אני לא יודעת איך להתחיל. פשוט אמורה להתחיל לשפוך את מילותיי
על גיליון לבן ממוחשב? כשבכל מילה שארשום תתחזק בי ההרגשה שזה
טיפשי, שזה לא נחוץ. ועוד יותר מזה, שאני בעצם כותבת על לא
כלום ואז ארגיש רגשי אשמה, על מה אני בוכה, על מה יש לי רחמים
עצמיים....כשאצל אחרים זה יותר חמור. כשעכשיו הלכו בן רגע חיים
שלמים, אפשרויות, חלומות וצחוק של שבע אנשים בפיצוץ
בירושלים....
אני מחשיבה עצמי כמבינה קצת בנפש האדם, ויודעת- באמת שאני
יודעת- שאין נכון או לא נכון, או צודק או לא צודק ברגשות. הלא
רק היום אמרתי לאלה שמותר לה להרגיש מה שהיא רוצה בלי להרגיש
אשמה על זה, ובלי לחשוב שרגשותיה אינם חשובים..? אז מדוע אני
לא יכולה לעשות זאת בעצמי?
למה אני לא יכולה לעזוב לרגע את האחרים? את העולם? הרי הוא
באמת יתמוטט בלעדיי? קרוב לודאי שלא. בכלל חצי מהאנשים אפילו
לא מקדישים לי שנייה ביום, מבטיחים להתקשר- לא מתקשרים. זו רק
אני שמקדישה להם את כל השניות בחיי. ואלו שכן מתקשרים כל הזמן
ומראים לי שתלויים בי.....טוב, מדוע אני מזלזלת בהם?
זלזול.....אני מקווה שזה לא זלזול. שונאת את המחשבה שאני
מזלזלת באנשים, מעדיפה אחרים על פניהם רק מפני שהם (לא האחרים)
נגישים. זה לא הגיוני, אבל כל כך נכון לגבי המין האנושי....אבל
אני לא רוצה להיות כמו כל האנשים. אני מיוחדת. הלא כן?
האמת היא דבר קשה, במיוחד שכשאת עצמך מטיחה לך אותה בפנים.
ובשביל מה...סתם. מזוכיזם.
וכל כך הרבה שאלות. אני שואלת כל כך הרבה שאלות על דברים שאולי
עדיף שלא לחטט בהם. אבל אין לי למי לספר.....אירוני הא?
התרגלתי כל כך לדחוף את הרגשות שלי הצידה ולעמוד ולתמוך
באחרים, זרים, חברים, ואפילו מעט אויבים ולא נותר בי כוח לעצמי
עכשיו. ואני לא יכולה לשתף אחרים, פשוט התרגלתי לזה שרגשותיי
לא מספיק חשובים ושאני צריכה לשחק משחק.
כן, אני מזלזלת ברגשותיי. אולי מזלזלת בי. אני תוהה למה אני
צריכה להוכיח לעצמי- ולאחרים- כל הזמן מה אני שווה. מדוע אין
אני מסתפקת פשוט בי.
אני אוהבת לראות עצמי אולי כדמות הרואית, אחת שכולם רואים אותה
כהשמש, לא לא, כהירח. אחת שנותנת אור ותקווה- אבל באמת אמרו לי
שאני זורחת (אשליה. אני שחקנית טובה...) ושאני נושאת את הדגל
לכך שחיים יכולים להיות נפלאים. אילו רק ידעו......אני שואלת
עצמי בשביל מי אני מעמידה פנים- האם בשביל אחרים או שבעצם
בשבילי, כי אני לא יכולה להתמודד במודע ולהשלים עם כך שהחיים
הם בעצם.....ריקים מתוכנם. בחלקם. בעיקר בלי אהבה.....
וכל מה שאני רוצה, ורציתי למעשה.....זה רק אהבה. שיאהבו אותי
וכשאני לא אהיה- שירגישו בחסרוני. שידברו בשבחי, שירצו להעניק
לי הכול. שאהיה מרכז עולמו של מישהו והוא יהיה שלי.......יש לי
כל כך הרבה לתת, אני רק מחכה שיבוא האדם שירצה לקבל, וההמתנה
הזו היא שהורגת אותי, לאט ובטוח.
אני נושאת עמי מטען רגשי, ואני לא בטוחה האם היה דבר בחיי שגרם
לכך או אני עצמי. אני והרוחניות המקוללת שלי. למרות שאני יודע
לבטח על כמה אירועים שהשפיעו........אבל זה החמיר כל כך בגלל
הניתוחים שלי.
אני רוצה להיות ילדה שוב פעם, אני מתאבת את הבגרות שניחנתי בה.
שנים קודם לכן רציתי בכל מעודי להיות בוגרת. לאן רצתי כל כך?
אין בכך ולו ברכה אחת., לראות את העולם מתוך עיניים מפוכחות.
אני לא מצליחה ליהנות מזה....אני רוצה עוד לחיות באשליות-
ולקיימן. לא רוצה לדעת שאין מוסד נישואין עם אהבה לעד. לא רוצה
לדעת על הניצול של האנשים, על הכאב והסבל.
לא יכולה להתמודד עם זה עוד ברגע זה. דברו איתי מחר.......אל
תטרידו אותי היום. תנו לי להיבנות. אני לא שלמה, אני מפורקת
כולי לחתיכות ובמקום שיהיה אדם שיאסוף אותם רק דורכים
עליהן......
גם אני, בחלומותיי. אני שיוצרת לי בועות, ומפליגה לי בדמיונות
ויודעת שאני רק מרעה לעצמי. פעם חשבתי שזה טוב.....אבל לא, כבר
לא. אבל זה כמו משקה משכר ואני אשר ידועה בתלותיות לא יכולה
להתנתק. אני מפחדת שאני כבר גובלת בצביעות, אבל אני משלה רק את
עצמי. רק בעצמי אני פוגעת. רק ממי שאני באמת אני פוחדת. לא
רוצה לגלות. למה אני לא יכולה להוריד את הוילון? למה זה כל כך
קשה לי לאהוב את מה שמאחוריו? הרי בזה מסתכם הכול, לא?
מפה זה מתחיל. איפה, לאורך הדרך, התחלתי לא לסבול את עצמי?

היי אתה- מי שאתה (ואולי אני)- תן לי כוח לא להתמודד עם
הסביבה, אלא עם עצמי....והיצר ההרסני שחבוי בי.