מאז שנועה זוכרת את עצמה היא הולכת אל הפארק הציבורי ומטפסת על
העץ , יש בפארק עץ גבוה מאוד שנועה נורא אוהבת לטפס עליו מאז
שאבא שלה נפטר,נועה פשוט יושבת על הענף הכי גבוה שלו ומסתכלת
על השמיים,חולמת בהקיץ,מנקה את הראש מכל הדברים שעברו עליה
באותו היום.
יום אחד נועה פשוט ישבה על הענף שלה בעץ שלה ולא שמה לב שנהיה
כבר מאוחר...ממש מאוחר .
שהיא ירדה מהעץ היא ראתה משהו בשמיים משהו נוצץ,משהו שלאט לאט
נופל , הדבר הנוצץ נפל היישר אל תוך המזרקה שבפארק נועה רצה
וראתה דבר שהיא בחיים לא תשכח...היא ראתה ציפור זוהרת שלאט לאט
נעלמת, הזוהר שלה נחלש , נועה לא ידעה מה לעשות היא בכתה נורא
כי היא רצתה לעזור לציפור ולא ידעה איך.
היא נזכרה במה שאבא שלה סיפר לה פעם על ציפור גן עדן זאת הייתה
ציפור אשר הובילה את הנשמות האבודות, ואת הנשמות של האנשים
המתים אל גן העדן.
היא זוכרת שאבא שלה אמר לה שהוא ראה פעם אחת בחיים שלו ציפור
כזאת היא הייתה זוהרת , הוא מצא אותה על הרצפה של ביתו שהוא
היה קטן למחרת הוא חיפש אותה אבל היא נעלמה...
נועה פשוט לחשה לציפור " בבקשה אל תלכי, אל תעזבי אותי..."
היא ניסתה לטפל בה היא נשארה איתה עד הבוקר עד שהציפור לגמרי
נעלמה.
כאשר היא חזרה הביתה היא הרגישה מוזר , תחושה מוזרה שזאת לא
היא , היא לא הרגישה בגוף שלה,היא לא הרגישה שייכת.
היא חשבה שאולי הנשמה של הציפור נכנסה לתוך הגוף שלה , אולי
הציפור זאת היא..היא לא ייחסה לזה חשיבות רבה ,
היא פשוט הלכה לישון.
 בלילה היא פשוט קמה מן המיטה שלה והלכה אל הפארק היא טיפסה
על העץ שלה היא רצתה לנקות את הראש מכל מה שקרה היום .
היא ישבה על הענף הכי רחוק מהעץ, על הענף הכי גבוה, הענף שלה.
פתאום היא עמדה על הענף ולאט לאט לקחה תנופה עצמה את העיניים
וקפצה.
היא הרגישה אויר קר היא פקחה את העיניים וראתה שהיא ממש
בשמיים. היא התרוממה גבוה מאוד היא ראתה את הפארק את העצים
בתור נקודות שחורות למטה.
היא הרגישה בעננים , היא הייתה נורא מאושרת.
ופתאום היא הרגישה לא טוב פתאום היא הרגישה את הסבל, והשנאה
בעולם היא הרגישה מה שכולם חשים, היא נפלה לאט לאט אל
הקרקע...
היה כבר מאוחר נורא נורא חשוך  היא נפלה אל תוך המזרקה בפארק,
אבל אלייה אף אחד לא בא, אף ילדה קטנה לא רצה וניסתה לעזור לה
היא פשוט נעלמה לאט לאט...