זהו, הגיע רגע האמת.
הרגע בו אתה עומד לשנות את גורלך,
ולא יכול לשנות אותו בחזרה.
אתה מקווה לעבור את הרגע הזה, לעבור אותו-
על הצד הטוב ביותר. אתה רק מקווה לטוב.
אתה יוצא מהבית, כדיי להגיע לשם חצי שעה לפניי הזמן,
כדיי לוודא שלא שכחת, או התבלבלת בשעה..
אתה הולך באיטיות, ואתה מרגיש שהרגליים שלך כבדות מתמיד.
אתה רק.. רוצה לעבור את הרגע הזה בשלום.
בדרך, אתה רואה אותם. אנשים, בדיוק כמוך,
שכל אחד הולך למקומו שלו, כדיי להכריע את גורלו, כמוך.
כולם מפחדים ונרגשים, כמוך.
כולם מפחדים מלעשות טעויות, ולא שוללים את האפשרות שזה יכול
לקרות,
כמוך.
יש כאלו שכבר בדרכם לשם, חושבים- מהחשש לשכוח,
חושבים על הרגע הזה, שבו יוציאו הכל- ולא יוכלו לקחת דבר
בחזרה,
וכמעט בטוחים- שהתוצאה- בטוחה.
ויש כאלו, שחושבים ואומרים- "כשנגיע לגשר- נחצה אותו."
והם יותר בטוחים.
ויש כאלו, שרק הולכים. כי בשבילם הגורל- הוא לא חשוב.
גם ככה מצבם על פנים, ולא אכפת להם לאן הם הולכים,
או על מה הם חושבים.. או אמורים לחשוב. הם מאמינים בגורל,
אבל..
פשוט לא אכפת להם.
יש כאלה שמזמזמים לעצמם את השיר,
בפעם הראשונה שיש להם סיבה לשיר אותו..
lm thinking about the only road,
the one l've never known, and where it goes,
and lm thinking about a brand new hope,
the one l've never known,
'cause now l know it's all
that
l wanted.
אבל אחריי השיר,
הם מגיעים. אתה מגיע יחד איתם.
הלחץ, רק גובר. הפחד- עוד יותר.
אבל אתה תעבור את זה. כמו כולם. וזה מה שחשוב.
עדיין יש בך תקווה, ואתה יודע, שלא משנה מה-
אתה לא תשאר לבד.
אז אתה נכנס לחדר, ובו עוד מספר אנשים, כמוך,
לחוצים, מפוחדים ונרגשים בעת ובעונה אחת.
אתה מתיישב על הכסא, מניח את ידייך על השולחן,
ומתפלל. הזמן עובר לאט. ואתה עדיין מתפלל. מתפלל, ומקווה
לטוב.
מסתכל על השעון, ומסתכל על הדף שמונח על השולחן,
והוא- הוא זה שיקבע את גורלך. הוא זה שיקבע, אם אתה מתאים
למקום, בו מוציאים ממך את כל האנרגיה, עד שאתה עייף,
ואין לך כח לדבר, לשום דבר,
או שאולי אתה מתאים לאלו, שבשנייה מקבלים את המוטל עליהם,
והכל נגמר.
ובעודך חושב על כך, אתה מסתכל על הדף,
ואתה מפחד- הרבה יותר.
זה הזמן להתחיל.

זהו, הגיע רגע האמת.
הבגרות בהסטוריה.




ככן, אני יודעת שזה דיי מוגזם..
ממש ממש מוגזם (!)
אבל.. הבגרות הראשונה שלי! לא שתארתי לעצמי את זה ככה, פשוט..
חשבתי על הגרוע מכל, אז תארתי לעצמי את הגרוע מכל, ובגלל
שידעתי-
זה  -ל-א-  מה שיהיה לי בבגרות,
אז זה הרגיע אותי.
מוקדש לכל אותם הלחוצים והאופטימיים-
at once-
כמוני.. :)
מור