אלון יוצא מהדירה עם חור בקוטר של סנטימטר קצת מעל הפאה הימנית
שלו, שמסודרת, כמו הפאה השניה - באלכסון מחודד לכיוון זוית
הפה. ומהחור הזה, שמעל הפאה, זורם החוצה דם. דם אלוני שכזה.
זורם במורד הפאה, ומטפטף על כתף ימין ועל החזה החשוף שלו, ומשם
למכנסיים הקצרים, גולש על רגל ימין אל כף הרגל החשופה ולרצפה.

הוא מתחיל לרדת בחדר המדרגות, צובע את דרכו בארגמן, דבר שביום
רגיל היה בטח גורם לו להרגיש ממש רע, כי הרוסי הזקן שמנקה מטעם
ועד הבית, נראה מספיק מסכן גם בלי שיצטרך לנקות דם של זרים
מהמדרגות. אבל ביום כמו היום, זה לא מטריד אותו, הוא עסוק מדי
בלחשוב על דייט לארוחה אצל רונן ודנה, או בקיצור רודנה. נמאס
לו כבר מהמפגשים האלה של הזוגות המאושרים. כל החברים והחברות
שלו תפוסים חזק חזק ורק הוא תמיד מגיע לבד.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שאין לו בחורות, כי יש לו, אפילו
הרבה, אבל אלה תמיד רק זיונים לתקופה קצרה, ואז - אז שתי
האפשרויות הקבועות, אם הוא רוצה אז היא לא רוצה, ואם היא רוצה,
הוא לא רוצה. כבר שנים שלא החזיק מערכת יותר משבועיים.
נכון, הוא יכול היה להגיע בפרקי הזמן הקצרים האלה למפגשים
החברתיים, מלווה בבת זוג. אבל הוא לא היה מרגיש שזה זה, כי זה
לא היה זה. הוא לא רוצה להגיע לשם עם זיון, הוא רוצה להגיע לשם
עם אהבה. והערב הוא יעשה את זה, הוא ימצא את האהבה שלו בשעה
שנותרה לו עד לארוחה, או שלא יגיע בכלל. כי הוא יודע שאם יגיע
הערב שוב לבד, הבדידות שתציף אותו, תהרוג אותו.

הוא יוצא לרחוב ומביט בשמש שמתחילה לשקוע במורד הרחוב, צובעת
הכל בגוונים של אדום. הוא מביט למטה אל המדרכה וחושב האם
השלולית הזאת, שהוא עומד בתוכה באמת אדומה, או שזאת רק השמש
שמבלבלת. חמישה צעדים והוא נעצר להשען על האונו שלו. לא, הוא
חושב, עדיף לא לנהוג במצב כזה. הוא ממשיך ברגל בגבו לשקיעה,
משאיר כתם בצורה של חצי בן אדם על הדלת מתחת לחלון.
"אני מת לסיגריה." הוא אומר לעצמו ומחטט בכיסי המכנס. בכיס
שמאל הנקי, הוא מוצא כמה ריבועי נייר טואלט שעברו לפחות כביסה
אחת והתאחדו. הוא מצמיד אותם לחור שבראשו, ותוך שניה הדם נספג
בהם עד לרוויה. הוא עוצר רגע לפני שהוא מחזיר את הנייר הספוג
לכיס, ומחליט להכניס אותו לכיס ימין שמלוכלך גם ככה.
בהמשך הרחוב יש תחנת אוטובוס, ואלון רואה שלידה, על הכביש,
עומדת בחורה עם פניה אליו ועוצרת טרמפים בכיוון שבו הוא הולך.
לרגע הוא משתעשע ברעיון של לחזור ולהביא את האוטו, אבל עכשיו
כשהוא כבר קרוב אליה, זה היה גורם לו להרגיש אדיוט. "אם הייתי
עם האוטו, הייתי לוקח אותך לכל מקום שתבקשי." הוא אומר לה,
והיא, שקצת מסונוורת מהשמש, מנסה להבין מה עומד מולה. "תגיד,
אתה בסדר?" היא שואלת, מבלי להתקרב אליו. זהו, זה הספיק לו.
היא כבר לא נראית לו. תוך שלוש שניות ושלוש מילים, הוא הספיק
לפסול אותה. האהבה שלו, הוא חותך, לא נמצאת אצלה. הוא ממשיך
ללכת והיא עומדת במקום ומביטה בו בפה פעור.

הוא לוקח קיצור דרך לכיוון הקניון דרך הגן הציבורי. בצד השני
של הגן ילד וילדה מתנדנדים, ולידם שוכב בוקסר בצבע חום בהיר.
הוא מרים את ראשו כשהוא רואה את אלון, ומנסה להריח אותו ממרחק.
אלון עוצר, מתבונן בבוקסר ואז טופח לעצמו על הירכיים, "בוא!"
הוא קורא לו בקול קצת גבוה. הבוקסר מתרומם על רגליו ומביט לרגע
אל הילדים, לקבל אישור, אבל הם עסוקים בלהקפיץ אחד את השני
גבוה בנדנדה. הוא מתקרב אל אלון בצעדים מהוססים. אלון יורד
לכריעה, נשען על קצות האצבעות וקורא לו שוב, "בוא!". הבוקסר
עוצר שני מטר ממנו ומרחרח. אלון מתרומם בחזרה ומתקרב אליו, אבל
הוא נרתע אחורה. "ג'יני!" הבוקסרית, כפי שמסתבר, מסתובבת אל
הילד והילדה שמתקרבים מכיוון הנדנדה. אלון מביט בהם, לא אומר
כלום, מחכה לראות מה יעשו. הילדה עוצרת ליד ג'יני ונוגעת
בראשה. הילד מתקרב אל אלון ומתבונן בו מקרוב, הולך סביבו במעגל
וסורק אותו מכף רגל עד ראש. "מה קרה לך?" הוא שואל. אלון מתעלם
ממנו ומביט בג'יני שתופסת קצת אומץ ליד בעליה, מתקרבת אליו,
ומריחה אותו מקרוב, כמעט נוגעת באפה ברגליו החשופות. הוא
מתכופף אליה ומלטף אותה בעדינות ביד שמאל הנקיה. כשהיא מתחילה
ללקק את הדם מרגלו הימנית, הוא נרתע ומתחיל להתרחק. ג'יני
נשארת במקומה ליד הילדים.

בדרכו החוצה מהגן הוא עוצר ליד ערוגת צבעונים צבעוניים, הוא
ננעל על אחד סגול, מתכופף להריח, וקוטף אותו. לא בסדר, הוא
יודע, אבל היום הוא מרשה לעצמו.  
כשהוא מתקרב לקניון, הוא נעצר להתבונן ממרחק בעשרות האנשים
שנכנסים ויוצאים ממנו. הומה מידי. הוא מחליט להמשיך ברחובות
הצדדיים, הוא עובר את הכביש, מביט אל תוך הרכב שעומד ברמזור.
אשה זקנה יושבת בפנים, וכשהיא שמה לב אליו, היא נמתחת במקומה,
משחררת את החגורה, פותחת את הדלת, נותנת לצרחות שלה לצאת
החוצה, ובעקבותיהם נמלטת במהירות שאלון לא האמין שהיא מסוגלת
לה. הוא עוצר להביט רגע במכונית שעומדת מולו - סובארו לבנה
חדשה, מונעת ועם דלת פתוחה. הוא מתקרב אליה ומציץ פנימה. "סע,"
הוא ממלמל לעצמו ומחייך, "המפתחות בפנים." הוא נכנס, מניח את
הצבעוני על המושב לידו, ומחכה לירוק. הצצה בשעון מגלה לו
שרודנה והזוגות שאצלם כבר בטח שואלים אחד את השני למה הוא תמיד
חייב לאחר.

אחרי שתי דקות של נסיעה הוא רואה בהמשך הכביש, על אי התנועה
שמשמאלו, שלט פרסומת לדיאודורנט 'Secret Key' בכיכובה של איילת
זורר. 'סיקרט כי - כי את אישה.' הוא עובר לנתיב השמאלי, מאט
ורואה את התמונה שלה גדלה ככל שהוא מתקרב. יפיפיה. הוא עוצר
לידה ומביט בעיניה שמביטות בעיניו. הוא מדומם את המנוע,
"מקסימה!" הוא צועק לה דרך החלון. היא ממשיכה להביט בעיניו
ולחייך חיוך קטן. הוא פותח את הדלת ויוצא מהאוטו, נעמד למרגלות
השלט ובוהה בה. "הי!" הוא שוב צועק לה שוב, אחרי כמה שניות,
"את שומעת? זה אני, אלון," הוא מתנדד קצת, מרגיש לא יציב, "את
יפיפיה!" הוא צועק שוב, חושב על כל הדוגמניות האלה, שברגע שהן
פותחות את הפה, אתה קולט איזה מפגרות הן, ואז נזכר שבעצם היא
בכלל שחקנית, ושעוד יותר בעצם, הוא אף פעם לא שמע אותה אומרת
מילה.  
"לא צריך לצעוק, אני שומעת." הוא שומע את קולה מימינו. הוא
מביט בה, באיילת, שיושבת במקומו באוטו, וחוזר להביט בשלט
הפרסומת, שעכשיו מופיע בו יצפאן מחופש לערפאת, ומפרסם קונדומים
של R3. 'להרגיש בטוח - ולהרגיש!" הוא חוזר להביט בפה פעור
באיילת. "להרגיש הא?" היא אומרת בזילזול, "בחור שישלוף לי R3
יבעט מהמיטה." הוא חוזר להביט בשלט ורואה שם את הרב עובדיה
כורע ב'דוגי סטייל' ומאחוריו, צמוד לעכוזו החשוף, עומד עראפת
האמיתי עם מכנסיים מופשלים וחיוך ענקי. 'להרגיש! להרגיש!"
"אלון," היא אומרת בקול שקט והוא מסתובב אליה בחזרה, מסתחרר
ונשען על החלון קרוב אליה. "כנס," היא אומרת ומחווה בראשה אל
הצד השני, "אנחנו צריכים עוד לעבור בדירה שלך." הוא מביט
בעיניה שפונות לכיוון צד ראשו. היא שולחת יד באיטיות לכיוון
החור, אבל הוא נרתע, והיא מורידה את היד. "בוא ניסע," היא
מבקשת בהטיית ראש קלה וחיוך קטן, "כבר מתחיל להיות מאוחר." הוא
מקיף את האוטו, פותח את הדלת ומתמוטט לידה, על הצבעוני.
"שניאורסון 14." הוא אומר, כמעט בלחש, מרגיש פתאום מאד חלש.
היא מניעה ומתחילה לנסוע, מביטה בטייפ ודוחפת פנימה את הקלטת
שמבצבצת ממנו. ניק דרייק מלווה אותם בדרך הביתה עם 'Fly' בקולו
המקסים. "וואו, שנים לא שמעתי את השיר הזה." היא אומרת ומתחילה
לשיר איתו, "Please, give me a second grace"
הוא מביט בה שרה, ומרגיש את התשישות מכה בו. הוא נשען אחורה על
משענת הראש ועוצם את עיניו. "הי, בחור," הוא שומע אותה, וחש
בידה על ירכו, "תשאר איתי, הא?" הוא פוקח עיניים לרגע ורואה
אותם נכנסים לרחוב שלו. בפעם הבאה שהוא פוקח את עיניו, הוא
רואה אותה מולו, רוכנת מעליו דרך הדלת הפתוחה, "אתה יכול
לצאת?" הוא מהנהן בראשו, ויוצא, נעזר בידה. הוא נעמד על
המדרכה, קצת מתנדנד, הוא לא עוזב את ידה. היא מחווה בראשה
לכיוון חדר המדרגות, "תצליח?" היא שואלת בחיוך, ומתחילה להוביל
אותו.
כשהם נכנסים לחדר המדרגות הוא נופל. היא מרימה אותו, כורכת את
ידו סביב כתפיה וסוחבת אותו למעלה. "השארת לנו סימני דרך, הא?"
היא מחייכת אליו, והוא מביט בה במבט מעורפל, לא לגמרי מפוקס.
היא פותחת לגמרי את הדלת החצי פתוחה, מכניסה אותו פנימה
ומשכיבה אותו על גבו על השטיח ספוג הדם בכניסה. היא מרימה את
האקדח שמונח לידו, מקרבת את הקנה אל אפה ומריחה. הוא ממצמץ
בעיניו ומביט בה. "סליחה," הוא פולט, "לא התכוונתי." היא
מתכופפת אליו, מניחה את האקדח בצד, מחטטת בתיקה ומוציאה ממנו
פינצטה. "זה יכאב רק שניה." היא מחייכת אליו ומזיזה את ראשו
הצידה.
הוא עוצם את עיניו ומרגיש את המגע של המתכת הקרה בתוך ראשו.
"אידיוט." הוא לוחש לעצמו ומתחיל לבכות. "זהו, נגמר." היא
אומרת לו, מראה לו את הקליע מוחזק בקצה הפינצטה. "בוא
לאמבטיה," היא זורקת הצידה את הקליע, "ננקה אותך קצת."
היא רוחצת אותו, מנקה את כל הדם, מקרצפת את החור, שוטפת אותו,
מנגבת, ומלבישה בחולצה לבנה ומכנסיים שחורים. "כמו חדש," היא
אומרת לו, ומסרקת את שערו, כך שיכסה קצת על החור, "זה כבר לא
מדמם יותר."
היא מובילה אותו בידה אל דלת הכניסה, ופותחת אותה. הוא מביט
בשטיח הספוג, ובמדרגות המוכתמות, "כדאי שאנקה פה, לא?" הוא
שואל אותה והיא מביטה בעיניו וצוחקת, "אנחנו מאחרים," היא
אומרת ודוחפת אותו בעדינות החוצה, "עזוב עכשיו, ננקה כשנחזור."