'אז אני לא יפה', קבעתי. שתיקה בצד השני. 'זה לא זה...'
'אז מה?' שיסעתי אותו. 'פשוט, אם הייתה למשל פעילות של חוכמה
או עזרה לזולת..'
'עזרה לזולת?' שאלתי בקרירות.
'את יודעת, הפעילויות האלה..אז בטח שהייתי ממליץ עלייך. אני
חושב שאת מתאימה להן. גם, כלומר,' שתקתי. 'אה..אני מצטער.'
מצטער. אתה מרגיש יפה ומצטער.
'אתה יודע מה באמת מפריע לי?' שאלתי אחרי שתיקה רועמת. 'אתה
תחזור על זה שוב, ושוב. זה ענין של חברות. של ערכים. אתה באמת
מקטלג אנשים בצורה כזאת?'
'אני מקטלג?'
'זה מה ששאלתי.'
'לא המלצתי על לידור.'
'זה לא טיעון.'
'תשמעי, אני מצטער. אפשר עוד להשתתף. רוצה?'
'לא.'
שוב שתיקה. אז אני לא יפה, אמרתי לו בלב. כמה זמן אנחנו
ידידים? שלוש שנים. כמה פעמים הקטעים האלה נכנסו בינינו? שלוש.
אלף. שוב ושוב אתה נועץ בי מחטים, אפילו בלי לדעת. איך אפשר
לראות רק את עצמך, ובו בזמן להיות כל כך עיוור.
אתה יודע מה שמעתי, אל יווני? שפעם, שכבה שלמה ידעה שאתה מתעתד
לבחור בין מיכל לביני. אני, כנראה, חייתי עם הראש עמוק באדמה.
בלילה, כשישנו אצלה כמה חבר'ה, בחרת במיכל. עכשיו, כשיספור לי,
אני נזכרת בעלבון הצורב של לישון בין זוגות אוהבים, להרגיש
מאוד מיותרת ולקבל לטיפה מיד זרה על הכתף - ממך, בעוד השנייה
מחבקת את מיכל.
לקח לי זמן להבין שעם אישיות כמו שלך, אתה לא שווה את זה. אתה
לא שווה לא אותי, לא את הנתינה שלי (לזולת?) ולא את הכיעור
שלי. לא במערכת יחסים כמו שרציתי.
'את שם?' קטעת ברוב הדר את חוט מחשבותיי.
'אני פה.'
'אני מצטער.'
מילים ודיפלומטיה היו תמיד הצד החזק שלך. כמה שניסיתי, בהרבה
סבלנות ואהבה בהתחלה, לכוון אותך לנקודה הנכונה, זאת שאומרת את
המילים מהנפש ולא כמו שצריך לומר - נשארת תקוע בהצגה המטופשת
שלך. מתי תתבגר? מתי תבין שלהיות כן זה לא לומר את מה שאני
רוצה לשמוע, אלא את מה שאתה חושב? ולמה, לעזאזל, אתה חושב שאני
מכוערת, כשאני באמת כזאת יפה?
'אנחנו ידידים?' אני שואלת.
'אני מניח שכן.'
'אתה..'
לא ידעתי מה לומר. היה בי הרבה כעס ועלבון.
'אתה יודע, זה יחזור. אני חושבת שאף פעם לא תבין את זה.'
הבנתי וראיתי. ראיתי כמה הוא יהיה בודד, שבוי לעד בתפיסות
החברתיות שלו. כמה קשה יהיה לו, כמו שאלף פעם אמרתי לו, טועה
ומכה על חטא, והוא כעס כמובן, והתגונן.
זה לא שיפר את התחושה שלי.
'טוב, תשמעי, אני לא יודע מה לומר לך..'
אולי מה שאתה מרגיש, חשבתי. שאני קופה מכוערת.
הבטתי במראה. אולי זה הציצים הקטנים? האף הגדול? אז יש לי בטן
גדולה ורגליים עקומות, אז מה? זה עושה אותי אוטומטית מכוערת?
על מה אני כועסת, בכלל? אני לא אמורה לדעת שאני יפה?
'אני חשבתי שיש בחורות ש..יותר יתאימו.' תנעץ את הפגיון
ותסובב. 'אני באמת מצטער.'
על מה? על זה שאתה חושב שאני מכוערת? על זה שאתה מקטלג אותי
דרך קריטריונים מכוערים ולא מקבל אותי באהבה, שזה דבר שאני
עובדת עליו, כל הזמן, כלפיך?
או אולי שפגעת בי, במחשבה שלך? או שאולי המחשבה עצמה לא בסדר?
או שאולי, למרות היותי צאצאית ישירה של אמא קדמונית ודוחה,
היית צריך להזמין אותי, כי אנחנו ידידים?
'אתה לא תבין. חבל לי, אבל אתה לא מבין.'
שתיקה. מכירה את השתיקה הזאת. השתיקה הצודקת. מה את רוצה,
בעיני את באמת מכוערת. לא מצודדת, יאמר הצד הדיפלומטי. ואני כל
כך נפגעת. ככה אתה רואה אותי? הרי אתה יודע שאם זה היה הפוך,
הייתי מזמינה אותך. הרי זו חוויה, וכי בתור ידיד נפש, הייתי
רוצה שתחווה אותה. ולא היית מכוער בעיני, אף פעם.
אמרתי לו, את החלק הראשון. ידעתי מה הוא חושב הזמן שגמגם
והתפתל: אבל אני באמת יפה. וכמו שכבר אמרתי, עיוורון כמו שלך
אי אפשר לתקן. ראייה סלקטיבית.
אני באמת פגועה ממך? שאלתי את עצמי. מזה שאתה חושב אותי
למכוערת, או מזה שאתה חושב אותי למכוערת?
קצת משניהם.
ואתה יודע מה הכי מפריע לי? שאני לא יכולה לכעוס עליך לאורך
זמן. עד כדי כך אני אוהבת אותך.