישה עשר באפריל 1988, פשטה, כנקמה, יחידת קומנדו
ישראלית על ביתו של אבו ג'יהאד וחיסלה אותו בצרור מתת-מקלע.
ראיינתי את ג'מיל פלאל, יליד בית סאחור, מנהל מחלקת ההסברה של
אש"ף שבין השאר אמר לי: לא חשוב מה עשינו עד עכשיו, חשוב מה
נעשה בעתיד. הייתי נפעמת מהדברים החשובים שדליה חוותה, מצוקתי
האישית התגמדה. לאחר שדליה נפרדה מעלי ורצה לאסוף חומר על
הפגנת הימין, גבר הכאב הפרטי ודמעות חנקו את גרוני. כל כך
התגעגעתי אל מיקה. את מיקה הקטנה קראתי על שם מיקה הגדולה,
שנעלמה מחיי לפני שנים. ייתכן, כי הקימה בר בנאפולי, או שמא
היא שוהה בין סיציליאנים זעופי גבות, ואולי באחד מאיי יוון,
משתכשכת יום שלם במים הכחולים וקרני השמש הזהובות משחימות את
עורה, השחום בלאו-הכי. ייתכן שהיא משחקת שש-בש בסמטאות
איסטנבול, אולי הרחיקה להודו, טיבט, או ונצואלה. הייתי ילדה בת
עשר והיא בת שש-עשרה וחצי כשלימדה אותי עובדות חיים, פעמיים
בשבוע הייתי באה במרוצה מבית-ספרי, כאשר הורי עדיין לא חזרו
מהעבודה, ומיקה מחממת את מנת הצהרים שלי, שוטפת את הרצפה, ואחר
מציתה סיגרייה ונושפת את הענן בפו גדול אל חלל החדר, אל העולם.
תראי, את ילדה וגם אני לא כל-כך מבוגרת, אמרה, אבל אני יודעת
על החיים המון. כל מרוקנית גזעית כמוני, שלא גדלה בצמר-גפן,
כמו שמגדלים אותך, מבינה את החיים. תדעי, לנשים יש תא ביצה בכל
חודש והוא התא הכי גדול בגופן. התא מקנן בתוך תעלה מלאה דם
אדום. סמיך. הוא ממתין, שקט, כמו אישה. תמיד מחכה. הוא איננו
יכול לצאת החוצה. הוא צריך לשבת שם ולחכות שמישהו יבקר אותו.
הבנת. הבנתי, עניתי. מה פתאום, את עדיין לא מבינה שום דבר.
כשאף אחד לא בא לבקר את תא הביצה הוא יושב סתם ומקבל מצב-רוח
כזה, שהוא מתחיל לדמם וזוחל לו במורד הירך, וגם בחודש הבא אינו
לומד שום דבר, שוב נכנס תא הביצה לקן שלו בתעלה המלאה דם אדום,
סמיך, יושב ומחכה. וכשהאורח לא בא אליו, בום, אות'פם מצב הרוח
הרע ואיתו הדימום. זה תמיד בגלל גבר ששובר לב אישה. מה הוא
עושה, האם הוא שובר את תא הביצה שלה? טפשונת, לאיש יש זרעונים
קטנים, הכי קטנים שבתאי הגוף. הזרעים פורצים במרץ החוצה, אינם
חושבים על אף אחד זולתם. כל אחד חושב רק על עצמו. מיליונים של
חצאי זמרים, חצאי שחקני כדורגל, חצאי ילדות, חצאי ילדים וחצאי
משקפופרים. כל אחד מהם נורא אידיוט בגלל שהוא מאמין שיש לו
סיכוי לחיות. מה קורה להם? שאלתי. קורה להם משהו שצריך לקרות.
רק הם לא מבינים את זה מראש. לוכדים אותם במלכודת גומי. הורגים
אותם בחומרים כימיים, מרססים אותם למוות על מושבים של
בתי-קולנוע. הברנשים מנקים עצמם במפיות-נייר, ואחר כך משליכים
תאי זרע קטנים וצווחניים מבעד לחלון של מכונית נוסעת מהר.
הבחורים פולטים אותם לאסלות בתי-שימוש ומורידים את המים
אחריהם. ואת יודעת ילדה מה עשיתי לזרעונים של אנריקו החבר שלי.
אל תעני, את לא יודעת. קברתי את תרומתו הצנועה במקום אצלי,
בפנים, בחצר האחורית של הבית שלו. פתחתי גומה באדמה והם זלגו
אליה כמו דמעות שקופות. רציתי שהממזרים יקבלו את השירות הראוי.
לפעמים הם ממשיכים להיאבק, שוחים ומתפתלים עד שמישהי כמוני
למשל, אומרת לחבר שלה, אני מקווה שלא שפכת מזה עלי. תראי,
ילדונת, כשקברתי אותם בגומה כאילו כיבדתי אותם כמו שקצין מחזיר
הצדעה לחיילים שלו. מי יודע, אולי קברתי כמה אמנים, כמה
גאונים, כמה גמדים, כמה דוגמנים, אפילו שכולם באו מאנריקו.
ואני, שלא הבנתי ממש את דבריה, גיחכתי במהירות. הרסתי לך משהו
על אהבה, נכון? תשמעי מה אמר אנריקו שנתתי לו את ההרצאה שנתתי
לך. מה יקרה מיקה אם את או איזו חתיכה אחרת תרצה לאהוב את
האיבר שלי בפיה ואני אגיד לך או לה בצחוק, אל תאכלי את הממזרים
הקטנים, בשם אלוהים, ויותר את או היא לא תרצו לראות אותי. יהיה
יופי, עניתי לו, אמצא מישהו טוב יותר. וזהו. היא סיימה את
השיעור שלי לאותו יום, ופרצה בצחוק מתגלגל כפנינים הנפרמים
ממחרוזת יקרה.
בינתיים טבלה השמש בים המרוחק ארבעים דקות לאחר שהפכה, באופק
המערבי, לאגס רוטט ואדמדם.
לא ידעתי מה לעשות, אבל החלטתי הייתה נחושה, שבלעדי מיקה לא
אשוב הביתה. התפללתי פעם ראשונה לאלוהים ונדרתי נדר כיפתח
התנ"כי. התגעגעתי לצלול בעיניה השחורות המלוכסנות מעט, ללטף את
גופה הפעוט והחום ולהאזין לצליל קולה. הערב ירד, ואני צועדת,
גומעת מרחקים מבלי לשים לב, ומחשבותי רחוקות מעימי, וכשחוזרות
הן חזרה איני זוכרת מה היו, כאילו הפליגו ממני לארץ רחוקה ושבו
בלי מטען. החושך התעבה. אני בדרך מעוטת אנשים, טנדר עוצר לידי.
לנהג שפם שחור. אולי את רוצה תה עם נענע? הוא שואל. איך ידע
שאני צמאה ואוהבת תה עם נענע. עליתי. לאן את צריכה להגיע? אני
מחפשת את מיקה. מוכן לנסוע איתי לאט ולעזור לי לחפש? כאילו
מובן מאליו שמי שמציע לי טרמפ ותה עם נענע יבין מיד הכל. מי
זאת מיקה? מישהי יקרה לי מאוד. חיה איתי, ישנה לידי. אני גר
פה, קרוב. עלינו על שביל פתלתל, לא סלול, שבתים אפורים משני
צדדיו. אני גר בבית השני בשביל. מה שם המקום? בית צפפה. או, זה
כל כך קרוב לביתי אך רק פעמיים ביקרתי בכפר. לא הרבה יהודים
באים אלינו סתם לבקר. אולי מפחדים. שמעתי נביחות כלבים ופתאום
צללו אוזני מקול מייבב, מוכר, אהוב. מיקה שיחקה עם כלבים. היא
רצה אחריהם, הם רצו אחריה. מזמן לא הייתה כל-כך חופשית. בגלל
שרציתי להיות לידה כמעט לא הייתה ליד בני מינה. לא יכולתי
להתאפק, מזנקת עליה, מרימה אותה, מחבקת, מועכת קצת, זנבה
התקפל. לשונה שלוחה, מלקקת אותי בכל פני, מרטיבה אותי. ואני
מנשקת, מנשקת בלי סוף כלבה כנענית קטנה ושגרתית למראה.
כשמסביבי עומדים, מושיעי כהה השפם, אשתו, מתולתלת וחייכנית,
וארבעת ילדיהם, שלושה בנים ובת. בבקשה, ותר על תה ונענע, אמרתי
לאחר שהרטבתי פי ושתיתי לרוויה מים מברז בחצרם של סאלים
וסאמירה. ברצינות, אתם מהיום חברים טובים שלי, אני נשבעת שאבוא
אליכם מחר או מחרתיים ואתם מוזמנים לבקר אותי בכל עת שתרצו.
סאלים, אתה היית לי כמו מלאך משמיים. צעדתי מזמרת בקול כשמיקה
בזרועותי ומעט האנשים שפגשתי בדרך מחייכים בנעימות אלי ואולי
נדמה היהלי שמחייכים.
הגעתי לרחוב רבקה, הסמוך למקום מגורי, ועליתי לוורה ורודריגז
ידידי הפורטוגזים, דיפלומטים, שקבעו משכנם הארעי בירושלים.
סיפרתי בקיצור את קורותי והם ערכו לכבודי חגיגה אמיתית של
תבשילים פורטוגזיים. אכלתי דגי סרדין, שהושרו במי-מלח, והושמו
על גריל פחמים. בכלי חימר ששוליו מוגבהים ועליו רשת, גם היא
מחימר, הניחו נקניקים שמנים, יפי-מראה, לאחר שחרצו בהם פה ושם.
על הנקניקים שפכו בנדיבות אלכוהול, שהתנקז בחלקו התחתון של
הכלי, והדליקו אותו. הנקניקים עלו באש, ניצלים לאט לאט.
רודריגז הפך אותם מידי פעם, כדי שייצלו וישחימו היטב מכל
הצדדים. ורה פרסה אותם לפרוסות עבות והגישה לשולחן, לא לפני
שזרתה עליהם שום ותבלינים שונים. הייתי רעבה מאוד, נגסתי את
הנקניקים בהנאה והערתי לגרוני שתי כוסות יין סנגרייה. והסעודה
רק החלה. לגמנו מרק ירוק עשוי מרצועות דקיקות של כרוב בר,
שנשלח אל חברי מפורטוגל, בתוכו שרו תפוחי-אדמה מרוסקים. אחר
נגסתי בהנאה סהרוני בצק רך ועדין במילוי שרימפס. בצלחת עמוקה
הגישו לי פילה סול מטוגן ולידו תבשיל של אורז ועגבניות ותבשיל
של אפונים עם ביצים. את האפונים הכינו מפולי פול ירוק. את העוף
ביין פורט העברתי למיקה, שרבצה למרגלותי, כדי שתיהנה ותשתכר
קימעה. המנה האחרונה הייתה פלאן קארמל ענק. בתום החגיגה הדשנה
נישקנו זה את זה והתחבקנו. יצאתי מבית ידידי שיכורה קלות
מהסנגרייה, המתפשטת מעדנות לתוך איברי. אני מוכרחה ללמוד לבשל,
אמרתי לעצמי. כשיחזור אדם, חברי לחיים, משליחותו בספרד, אפתיע
אותו בארוחה מיוחדת, שנתענג עליה לאור נרות, ארוכים שיוצבו
בפמוטים עתיקים, מתנת סבתי, ולאחריה נתעלס בפראות כשברקע
ויוואלדי.
מיקה ואני הגענו למפתן הבית. הופתעתי שהדלת פתוחה מעט ודפי
המחקר הבלשני, שהוא בעצם ספר ילדים ששמו "מי אמר שהכלב נובח הב
הב", מפוזרים כסימני-דרך מן המרפסת שישבתי בה וקראתי, כאשר
מיקה נעלמה, אל פרוזדור הדירה שאת דלתה לא סגרתי בשל הבהלה של
היעלמות כלבתי. הגעתי אל חדרי הבית ואז יצאו מדפי הספר ברואיו.
ציפורים יצאו וצייצו, הצרפתייה צייצה קוי קוי, הסינית גי גי,
היוונית טסיו טסיו, האתיופית קא קא, התורכית ג'וק ג'וק והעברית
ציף ציף ציץ צויץ, זמר הציפורים התמזג בצרצור הצרצרים. קרי קרי
של האיטלקים, הצרפתים והיוונים. ציר ציר של בני עמי וג'יד ג'יד
של התאילנדים. מיקה קפצה מיד על חבריה, האו האו נבחו הישראלים,
התורכים, הסינים, והרוסים, ביו ביו, ענו לעומתם הכלבים
האיטלקים. וה וה נבחו הצרפתים. שתי חתולות ייללו מיאו מיאו
וייצגו את רוב השפות. דבורה ממוצא רב-גוני אנגלי, איטלקי,
יווני, צרפתי, הולנדי זמזמה דזזזז ודבורה מישראל ענתה לה זום
זום זום. בינינו הספיקו לי שתי דבורים. תפשתי שאני זכאית לקיים
את הנדר שנדרתי. חייכתי לכל עבר בחביבות. אמרתי לכל דיירי ביתי
החדשים שלום גדול ויפה. אחר התפרקדתי בנוחיות על הספה ועצמתי
עיני. אפילו אם אין קוסם יש איזה פלא, וצל השינה המרגיע נפרש
לתוכי כמניפה נפתחת.