זה היה אחר צהרים אביך וחם. השמיים כוסו בעננים, אך לא ענני
גשם. אלא כאילו עמדו שם בכדי להסתיר את השמים התכולים, שנצבעו
עכשיו בצהוב מבחיל.
האוויר עמד במקומו, כמזדהה עם בית הקברות השקט.
עץ אחד זז, כנראה ממשב רוח לא ברור, דבר שגרם לאדם רחב לבוש
שחור שעמד לידו להביט בתדהמה בצמרת העץ.
מעל הקבר הפתוח עמד אדם אשר קרא מדף דרשה, כנראה מוכנה מראש.
"הוא תמיד אהב אירוניה, וזה אירוני. אדם כל כך טוב כל כך
נחמד..."
האדם הרים את ראשו והביט בשלושת האנשים, כמחפש אישור לדבריו,
והם, הנהנו בראשם כאילו מבינים ללבו אז הוא המשיך.
"רק חבל שהוא לא נתנן לנו המשכיות..., לא הספיק להביא ילדים
לעולם..."
"לא רצה..." לחש אחד מהאנשים.
האדם שנתן את הדרשה הסתכל על שתי הגברים והבחורה במעט תימהון.

"ואמנם, בחייו כמו במותו היה אדם מוזר," הוא הרים את ראשו
והביט לקהל "מישהו רוצה להוסיף משהו?" שאל.
אחד האנשים, אדם נמוך פסע בשקט לכיוון הדרשן, וכשהגיע נעמד עם
הפנים לקבר אך לא הסתכל אל ארון המתכת השחור ונוצץ, אלא לכיוון
האנשים. והחל לומר:
"תודה לרב על הדברים החמים, אך הוא כנראה לא הכיר אותו. תנו לי
לספר לכם על מי שאני הכרתי,
אני הכרתי בנאדם אשר שאיפתו המרכזית בחיים הייתה להיות מוזר.
ואני מניח שכולכם תסכימו איתי בנושא זה" הוא אמר אך לא הרים את
ראשו בכדיי לחפש הסכמה, או אישור.
"אך הוא דאג להצחיק אותנו ואת כל שאר האנשים הסובבים אותו. אז
את מי הוא מצחיק עכשיו?...
אף אחד מאתנו לא בוכה כרגע כי אנחנו יודעים שהוא קיבל את משאלת
ליבו... למות.
אמנם, זה קצת כואב לנו להישאר כאן... אבל אנחנו נתגבר... באיזה
שהו שלב. ועכשיו אני מבקש מכולנו לשפוך את ליבנו מול הארון, לא
בשבילו, כי לו כבר לא איכפת אלא בשבילנו. כי אנחנו צריכים
השלמה... סיומת. אז..." אמר וסימן בידו לאדם הבא לעלות.
"נשארו בעולם, קומץ קטן של אנשים מיוחדים," אמר האדם השני
"והרבה אנשים ששואפים להיות מיוחדים, אני לא הסתבך ואנסה
להגדיר אותו, אך אומר שהוא מתוך בחירה, או לא היה אדם מוזר.
אולי שאיפתו האבסולוטית להתבודד עזרה מעט, ואולי העובדה שהוא
הצליח לחיות מול מחשבים עם כמה שפחות אינטראקציה עם בני אנוש.
אני לדוגמא הצלחתי לשמור על קשר רק בזכות תקשורת האינטרנט.
למעשה אני יוצא מהנחה שכולנו היינו חשובים לו...
אך לא מספיק בכדיי לצאת מהכוך הזה שהוא בנה לעצמו באנטרטיקה.
אמנם, לכולנו יש פנטזיה לעתים, להתבודד, להעלם. אבל למה?..."
הוא עצר בכדי לסקור את הקהל והנוף ולקח נשימה עמוקה הוא התכוון
להמשיך, אך עצר בכדיי לסקור את האדם לבוש השחור שישב בצד,
כאילו מנסה לא להאזין.
"אז אנחנו כאן והוא שם... נקווה שאף אחד לא יטריד אותו שם" אמר
וסימן לבחורה לעלות.
היא עלתה, ומיד כרעה על ברכה ושמה יד על הארון.
"אדיוט,להתראות." אמרה ונגבה דמעה סוררת אשר זלגה לאיטה לאורך
הלחי.
"כשאמרת שאתה רוצה לגור שם, נשקתי לך. כי ידעתי שזה הדבר הכי
טוב לך, כי חשבתי שתחזור...
אז חזרת. אבל למה, למה היית חייב להוכיח לי שטעיתי." עוד דמעה
זלגה לה לאיטה עד שהתנפצה על הארון השחור בשקט מחריש.
האדם שישב בצד קם והתקדם לאט אל החבורה, עד שעמד מאחוריה. אף
אחד מהנוכחים לא שם לב לאדם.
"נו, יופי אז שוב צדקת" אמר האדם, דבר שגרם לחבורה להסתובב.
"אז כן, אני מוזר, אך אתם חשובים לי מספיק בכדי לחזור הנה, אל
הארץ שכוחת אל זאת. אז אני כאן!" אמר וחיכה לתגובה מהם.
ומשאיחרה לבוא המשיך.
"אז מה אתם אומרים על מזג האוויר הזה? חם אהה?," אמר כמנסה
לפייס.
"מה קורה אתכם?... אתם יכולים לדבר לגופה שלי אבל אליי?..."
הראשונה שהתאוששה הייתה הבחורה שניגשה איליו נשקה על מצחו
"אתה יכול להיות כזה אדיוט לפעמים..." מלמלה
"אבל...?" שאל
"אין אבל, אולי אותך זה מצחיק..."
"אם לומר את האמת גם אותי זה קצת מצחיק" נחלץ הרב להגנתו.
האדם ניסה לחבק את הבחורה שהתנגדה כילדה סרבנית בהתחלה, אך
לבסוף נכנעה לחיבור האוהב.
הדובר הראשון החל לצחוק בקול רם דבר שגרר גם את השני לצחוק.
"תראו איזה השקעה אני עושה בשביכם, אתם יודעים כמה עולה חלקת
קבר וארון בימינו?." אמר בחיוך נבזי.
"אז לפחות אתם יכולים להזמין אותי למעט שווארמה" אמר והחווה
בידו לכיוון היציאה מבית הקברות.
"אתם באמת לא יודעים כמה קשה למצוא שווארמה טובה בגולה, אוי
ואולי גם פיצה... ונלך לסרט, ואולי נשב אחריי זאת בבית קפה,
אתם יודעים עכשיו שיש לי כסף..." אמר בזמן שהם פנו ללכת לכיוון
היציאה.
"אני חושב שאני מדבר בשם כולם כשאני אומר שאתה חולה וזקוק
לטיפול דחוף, אבל התגעגעו לשטויות שלך." אמר הדובר הראשון וגרף
קונצנזוס עם אמירתו.
"אני רוצה לומר לך רק דבר אחד עכשיו" אמרה הבחורה "כן, נורא חם
היום."
"וגם אני אוהב אתכם!"

הם התקדמו לאט לעבר הרחוב הסואן אשר לא הושפע מהדרמה, אמנם מזג
האוויר עדיין היה חם, אביך, וצהוב, אבל חיוך אחד רחב התנוסס על
ארבעה פרצופים כאחד.

הרב שנשאר ליד תל החול של הקבר היתום החל להתאושש ולעכל את
שעבר מול עיניו כרגע וסיכם את הסיפור לעצמו:
"כאשר אדם מבקש לקבור את עברו, הוא מנסה לומר שהפך לאדם חדש...

אני ספקן בנושא, ומהצד השני... על הזין שלי, רק נקווה שחבריו
יבינו, ויעזרו!" אמר וניער את ראשו כמנסה להשתחרר ממחשבותיו.