שמעתי פעם איש זקן צועק ברחוב שעץ הדעת זה כמו התאבדות,
הסתכלתי עליו כמו מטורף והמשכתי ללכת, חוץ מזה ברגע שהאנשים
האחרים מסביב שמעו את מה שאמר הם התחילו לסלק אותו מהמקום.
כול אותו יום לא הפסקתי לחשוב על מה שאמר הזקן הזה, זה נכנס לי
לראש ולא הצליח לצאת, כמה שלא ניסיתי, רק על זה חשבתי, וככל
שחשבתי על זה יותר הגעתי למסקנה שהזקן ההומלס צדק.
אם להתבונן על זה מזווית אחרת התאבדות הוא דבר כול כך נגיש
ובכול זאת כול כך אסור לפי כללי המוסר, כמו עץ הדעת, שהיה כול
כך נגיש ואסור, מי המציא את המושג הזה התאבדות והפך אותו למפתה
כול כך, אלוהים כמו תמיד, לא מאכזב אף פעם.
ותמיד יהיה את הנחש שיפתה אותנו לדבר הבלתי נגיש הזה כביכול,
ובעולם שלנו יש כול כך הרבה נחשים והפיתוי כול כך גדול, וחווה
שתטעם מהפרי האסור כי תחשוב שנמאס לה לעמוד כנגד הפיתוי ובכלל,
מה יש לה להפסד?
ואדם, שהולך נאמן אחרי חווה, הוא הדבר היחידי בעצם שמפסיד
מההתנהגות של חווה והולך אחריה, כי אחרי שהיא כבר עשתה את זה
מה נשאר לו להפסיד? בדיוק, כלום.
ואז אחרי שהם אוכלים מפרי עץ הדעת הם נשלחים למקום שאפשר לקרה
לו גיהינום, עולמנו הקיים בשמו הנפוץ יותר.
אבל אז נשאלת השאלה, מה הגיהינום שאחרי ההתאבדות, שזה בעצם פרי
גן העדן של שנות האלפיים???
בינתיים אף אחד לא יכל לומר כי הוא לא חזר משם אבל אולי מתי
שהוא תהיה חווה אחת שאחריה יבוא אדם אחד ושוב נתחיל מהתחלה.
בכול אופן ההצהרה המשמעותית היא  שהמושג התאבדות נגיש מדי
לאנשים, ויותר מדי נחשים יודעים את זה.
ובכלל לא הייתה מנסה את הפרי האסור שהיה מסומן בכול צבעי הקשת
וזיקוקי דינור מעליו שאומרים לך, לא זה אסור, ברור שהייתה
מנסה, זה פשוט מתבקש...

שבוע אחר כך קראתי בעיתון המקומי שאיש זקן, הומלס התאבד, קפץ
מהבניין שלידו הסתובב לעיתים קרובות.
הלכתי לשם באותו יום, צריך להבין פה משהוא, אני חולה סדר, עם
הייתה חווה צריך להיות אדם, לא?!