היתה לה נפש של ים. לעיתים סוערת כמו סערה בלב אוקינוס ההופכת
עולמות ומשקיעה יישויות, ולעיתים היתה כמו האדוות הקטנות שהיו
משחקות עם הרוח, קלילות ועדינות, נותנות לכל רעד לשנות את
צורתן וממשיכות הלאה בזרימה בלתי פוסקת, כאילו לכך נוצרו וזהו
ייעודן הניצחי.

היא היתה בת 26, מנסה לגמוע את החיים שסביבה בתשוקה בלתי
פוסקת, כחותרת למצות עד תום את כל מגוון המראות והצבעים שהטבע
הציע לה. היתה רוצה לגעת בהכל, לדעת שיכולה היא לעשות ככל
העולה על רוחה. לאחר השירות הצבאי כשהתחילה לקרוא על התרבויות
השונות והדתות המגוונות, רצתה גם היא לגעת או לפחות לראות את
אותו עולם רחוק, נסתר מעיני הציוויליזציה השגורה בחייה יום יום
ובחיי האנשים שהכירה.

חודש לאחר שיחרורה, קנתה כרטיס טיסה להודו והתחילה במסעה אל
הלא נודע. לא היה לה מושג מתי תחזור, ואם בכלל. היא טיילה
בהרים, חצתה יבשות, בילתה לעיתים זמן ממושך במקום אחד, כאשר
הרגישה שרוצה היא לנוח, ואז יום אחד, היתה אורזת את חפציה
וממשיכה הלאה באותו דחף בלתי נשלט של ייצר החקירה והתנועה.

היא אהבה את הכל, את ההרים הפראיים עם אבני הצור, שהיו יוצרים
מגוון צבעי אדמה מרהיבים, שהיו מחודדים בכיפותיהם, עם האיילים
שהיו רצים בצמרתם ומדלגים בקלילות כזאת שלעיתים היתה חוששת שאם
ילכו טיפה מעבר לזיז - יפלו. אך זה אף פעם לא קרה, תמיד היו
עירניים וזריזים. 'הטבע המדהים,' היתה חושבת לעצמה.
בנהרות הרגועים, היתה טובלת בלילות, להתנקות מכל החוויות שעברו
עליה באותו היום, כאילו להשאיר מקום לאלו החדשות שיבואו למחרת.
כשאיש לא היה באזור, היתה מתאחדת עם הטבע, עם הצלול, עם החי.
בלילות היתה כל כך עייפה, אבל מרוגשת מדי מכדי להרדם ישר בבואה
על ייצועה. היתה מתבוננת בירח, הירח המדהים, שהיה לובש צורה
אחרת בכל פעם, משתנה. 'הכל משתנה', היתה אומרת לעצמה כתזכורת,
בכל פעם מחדש. הכוכבים, שהיו סובבים את כדור הארץ ובכל פעם היו
במקום אחר, נוצצים ומבטיחים. לוחשים לה שהם שומרים עליה,
ומזכירים לה ללכת תמיד אחר חלומותיה, תשוקותיה. תמיד יכולה היא
להשיג את מה שליבה חושק.
אם היתה רואה גבר, אדמה או ים, שהיתה חפצה לכבוש אותם, תמיד
היתה פועלת בכיוון. ואכן, כמעט תמיד היו תשוקותיה מתגשמים,
בזכות יוזמתה ואמונתה.
היתה לה הערכה רבה לטבע ולחוקיו, ולכן היתה תמיד מצייתת להם.
לעולם לא היתה עושה דבר שנוגד את חוקי הטבע.

תמיד זה היה כך. כשהיתה ילדה, היתה סקרנית מאוד, ותמיד היתה
רוצה לעשות דברים שלא תמיד תאמו למסגרת החינוך והמוסכמות
החברתיות. הטבע המם אותה, והיתה תרה ללא ליאות בשדות ליד ביתה,
רודפת אחר פרפרים, תופסת לטאות חמקמקות וזריזות ומשחררת אותן,
מוצאת צמח זה או אחר ובודקת את סגולותיו. תמיד היתה מגלה משהו
חדש, משהו שהיה תואם את התרחשות הטבע המופלאה.

חבריה לכיתה שהיו יותר מעוניינים בבילוי בעיר, לאכול גלידה או
לראות סרט בקולנוע, התייאשו לנסות לשכנע אותה שסרט יותר מעניין
מהתנהגות החרדונים בשעות אחר הצהריים. ולכן, בילתה תמיד לבדה
עם היקום. את סודותיה היתה מספרת לעצים, כי תמיד היו שומרים
סוד. את תשוקותיה לכוכבים, כי תמיד הבטיחו לה שתשיג את שליבה
חפץ. ואת תסכוליה היתה משתפת את בעלי החיים, כי תמיד היו
מזדהים ומנחמים אותה.

בעלי החיים עניינו אותה יותר מכל, ושנים אחר כך כשגילתה את
העולם התחתון היתה תרה אותו ללא ליאות, על כל הצמחים המיוחדים,
האלמוגים ובעלי החיים הנסתרים מעיני ייצורי היבשה.
תמיד הרגישה כמו דג במים, את קורס הצלילה הראשון שלה עשתה
כשהיתה בת 23.

לבסוף, לאחר שחזרה מהמזרח ליבה חיפש מנוחה והיא התמקמה קצת,
למדה אדריכלות נוף, שכרה דירה קטנה במרכז הארץ וחוסר השקט הפך
לרגוע יותר, נפשה היתה כאדוות קטנות על פני האוקיינוס.
רכשה חברות, והיתה לעיתים יוצאת לבלות  בעיר הגדולה, טובלת
באורות המלאכותיים של דיסקוטק זה או אחר, יוצאת לפגישות עם
גברים שונים, כאילו מנסה למלא חלל בתוכה, שנשתכח.
לאחר שנתיים של עבודה בלתי פוסקת, התחילה להתגעגע לעולם האחר,
התחתון. החליטה לצאת לסופשבוע צלילה באילת, ארזה עוד באותו
הלילה שני תיקים גדולים, ולקחה אוטובוס חצות לדרום.

החושך שאפף את העולם שמחוץ לאוטובוס לאחר שיצאו את העיר, חשף
את גרמי השמיים בכל עוצמתם. היא ישבה ליד החלון בספסל האחרון
והביטה החוצה. את ההרים שבדרך כמעט ולא הצליחה לראות בגלל
העלטה, אבל הכוכבים לא אכזבו. הם חזרו אליה שוב, והיא אליהם.
כבר שכחה את השיחות, את הסודות וההבטחות שנעשו בעבר, רק היא
והיקום. את הברית שכרתה עם הטבע. נכון שעסקה באדריכלות נוף,
והיתה מדי פעם נוגעת פה ושם בצמח זה או אחר, אבל זה לא היה
אותו הדבר. הטבע שעסקה בו היה מלאכותי והצמחים תמיד היו
מעוצבים לפי מה שהלקוח היה רוצה. זה לא היה טבע.
ועכשיו, מרגישה היא שחזרה הביתה. עם חלון פתוח למחצה, שואפת את
האנרגיה הזאת אל ליבה, אל נפשה, למלא אותה שוב בהרגשת החופש
הזאת הממכרת, בתשוקה בלתי נגמרת מכילה את הכל בקרבה ברדתם את
המדבר בדרכם לאילת.
הם הגיעו כשהתחיל האור להפציע, והחליטה להשאר קצת בחוץ, בתחנה
המרכזית של אילת ולגמוע את האויר הצונן בטרם תגיע לים.
לאחר שהתחמם קצת, התחילה לרדת לכיוון הים. רגליה מובילות אותה
למקום הכי טבעי בשבילה, לביתה.
כשראתה את הים, התמלא ליבה בקירבה. היא התקרבה לשפת הים, מביטה
הרחק הרחק, אל האופק, כאילו רוצה לבדוק אם מה שהשאירה בפעם
האחרונה שהיתה, נשאר שם עדיין. הרוח חיממה את גופה וכאילו
בירכה אותה בשובה. היא נשמה כמה נשימות עמוקות, שואפת לקירבה
את האויר הצלול. כך, נשארה שם כמה דקות, כאילו כדי לחפות
ולהתנצל על הזמן שהחסירה.
לאחר זמן קצר, הלכה למועדון הצלילה שהיתה רשומה כחברה ושכרה
מיטה באכסנייה של המועדון.
כשניכנסה לחדר הגדול עם שני תיקיה הגדולים, ותרה אחר מיטתה
העליונה, ראתה אותו יושב על מיטתו התחתונה וספר בידו. כשנכנסה,
הוא התיק את מבטו מהספר והביט בה. הוא היה נראה באותו גיל כמו
שלה, בחור נאה למדי עם זקן צרפתי שעיטר את פרצופו.
"שלום", אמרה כשניפגשו עיניהם.
"שלום" הוא החזיר.
"אני אור" אמרה והושיטה לו את ידה. "מעיין" החזיר בחיוך ולחץ
את ידה המושטת.
"מעיין, שם מיוחד" אמרה לו. "גם אור לא שמעתי אף פעם" החזיר.
לאחר שיחת הכרה קצרה, הבינה שבא לקורס צלילה. אכן, היה בגילה
ולאחר שכל חבריו כבר עשו את הקורס והמליצו לו כמה וכמה פעמים
לעשות, החליט לקחת חופשה מעבודתו ולבוא להתנסות בעצמו.
זה היה היום החמישי שלו בקורס, ונשאר לו רק את סוף השבוע לסיים
שני כוכבים.
היא אחלה לו בהצלחה וסיפרה שבאה לצלול אחרי שגם עברה קורס
באותו המועדון, לפני שלוש שנים.
הוא נראה כרוחש לה כבוד מאחר שהיתה בעלת ניסיון וראתה הרבה
בזמן הזה.
לאחר כמה דקות של שיחה, לקחה בגד ים מהתיק, לבשה במתלחות,
ויצאה אל הים. טובלת את גופה במים הקרירים, מצננת את גופה
בהנאה, חווה את יישותה מתמלאת בדבר המוקסם הזה, ששכחה מזמן.
בצלילות, גומעת את המראות המוכרים ועם זאת הנשכחים, תרה אחר
אתרים חדשים בשלל צבעים וצורות. נוסקת אל התחתית וצופה בחול,
וביצורים המתחפרים בו להסוות את עצמם כדי לשרוד או לארוב
למזון.
בערב היתה תשושה, אבל לא רצתה לסיים את היום. לאחר מקלחת
צוננת, שאלה את מעיין אם הוא רוצה לצאת לעיר. לא שהיתה זקוקה
למישהו, אבל חשבה שזה יכול להיות נחמד להיות עם מישהו לשם
שינוי.
הוא ענה לה שישמח מאוד, וכך הם יצאו אל המועדונים של אילת. הם
התיישבו במקום קטן ושקט, הזמינו משקאות, ודיברו. הוא סיפר לה
שהוא איש מחשבים, עובד בהיי טק הרבה שעות ביום, ובקושי יש לו
זמן לצאת לבלות. הקורס שלקח נראה מבחינתו ממש פריצת דרך ודרש
אומץ בהתנתקות שגרת חייו ובעיקר מהעבודה. הוא שכר דירה קטנה
בחיפה, ומרוויח לא רע. היא כמעט ולא דיברה. סיפרה בקצרה שהיתה
במזרח שנתיים ועובדת בתור אדריכלית נוף.
היא התרגלה להקשיב לסובב אותה. לטבע. אם היתה שותקת מספיק היתה
שומעת את היקום מדבר אליה.
לאחר מכן עזבו את המקום, טיילו קצת על הטיילת ונכנסו למועדון
ריקודים. רקדו במקצב המוסיקה והרגישו משוחררים ופרועים.
בשעה מאוחרת למדי חזרו למועדון. הם היו עייפים, אך לא רצו ללכת
לישון.
לפתע אמר: "בא לי לעשות משהו משוגע..." הוא הסתכל למים השחורים
והיא חייכה. "רוצה להכנס למים?" שאלה. האויר היה חם אבל זה היה
ידוע לכל מי שטעם מהים של אילת שהמים קפואים בלילה.
"יותר מזה" אמר "בא לך להתרחץ בעירום?" שאל, לאחר שהצליח לרכז
את כל האומץ שלו לשם כך.
השעה היתה מאוחרת ולא היה נפש אדם בסביבה. למרות שלא הכירו
יותר מדי, ובכל קנה מידה זה נחשב להתקדמות מהירה מאוד, הרגישה
שוב את החופש. ההרגשה הזדחלה בגופה ומלאה אותה. לעשות את שרוחה
וליבה חפצים.
"כן" אמרה בתשובה.
הם החלו להתפשט. הירח היה מלא והפיץ את אורו על עורם כשהורידו
את בגדיהם והניחו אותם על כסאות הנוח.
הם נשארו עם בגדיהם התחתוניים, כאילו החליטו לעשות זאת בשלבים.
הם החלו להכנס למים הקפואים. לאט לאט כשהם עוצרים בנשימתם על
כל צעד שעשו כשהמים עלו עוד קומה בגופם, יוצרים צמרמורות קור
באיבריהם.
הם לא הספיקו להתקדם הרבה והסתכלו אחד על השני במבוכה. שניהם
חייכו בתיאום.
"אני חושב שהבנו את הרעיון..." אמר בחיוך, "נצא?". היא חכתה
לזה "כן, צודק." והם יצאו את המים מהר ולבשו את בגדיהם שוב.
הרגישו בתחילה כמובסים אבל נרגעו, התיישבו על כסאות הנוח שעל
החוף וצפו אל הים השחור.
"את יודעת, " אמר "תמיד רציתי לעשות משהו מטורף, את יודעת, כמו
מה שאת עשית לדוגמא, לצאת אל הלא נודע, לקחת סיכונים, להרגיש
חי..."
"כן, אני מכירה את ההרגשה. אני למדתי מהחיים שצריך לחיות אותם
לפי איך שאנחנו רוצים. לא לתת להם לחלוף על פנינו, אלא לצאת
למסע, לחקור ולחוות אותם במלא הרגש."
"ספרי לי על החוויות שלך" ביקש, "איזה דבר מטורף שעשית."
היא חשבה לרגע. מטורף. אף פעם לא ראתה את זה כמטורף. תמיד ראתה
כל בחירה שלה לדבר טיבעי, סיפוק התאוות שלה. מה יותר טיבעי
מלאכול כשאתה רעב? אבל היא הבינה אותו. כשעוד היתה בתיכון,
היתה חולמת להגיע רחוק, לראות עולמות, לטבול בצבעים וצלילים
ולהיות חופשייה. מרבית הזמן בשיעורים היתה חולמת בהקיץ או
מסתכלת דרך החלון, כשישבה לצידו, וצופה אל העולם שבחוץ, שמחכה
לה.
היא הרגישה לפתע הזדהות עם האדם הזה שישב לצידה, ורצתה להדריכו
ולשתפו בתובנות שגילתה על החיים ועל היקום.
"תראה, אני לא מגדירה דברים בתור 'מטורפים'. למדתי שבחיים תמיד
כדאי ללכת אחר ליבך, כדי לחיות את החיים במלואם, כי אין לנו מה
להפסיד יותר מאשר אם היינו מוותרים על החלומות שלנו. אני
חושבת, שוויתור על החלומות זה ההפסד הגדול ביותר, זה גורם לנו
להיות ממורמרים, תוהים מה היה קורה אילו, ומותיר אותנו
מתוסכלים ובעקבות זאת, גם החברה בה אנו חיים מרגישה זאת
וסובלת.
"אין שום דבר בעולם הזה שאתה לא יכול להשיג. זה תמיד היה המשפט
שלי. תסתכל למעלה",
מעיין הרים את מבטו לשמיים.
"אתה רואה את הכוכבים האלו? אתה יכול להשיג אותם" אמרה.

"העולם צופן בחובו כל כך הרבה דברים שמחכה שאנו נלמד אותם. אם
רק נלך לפי חוק הטבע ולא נגדו, נוכל להגיע למקומות הרמים ביותר
שהגיעו איי פעם. הבעיה עם האנשים היום, שהם כל כך שקועים
בלהשיג דברים חומריים, תשוקתם לחומר כל כך חזקה, שהם מוכנים
לעבוד יום ולילה, לוותר על בילוי עם משפחתם האהובה ובלי לשים
לב, לבזבז את כל חייהם למען דברים שאף פעם לא ייספקו אותם.
"הם לא תמיד היו כך. כשהיינו ילדים, לכל אחד היה משהו שרצה
לעשות, להשיג. תמיד זה היה טהור ונכון. אבל כשמתבגרים החברה
מלמדת אותנו שחלומות זה לא דבר בריא, ואז אנחנו מתחילים לחשוב
בצורה 'רציונלית', מה כדאי להשיג שהסיכויים להשיגו גבוהים.
ואנו מסתפקים בלדחוס את החלומות שלנו אל מתחת לשטיח ומשתדלים
לא להסתכל לכיוון שלו אפילו. ואז אנחנו מתחילים להתרכז באמצעי
בלבד ורואים אותו כמטרה."

"זה מאוד עצוב. איך שאת מתארת את זה." אמר מעיין.
"נכון. זה עצוב. במסעותיי בחיי גיליתי איך הדברים שאתה חושב
שבלתי אפשרי להשיגם, קלים יותר אם אתה הולך לקראתם. וגם אם לא
מצליחים באותו הרגע, תמיד יש לאן לשאוף. אסור לנו לוותר על
החלומות והתשוקות שלנו. השאיפה והאמונה היא הדלק לחיינו,
והחלומות הם היעד שלנו.
"העולם אינו אכזר. האנשים הם אכזרים. האנשים הם אכזריים כלפי
עצמם, לא נותנים לעצמם צ'אנס והופכים למין מכונות מהלכות שנפשם
כלואה איי שם בתוך גופם.
"העולם מחכה שנגלה אותו. העולם מחכה לך שאתה תגלה אותו" אמרה
והתכוונה לכל מילה.
"כן, כל זה מאוד הגיוני ונכון כשחושבים על זה, אבל... כל כך
הרבה סיכונים, הכישלון למשל, זה מה שגורם לאנשים לוותר. הפחד
מהלא נודע"

"נכון מאוד. אבל תחשוב שאת ה'אין' כבר יש לנו. זאת אומרת, מה
שנותר הוא לנסות להשיג את ה'יש', ואם לא נצליח, הרי שנותרנו
כמו שהתחלנו. לא הפסדנו דבר למעט הכבוד שלנו אולי... האין זה
שווה לנסות לפחות?"

מעיין לקח נשימה עמוקה ועצם את עיניו. הכל כל כך הגיוני, איך
קרה שהפסקתי לחלום, לנסות. שאל את עצמו.
הוא פקח את עיניו והביט עליה. פניה קרנו, והאור שהפיצו הכוכבים
והירח המלא השתקף בגופה והבהיק אותה באור מיוחד. היא נראתה
כאילו הבריאה בתוכה, זורמת, משתנה ללא הפסק.
הוא הרגיש שהוא רוצה לגעת בה, להתאחד איתה, ונחשול של תשוקה
שטף את גופו. לפתע התבייש כשחשב שאולי מבטו הסגיר את מחשבותיו,
והסיט את מבטו הצידה. הוא רצה בה.

"מעיין, עצום את עיניך" אמרה אור.
מעיין עצם את עיניו במין צייתנות.
"עכשיו אני רוצה שתעשה כל מה שאומר. מסכים?"
"כן. מה שתגידי" אמר והתכוון לכך.
"או.קיי. אני רוצה שתדמיין את מה שאתה רוצה לעשות עכשיו. אני
רוצה שתראה זאת בעיניי רוחך. דמיין את הכל. תראה את זה קורה."
הם ישבו בדממה כמה רגעים ואז שאלה "דימיינת?"
"כן." ענה לה כמתוך חלום.
"טוב, תפתח את העיניים" הוא פתח את עיניו והסתכל עליה. "עכשיו,
תעשה זאת." אמרה בביטחון.
הוא הסתכל עליה כלא מאמין וצחק במבוכה. "את נורמאלית? אני לא
יכול..."
"כן. אתה יכול. תסתכל על הכוכבים. הם מבטיחים לך שאתה יכול.
אתה לא סומך עליהם?" שאלה בקריצה.
הוא נראה כאבוד ונבוך.
"או.קיי. אני רואה שאתה אגוז קשה. תעצום שוב את עינייך"
הוא עשה זאת.
"ותדמיין שוב מה שאתה רוצה לעשות בזה הרגע. מה שליבך, נפשך
וגופך כמהים. תן להם דרור, תן להם את מבוקשם."
הוא פתח את עיניו והסתכל עליה. עכשיו הרגיש שהתשוקה מילאה כל
תא בגופו והוא מוכן לעשות את הצעד.
"עכשיו עשה זאת!" פקדה עליו.
הוא קרב אליה וכשראשם היו צמודים אחד לשני, נשק על שפתיה
בנשיקה בתולית.
הנשיקה נמשכה דקה קלה ועם זאת הרגיש שתקופות חיים שלמות עברו.
הם התנתקו. הנשיקה נתנה לו אומץ והוא החליט להתוודות: "מאז
שנכנסת לחדר, רציתי בך".
"באמת?" שאלה בתמימות. לפתע הרגישה נאהבת. והיתה זקוקה להרגשה
הזאת. ההרגשה הנפלאה הזאת שרוצים בך וחושקים בך. כל כך הרבה
זמן הדחיקה את הצורך.
"כן. דימיינתי שאת מפשיטה אותי ועושה איתי אהבה." אמר בכנות
ובעוז.
היא חייכה. זאת היתה הרגשה טובה, אין ספק. היא הרגישה שהיא
צעירה שוב, ורצתה לחזור שוב לימים ההם הפרועים שעשתה כל מה
שהדחף הורה לה.
היא נשקה אותו בעדינות, נשיקה ארוכה ארוכה. היא המשיכה להעביר
את שפתיה על גופו והתיישבה עליו.
הם הרגישו במשהו מיוחד באויר שהיה שם. האויר היה טעון באנרגיה
חזקה שאחדה את תשוקותיהם במין תזמורת משולבת. הלהיטות והתשוקה
השתלטה עליהם.
"רגע!" אמר לפתע והפסיק את התזמורת. "מה קרה?" שאלה.
"תראי... אנחנו לא שמנו לב, אבל אנחנו פה מתחת למועדון...
ויכולים לראות אותנו..." אמר במבוכה.
"אז???" שאלה. "קח את הסיכון".
"אולי נלך לאיזה מקום אחר. נסתר יותר?" שאל בתקווה.
"תראה," השיבה, "זה כאן ועכשיו או לעולם לא.." שיחקה אותה
אכזרית במקצת.
"השיעור שלך עוד לא נגמר..." חייכה ברכות.
"אולי נעשה את המשך השיעור בפעם הבאה, ועכשיו נלך למקום שאין
בו אף אחד?" שאל בתקווה אחרונה.
"מי אמר לך שתהיה 'פעם הבאה'?" שאלה שוב באכזריות.
"החיים לא מבטיחים לך ניסיון שני. חיה את הרגע. נצל את
העכשיו."
לפתע הבין. הוא תמיד היה דוחה דברים. היא פה ועכשיו. והוא רצה
אותה.
הוא העביר את ידו בשערה וחש את האנרגיה חוזרת אליו בנחשול
מחודש ועצמתי יותר. הרגיש שיכול לעשות הכל.
הוא נשק לה ועל גופה והיא השיבה לו בתשוקה.
היא הפשיטה את בגדיו והם עשו שם אהבה. על כסא הנוח בחוף של
אילת מתחת למועדון בשעת לילה מאוחרת או בוקר מוקדמת.
הים, הירח והכוכבים היו עדים למעשה, ולא אף אחד אחר.

בבוקר שאחרי קם מעיין בהרגשת רוממות רוח מיוחדת. הוא הרגיש
שהעולם מוגש לו על מגש של כסף והוא יכול להשיג הכל. זיכרון אמש
היה עדיין טרי במוחו, וטעמם של הרגש, ההעזה ומעשה האהבה עדיין
היו בפיו.
הוא הביט באור, שוכבת במיטתה העליונה בחדר, המיטה שחלון מעליה
הצופה אל הים. היא היתה שלווה בשנתה והיה נראה כאילו חלמה על
משהו מתוק. הוא מיהר להתלבש בחליפת הצלילה וירד לתרגול הצלילה
שדרש הקורס.

כשצלל וראה את אותם המראות, הן לא היו אותו הדבר מבחינתו.
לפתע, שם לב לצבעים, למראות ולשקט הרועם וראה אותם אחרת. הוא
העריך אותם על מה שהם ושהם שם בשבילו. הוא היה עירני מאוד ורצה
לחקור כל אלמוג קטן שעבר בדרכו. הוא שם לב שגם האלמוג הזעיר
ביותר, מתרחש בו תרחישים רבים ועולם שלם היה הומה בו. דגיגים
קטנים היו שוחים בין עליו של האלמוג, ניזונים ומתגוננים בעזרתו
מפני הטורפים, וגם האלמוג עצמו היה בעל חיים שפעל בדרך שלו
למצות את חייו על פני האדמה.

כשיצא לעולם היבשה, נפעם ומלא התרגשות ממה שראה בפעם הראשונה
כשבאמת צפה בטבע, ראה אותה יורדת מהחדר לבושה בבגד הים הכחול
שלה. "בוקר טוב נסיכה" בירך אותה בחיוך "מה נשמע?" שאל.
"מצויין! אני הולכת לשנרקל קצת" ענתה. הוא חיכה בסבלנות שתגיע
אליו וכשהגיעה, קרב אליה לנשקה על פיה.
היא הפנתה אליו את לחיה מיד לפני שנישק אותה. והוא נישק אותה
על לחייה במקום על פיה והיא הסתובבה ופנתה לעבר הים.
לרגע התבלבל. 'מה קורה פה?' שאל את עצמו. 'למה היא הפנתה אלי
את לחיה ולא את פיה?' הוא הרגיש נפגע ומנוצל ולרגע ניסה לארגן
את מחשבותיו. 'מה ? היא לא זוכרת את הלילה המדהים אתמול? האם
הכל היה משחק? האם שיחקה בי?'
הוא הרגיש שביטנו מתכווצת והכעס החל לגאות בו.
'מה היא חושבת לעצמה? מה, אני צעצוע שאפשר לעשות לו מה שרוצים?
יש לי רגשות כלפיה וחשתי שגם לה יש כלפיי...'
הוא הרגיש חסר אונים. איך פתאום כל התובנות שקיבל מהלילה
ומהבוקר נשמטות לו מתחת לרגליים. הרגיש שהשיג את העולם, אך הוא
נלקח ממנו. הרגיש לפתע, שבלתי אפשרי להשיג את שליבנו רוצה.

הסערה שבערה בקירבה של אור לילה לפני, שחכה. היא הרגישה שוב
קלילות ללא צורך או תשוקה כלשהם. כשהתעוררה בבוקר בחדר
האכסנייה במיטתה העליונה לשמע גלי הים, פתחה את עיניה וצפתה
לים. הים נראה לה כל כך שלו, כל כך קליל ועירני והיא קבלה
השראה. היא זכרה במדוייק את מאורעות הלילה. את כסא הנוח ואת
מעיין, אבל היא הרגישה שאין לה יותר תשוקה אליו. היא זכרה איך
הצליחה לגרום לו להתעלות מעל רגשי הפחד והמבוכה ששלטו בו כשרצה
בה, ואהבה את מה שהצליח לעשות בעקבות הדרכתה. היא שמחה בשבילו
וקוותה שזה יתן לו דרור לכל מעשיו בעתיד ושימשיך לרדוף אחר
חלומותיו, כי זה מה שצריך להיעשות.

השיעור שקיבל לאחר מכן, הראה לו שלמרות שאנחנו מאוד רוצים, לא
תמיד אנחנו מקבלים את מה שאנחנו מתכננים.
היא לא תכננה ללמדו את השיעור הזה, מכיוון שלא ממש האמינה בכך.
כמובן שאנחנו לא תמיד נקבל את מה שתכננו, אבל, היא האמינה שאם
אנחנו באמת רוצים, אנחנו צריכים להמשיך לחתור לעבר המטרה
ולהאמין שנצליח!

היא לא רצתה שיפגע, או שיחשוב שניצלה אותו. יותר מזה, היא לא
רצתה שיאבד את התובנות של אמש, אבל היא פעלה כמו שידעה, כמו
שהטבע שלה ידע. היא המשיכה הלאה.

כל היום הם לא התראו. היא צללה לפרקים, ונחה בהפסקות על כסאות
הנוח תחת השמש היוקדת. והוא היה עסוק בקורס שלו שדרש שעות
ארוכות של לימוד תיאורטי בכיתה, לימוד מעשי במים ובקושי היה
זמן לישון. אך זה המשיך להטריד אותו, והוא לא הפסיק לראות את
מראות אמש בכל מקום שהיה. הוא ידע שחוויה כזאת היא משהו שלא
לכל אחד קורה, ואז הרגיש בר מזל, אבל מיד אחר כך היה מתמלא כעס
ועלבון כשנזכר את הנשיקה העלובה של הבוקר.
הוא ניסה להבין כל היום מה מתחולל בראשה. חשב שאולי היא משחקת
בו, אולי זה עוד שיעור שהיא רוצה ללמד אותו, ללכת אחר המטרה
ולא להתייאש. אבל אולי בעצם, היא לא מעוניינת בו, כפי שהוא
מעוניין בה. אולי זה רק סטוץ' בשבילה, הרי היתה כמו הים, כמו
הרוח. פעם סוערת ופעם שוקטת. איך יידע?

היא קוותה בכל ליבה שלא יפסיק את מה שהתחיל אמש. משהו נפתח
אצלו. משהו בתולי וטהור. אמונה. הדלק לנשמה. 'הוא יתגבר עלי',
הרהרה וניסתה להרגיע את רגשות האשמה שבה שכבר התחילו לבעור
בקרבה.
'אסור לו לחשוב שבכזאת קלות הוא אכן ישיג את כל רצונותיו. הדרך
בחיים אמנם מלהיבה ומרגשת אבל באותו אופן היא גם לפעמים קשה
ומסוכנת. ההחלטות שאנו עושים מעצבות את חיינו, הדרך בה אנו
בוחרים היא זאת שתכתיב את גורלנו. לעיתים יש דרדרים ולעיתים
פרחים. לעיתים יש עליות ולעיתים מורדות. אבל בכל קטע של דרך
שנהיה - תמיד מעלינו תזרח השמש, מקור האנרגיה הבלתי נדלה הממלא
אותנו, ותשרה עלינו חמימות, ותמיד בלילה יזרחו הכוכבים, ינצנצו
בזהרוריותם, מבטיחים הבטחות, מקשיבים למשאלות. ודווקא ברגעים
ההכי שחורים שלנו, כשנדמה שהכל שחור סביבנו, דווקא אז הכוכבים
נראים יותר ברורים. אם רק נעז להסתכל סביבנו, אם רק נעז ללכת
אחר חלומותינו - אנחנו נשרוד!'

אלו התובנות שקיוותה שגם הוא יקבל. 'החיים ילמדו אותנו'. תמיד
האמינה שהחיים מלמדים דברים חכמים, ואף פעם לא הבינה איך החיים
לא מלמדים אנשים אחרים את אותם הדברים. היא ניחנה בהקשבה
ובאמונה וזה מה שגרם לה לקלוט מהר יותר את מה שהחיים לימדו
אותה.

כשהגיעה לתחנה המרכזית של אילת, עם שני תיקים ארוזים ודחוסים.
הבחינה בו. גם הוא היה בדרך לביתו בחיפה וסחב על גבו את התיק
שארז כשיצא את ביתו. גם הוא הבחין בה ומבטיהם הצטלבו.
היא קרבה אליו. "זהו. סיימת את הקורס" אמרה. "איך היה?" שאלה,
והשאלה התייחסה כאילו למשהו אחר.
"היה מעניין ומלהיב", ענה בכנות. הוא לא ידע מה לומר. הוא רצה
להיות איתה בקשר אבל כבר הבין שהיא לא.
הוא הרגיש שבכל זאת כדאי ליתר ביטחון לומר משהו שתדע שהוא
מעוניין. 'מה יכול כבר לקרות? את ה'אין' כבר יש לנו...'
"יש לך את מס' הטלפון שלי. תרימי טלפון אם בא לך" אמר כשהסתכל
לה ישר בעיניים.
"כן. יש לי אותו" אמרה ולא רצתה להוסיף ולהתחייב. היא לא ידעה
אם באמת תתקשר או לא, היא תעשה, מן הסתם, את מה שבאותו הרגע
יתחשק לה.
"אז שיהיו לך חיים נפלאים" הספיקה לומר לפני שנשקה על שפתיו
נשיקה מתוקה, כזאת שמזכירה את תרחישי אמש.
הוא לגם מן הנשיקה, וכעסו התמוסס בקירבו.
כשהתנתקו, היא הסתובבה והלכה לכיוון תחנת האוטובוס המוביל לתל
אביב.
"גם לך" אמר, כשראה את דמותה מתרחקת מחייו.

ביושבו באוטובוס לחיפה, עצם את עיניו וראה את מראות הלילה.
עכשיו, הכוכבים אף פעם לא יהיו כפי שתמיד ראה אותם. וכך גם
הירח והים. וכך בנסיעה ארוכה ומיוזעת באוטובוס ההוא, העולה מן
הדרום המטורף לצפון, לביתו, הוא החל לראות את חלומותיו
מתגשמים. לפתע היה ברור לו, הגורל הפגיש אותם. האישה עם נפש של
ים ואותו, איש מחשבים שמנסה לחיות בתשוקה בעולם שכבר ויתר
עליה.