אנחנו יושבים אחד מול השניה על הרצפה. לא כי רצינו או ביקשנו
אלא כי ככה יצא. מסביבנו לאורך המעגל המאולתר יושבים אנשים
נוספים. קשה לי שלא להעיף בו מבט. אני לא מתאפקת ושולחת אליו
מבט חטוף. אני נדהמת לגלות שהוא מסתכל עליי.

הוא לא בוחן אותי, אלא מסתכל לי ישר בעיניים. אני מחליטה לשחק
אותה "אמיצה" ומחזירה לו מבט ישיר ומלא בטחון עצמי. הוא אינו
מתבלבל, אלא ממשיך להסתכל עליי, ספק מתעשת ספק מהופנט, אך לא
מפסיק.

זאת לא מין הבעה כזאת של בהייה, אלא ממש הסתכלות, חדירה
לעיניים ולמה שמתחתן. אני מופתעת מעט, אך לא מעיזה להסיר את
מבטי.


בתוך הראש המדהים שלו מסתובבים עכשיו הרבה גלגלים. אני כמעט
יכולה להרגיש את המחשבות שלו, חולפות אחת אחרי השניה ברצף. אני
מצטערת שאני לא יכולה לדעת בדיוק מה הוא חושב. אבל יש לו מבט
ממיס. אני לא מכירה מישהי שתצליח לעמוד בפניו...


הוא לא מתקרב ואפילו לא מדבר איתי, לא זורק מילה, לא שולח
קריצה - כלום. זה רק הוא ואני בבועה מסתורית, מסביבנו המון
אנשים ואף אחד עדיין לא קלט את המתרחש. אני מסירה ממנו את מבטי
ומתרכזת בנעשה בחדר.



אחר כך הגיע הזמן לקום, אפשר ללכת. אני שמה עליי את הג'קט,
מסדרת את השיער ופונה ללכת. הוא עוצר אותי ונותן לי פתק ביד...