בלילות של שקט תמיד היה לתותי הרגשה טובה.
אני זוכרת אותה עומדת מול המראה, מבקשת ממני שלא להגיד מילה
ואז מתחילה לחייך לעצמה. כמה יפה היא הייתה.
תמיד היא משחה על השפתיים אודם אדום נועז וצבעה את שערה לשחור
פעם בחודשיים.
תמיד כשהייתי שוכבת על השטיח הכחול שלה היא הייתה מוציאה ספר
שירים מהמדף השמאלי  ליד המיטה נשכבת לצידי ומתחילה לקרוא לי
בקול רק ויפה.
לפעמים הייתה מתחילה לחבר להם לחן עד שכבר נמאס לה והולכת
לישון.
היא הייתה עולה על המיטה אומרת שהיא כבר סיימה את היום מכניסה
את ראשה בין שתי כריות ונעלמת.
אני הייתי מחייכת ועוקבת לאט לאט על כל תנועה שהייתה עושה,
נועלת את נעלי ויוצאת בשקט מהחלון.
באחד הלילות היותר נעימים שעברו עלינו ירד גשם חזק, תותי ביקשה
לקחת אותי הביתה אבל אני התעקשתי שתלך לישון.
התעקשתי.
רגע אחרי שראיתי את ראשה מתחיל להעלם בתוך הר הכריות שלה יצאתי
מהחלון.
היה קר, הגשם כבר פסק אבל היה אפשר להרגיש את הסערה שהתחוללה
שם עד לאותו רגע.
התחלתי ללכת לכיוון הכביש ששמעתי אותה קוראת לי.
היא צעקה בקול עדין, אבל הצעקות נשמעו כאילו איבדה את נפשה
ועכשיו לא נותר אלה לחפש אותה.
רצתי אליה, היא מעדה על המדרכה וצחקה בקול מטורף.
ביקשתי שתפסיק והיא רק התחילה לבכות בלי הפסקה.
נשברתי.
כמה יפה וכמה עדינה שהייתה אך הטירוף החזיק בה כשבויה שלו.
כמה רציתי להוציא ממנה את השיגעון שאחז בה, אבל היא לא הסכימה
לוותר עליו.
               


                           

היום שנים אחרי אני כבר לא רואה לילות יפים.
כל לילה מזכיר לי את הדמות המטורפת שהייתה חבואה  בתוכה כל
אותם שנים .


                               

בלילה היפה ביותר תותי ברחה מהמוסד שלקח אותה תחת חסותו
וקפצה מגג ביתה שם היינו נפגשים.
עכשיו היא שוכבת כצמח שפסק מלגדול, את השירים מהמדף היא הפסיקה
להקריא לי אבל אני משתדלת לעשות את הכל כדי להלחין לה את מיטב
היופי שפעם הכירה.