זה היה יום קיץ, עוד אחד מהימים המגעילים והחמים האלה שמכריחים
אותנו להשאר בבית ולהשתעמם. הטלפון פתאום התחיל לצלצל, ובצד
השני של הקו ענה חבר טוב שלי, גיא. בכל מקרה, גיא נשמע כל כך
מתלהב וכל כך שמח על מה שהוא הולך לספר לי, גם אני משום מה,
התחלתי לחייך למרות שלא היה כל כך על מה. גיא התחיל לספר לי על
איזשהי מפה שהוא מצא באיזה ארגז ישן שהיה קבור בארון של הבית,
'זאת מפה לגן עדן' אמר לי בהתלהבות, ואני כמובן הורדתי מהר את
החיוך שהיה לי על הפנים כי ידעתי שהוא סתם מזיין ת'מוח כי ככה
הוא,
סתם מדבר באויר. 'טוב גיא, באמת שאין לי כח בשביל השטויות
שלך'
אמרתי לו בקול מבואס, 'לא נו, אני רציני הפעם, באמת יש לי מפה
לגן עדן' הוא ענה בביטחון כל כך מופרז שכבר התחלתי להאמין לו.
קבענו להפגש במקום הקבוע בעוד רבע שעה, בנתיים ברבע שעה
התלבשתי ואכלתי איזה משהו מתוק בשביל הטעם.
הגעתי לפני גיא, כנראה, כי הוא לא היה שם אז התיישבתי לי על
איזה ספסל ממש לא נוח כמו הכיסאות של האוטובוס, וסתם חשבתי לי
מה עם באמת הוא מצא מפה לגן עדן, מה אם באמת יש מקום כזה ולא
צריך למות בשביל להגיע לשם?
פתאום קו המחשבה שלי נותק לאחר ששמעתי את גיא רץ בהתלהבות
וקורא בשמי כמו איזה מטורף. 'נו נו תראה ת'מפה' אמרתי לו
בציניות מוחלטת, 'אין מפה' הוא אמר, 'מה אין מפה? מה אתה בא
לשחק איתי?!' אמרתי לו בכעס. 'סתם סתם צוחק, בטח שיש מפה' הוא
אמר וצחק עליי.
הוא הוציא מהכיס דף ישן, ישן מאד, בצבע צהוב שחוק כזה עם קרעים
בצדדים ואמר לי 'הנה ת'רואה, הנקודה הזאת זה גן עדן'. לקחתי את
המפה והתחלתי להסתכל, בהתחלה המקום שמסומן על המפה לא היה מוכר
בכלל, זה היה נראה סתם כמו איזה כמה קווים ועיגולים שמישהו
סירטט כששיעמם לו, אבל אחרי כמה דקות שהסתכלתי טוב טוב, ראיתי
שזה מפה של השכונה שלנו, רק שכל השמות של המקומות שונים
מעכשיו, וכל הכבישים והשבילים מוצבים במקומות אחרים. 'נו אז
אתה בא איתי?' גיא שאל אותי בהתלהבות. 'בא איתך לאן?', 'לגן
עדן!' גיא אמר כאילו החלום הכי גדול שלו התגשם. בהתחלה לא
ידעתי אם לענות לגיא או פשוט לצחוק עליו, והחלטתי לצחוק. 'משהו
מצחיק אותך?' גיא שאל,
'ת'אמת כן...הטיפשות שלך!' אמרתי, 'אז אני מבין שאתה לא בא,
טוב אני אלך לבד...ביי' והוא התחיל ללכת. 'חכה גיא' צעקתי, גיא
הסתובב ושאל מה אני רוצה, אז אמרתי לו שאני בא איתו. התחלנו
ללכת לאן שמפה הדריכה אותנו, לכיוון היער.
ביער היה איזה בית אחד שתמיד סיקרן אותי ואת גיא, בית דיי קטן,
חשוך, שחור ואפל. תמיד שאני וגיא רצינו ללכת לראות מה קורה שם
בבית הזה, אחד מאיתנו התחיל לפחד, אם לא שנינו, ואז חזרנו
הביתה בריצה. חוץ מפעם אחת שאני התחלתי לפחד וגיא לא הסכים
לחזור כי הוא אמר שאם נחזור לעולם לא נדע מי גר שם והוא פשוט
היה חייב לדעת מי גר שם. רק בפעם הזאת התקרבו קצת לבית,
וכשהתקרבנו פתאום התחילה לנגן לה מוסיקה שקטה משנות ה-60 או
ה-70 בערך, ואז נפתחה הדלת לאט לאט ואת השאר כבר לא ראינו כי
ברחנו, ככה שטכנית, אף אחד מאיתנו לא יודע מי גר שם, או מה גר
שם.
'גיא, ת'אמת זה לא מוצא חן בעיניי' אמרתי לגיא בפחד כאשר אנחנו
הולכים לכיוון הבית. 'בוא נו אל תשתפן לי עכשיו אתה, עכשיו אין
לנו מה לפחד, זה גן עדן!' גיא אמר, והעלה לי קצת את הביטחון.
המשכנו ללכת לכיוון הבית, למרות שזאת השכונה שלי התחלתי קצת
לפחד, כל הביניינים היו פתאום כל כך רחוקים, ושום נפש חייה לא
זזה באיזור של הבית, אפילו לא איזה חתול מסכן. התקרבנו לבית כל
כך עד שהמוסיקה התחילה לנגן שוב, ושוב פעם שירים שקטים משנות
ה-60-70. התחלנו ללכת קצת יותר לאט, פתאום נפתחה הדלת, שהשמיעה
קול חורק וישן,
נעצרנו! שנינו עומדים ומסתכלים אל תוך הבית דרך הדלת וכל מה
שאפשר היה לראות זה שחור, שום דבר מעבר לזה, הכל פשוט היה
שחור. 'בוא, נכנסים' גיא אמר. מרוב שהייתי כל כך סקרן, לא היה
אכפת לי מה יהיה רציתי רק להכנס. התחלנו לצעוד לעבר הבית, כאשר
אצל כל אחד הלב דופק יותר חזק, הפחד לאט לאט עלה, ואיתו
הסקרנות.
הבית היה ריק, חוץ מכמה תמונות לא כל כך ברורות שהיו על הקיר
מכוסות באבק, ועוד כמה ארגזים זרוקים בפינה.
גיא הוביל, כנראה שהוא היה האמיץ מבין שנינו, הוא התחיל
להסתובב בבית כאילו שהוא מחפש אזור מסויים. הסתכלתי שוב במפה
בעזרת מצית שהייתה לגיא, פתאום ראיתי שבמפה מודגש איזשהו מלבן
קטן הנמצא בתוך הבית בצד ההפוך של הכניסה. 'בוא' אמרתי לגיא.
עכשיו אני זה שמוביל, לא יודע אם יותר אמיץ אבל בכל זאת, הלכנו
לסוף הבית איפה שהיה מסומן הקטע במפה, ולא הבחנו בכלום, הכל
היה אותו דבר, בלי שום משהו חריג. פתאום הגיע אישזהו גל של רוח
שכיבתה את
המצית של גיא, ואותנו סתם הפחידה. גיא ניסה להדליק שוב את
המצית, ושוב ושוב ושוב אבל היא לא נדלקה. 'נגמר הגז' קבע גיא,
'איזה זיין!' הוסיף לאחר מכן. אני התיישבתי לי על איזה ארגז
ישן ומלא אבק ושאלתי את גיא 'מה עכשיו?', 'לא יודע' הוא ענה
בייאוש והתיישב. עברה בערך חצי דקה שאנחנו יושבים שם, ואז גיא
הרגיש איזשהו משהו בריצפה, מין ידית כזאת. התחלנו שנינו למשוך
חזק, זה היה די כבד, משכנו ומשכנו ולאט לאט זה נפתח, עוד ועוד
ועוד עד שהוצאנו את החלק. האור שבא מלמטה למטה עזר לנו לראות
את המדרגות שהובילו אליו, ובלי לחשוב פעמים, התחלנו לרדת.
שנינו יורדים ויורדים, מנסים להגיע אל האור שבכל כמה מדרגות
נראה יותר ויותר קרוב אך עדיין כל כך רחוק.
המשכנו לרדת במדרגות, מזיעים, מפחדים וכל כך מסוקרנים.
גיא אף פעם לא האמין בגן עדן או בגיהנום, ובכלל הוא לא האמין
בה'.
שנתיים אחרי שאבא שלו נהרג בתאונה, או לפחות ככה גיא חושב, כי
בנתיים המשטרה חוששת שהוא נרצח, אמא שלו התאבדה, והוא נשאר
לגור עם סבתא שלו ואחותו הקטנה. הוא לקח את זה דיי קשה את
המוות של ההורים שלו, פעם אחת הוא סיפר לי שהוא חושב "לעבור
דירה" כמו שהוא קרא לזה, שזה בעצם "לעבור דירה" להורים שלו,
ולראות שהוא צדק שאין באמת גן עדן או גיהנום, אבל לא היה לו את
האומץ. הוא התחיל להפגש עם פסיכולוג, אחרי שהוא כבר כמעט לא
הגיע לבצפר. סבתא שלו חשבה שזה יעזור לו, כל הקטע של
הפסיכולוג. גיא כנראה חשב אחרת כי הוא כמעט ולא הלך אליו.
'אנחנו כל כך קרובים לאור' אמר גיא בהתלהבות. המשכנו לרדת, עד
שלאט לאט המדרגות התחילו להיות יותר ויותר קטנות, עד שנגמרו.
הכל היה צבע אחד, צבע של אור. זה היה מין חדר ענק מלא בתמונות
פספורט של אנשים מחייכים. אני וגיא התחלנו להסתכל על התמונות
אולי נראה איזה מישהו מוכר, 'אהה הנה ההוא מהבניין שלידי, זוכר
אותו?' גיא שאל אותי. 'כן כן אני זוכר...תגיד גיא, הוא לא מת?'
שאלתי את גיא.
פתאום גיא הסתכל עליי בהלם. 'אה...אהה...כן כן הוא מת...למה?'
גיא אמר בגמגום, 'לא סתם שאלתי'. מהרגע שניזכרנו בהוא שמת, גיא
ואני התחלנו לפחד כמו שבחיים לא פחדנו. התחלנו לרוץ כמו איזה
שתיי משוגעים לכיוון המדרגות, אבל המדרגות כבר לא היו, נעלמו.
גיא התחיל ללכת, לא ידענו לאיזה כיוון כי הכל היה נראה אותו
דבר, בכל מקום היה את אותו האור החזק ותמונות של אנשים על
הקירות. הסתכלתי למעלה ופתאום ראיתי שרשום בצד אחד של הקיר
"גיהנום".
זה היה רשום למעלה למעלה בכתב ערמומי כזה ומלא כעס ושנאה.
הסתכלתי לצד השני של הקיר ושם היה רשום "גן עדן" בכתב קטן
ורגיל בלי משמעות כלשהי. אמרתי לגיא שיסתכל גם, אולי הוא יתחיל
להאמין בגן עדן וגיהנום. המשכנו לחפש יציאה או פתח כלשהו,
ואחרי שעה של חיפושים ללא שום תוצאה, התייאשנו, והתחלנו סתם
להסתכל בתמונות של אנשים. 'שמת לב שמתחת למילה "גיהנום" יש
הרבה יותר תמונות מאשר מתחת למילה "גן עדן"?' שאלתי את גיא מין
שאלה רטורית.
גיא בטעות נגע באיזה תמונה של מישהי שהייתה בצד של "גיהנום" כי
הוא חשב שהוא מכיר אותה, ופתאום נפתח מין מסך גדול כזה והתחיל
להראות רשימה של דברים:
"1. שקרים: 59484
2. גניבות: 34
3. בגידות: 0
4. רציחות: 4
הגיע לכן בגיל 83, מתה מזקנה."
בהתחלה אני וגיא לא הבנו מה זה אומר כל הדברים, רק אחרי כמה
דקות הבנו שזה כל העבירות שכנראה שהיא עשתה. עברנו על כמה
תמונות סתם כדי לראות מה אנשים עשו, עד שפתאום ראיתי את התמונה
של אמא של גיא. לא רציתי לספר לו כי ידעתי שזה יקרע אותו
מבפנים, אז לא סיפרתי. ככה המשכנו להסתכל על תמונות שהיו תחת
הכותרת "גיהנום" עד שגיא החליט לעבור ל"גן עדן". על הקיר של
"גן עדן" לא היו כל כך הרבה תמונות כמו בקיר של "גיהנום",
'אנשים רעים אהה גיא' אמרתי לו, 'כן חרא של עולם אנחנו מנהלים'
הוסיף גיא. התחלנו סתם להסתכל על תמונות של אנשים, חיפשנו
מישהו מוכר,
פתאום ראיתי את גיא בוהה על איזשהי תמונה בהלם כאשר דמעות
התחילו לרדת לו מהעיניים וכולו התחיל לרעוד. התחלתי להתקרב
אליו,
'מה קרה גיא?' שאלתי, הוא לא ענה, הוא רק בכה ורעד. הסתכלתי על
התמונה שגיא הסתכל בהלם וראיתי את התמונה של אבא שלו. גיא
שיפשף את העיניים מהדמעות, ולאט לאט התחיל להזיז את ידו לעבר
התמונה.שוב פעם המסך הגדול חזר, אך הפעם היה רשום:
"1. שקרים: 11933
2. גניבות: 0
3. בגידות: 0
4. רציחות: 0
הגיע לכאן בגיל 44, נרצח."
העיניים של גיא התמלאו דמעות, שוב. כולו רעד כל כך חזק, והלב
שלו דפק בחוזקה. 'אבא שלי נרצח' הוא אמר שהוא מלא דמעות, 'הוא
לא מת בתאונה, הוא נרצח!' הוסיף. גיא התיישב על הריצפה שהייתה
רטובה מדמעות, ובוהה במילה "נרצח" שהייתה כתובה על המסך הגדול.
חשבתי אולי לספר לו שראיתי את התמונה של אמא שלו בקיר של
"גיהנום". בסוף החלטתי שלא. 'בוא בוא נלך מפה' אמרתי לגיא
שניסיתי להרים אותו מהריצפה, 'אבא שלי נרצח, גיא' הוא שוב חזר
על זה, רק שהפעם זה העביר בי צמרמורת בכל הגוף. הרמתי אותו
מהריצפה והתחלנו ללכת. 'איפה המפה?' שאלתי את גיא. הוא לא ענה,
הוא עדיין היה בהלם. מצאתי אותה אצלי בכיס, והסתכלתי בה. ראיתי
שיש שם עוד משהו מסומן אבל לא ידעתי לאיזה כיוון ללכת בגלל
שהכל היה נראה אותו דבר. 'נלך לכיוון הזה' החלטתי. התחלנו
ללכת, גיא התחיל לצאת קצת מההלם. המשכנו ללכת ופתאום גיא נעצר,
'אני חייב למצוא ת'תמונה של אמא שלי!' אמר והסתובב. הוא התחיל
ללכת לכיוון הקיר של "גן עדן", והתחיל לחפש את התמונה. על הקיר
לא היו הרבה תמונות ככה שלא לקח לו הרבה זמן לגלות שאמא שלו
נמצאת בצד השני של החדר. הוא פנה לקיר "גיהנום" והתחיל ללכת
לכיוון. הדמעות חזרו,
בליווי של כעס. הוא התחיל לחפש את התמונה שלה, לא מתייאש,
כאילו כל החיים שלו תלויים בזה. 'אממ...גיא, אני חושב שמצאתי'
אמרתי לו.
הוא הסתכל עליי במבט חודר כזה, והתחיל לבוא לכיוון שלי. הוא
הסתכל על התמונה, ניגב את הדמעות, הרטיב את שפתיו, חשב קצת,
ואז לחץ על התמונה. המסך הגדול נפתח והופיע עליו כל העבירות של
אמא של גיא:
"1. שקרים: 4749
2. גניבות: 0
3. בגידות: 1
4. רציחות: 1
הגיע לכן בגיל 46, התאבדה."
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.