א. שעת אמצע הלילה
התעוררתי באמצע הלילה וגיליתי שאיבדתי את שפיות דעתי.  חיפשתיה
במעמקיה המסתוריים ביותר של נפשי, חיפשתיה מתחת לסדינים
ובסדקים שבצידי המיטה, חיפשתיה בין חורבותיו העתיקות ביותר של
מוחי, חיפשתיה באבק שבאוויר ובריקנות שבחושך, חיפשתיה
בבדידותי, חיפשתיה בעברי וחיפשתיה בעתידי, אך לשווא חיפשתיה כי
לא עלה בידי למצאה וגם אילו המשכתי לחפשה עד אחרית הימים לא
היה עולה בידי למצאה באותה העת.  קירות החדר הלבנים והריקים,
ששחורים היו בחושכם, לא נתנו לי למצוא נקודת אחיזה לשפיותי.
לא ידעתי מה השעה וגם לא היה בנמצא שעון שיורה לי עליה.  אך את
תקתוקיו הנצחיים של אותו שעון, שלא היה בנמצא, לא פסקתי
מלשמוע, כי נמצא היה הוא בתוך מוחי.  תיק-תק, תיק-תק.  תקתוקיו
לא פסקו וגם לא הובילו למקום כלשהו.  ולמרות שבאמת ובתמים לא
היה לי צל של מושג לגבי השעה שהייתה באותה עת, ידעתי מהי.
אותה שעה נצחית ומסתורית היא, ממש כתקתוקיו של אותו שעון נעלם,
ובנצחיותה המסתורית נארג יום האתמול אל יום המחר.  שעת אמצע
הלילה.  שעה שלעולם לא תעבור באותו חדר סגור בו הייתי שקוע על
מיטתי ללא כל מוצא ממנה וממנו אל עבר שפיותי שייתכן שהמתינה לי
בחוץ וגם ייתכן שלא אמצאה עוד והסיכויים גדולים וכמעט וודאיים
ששתי ייתכנויות אלו החלטיות כמו אותה וודאות ששעת אמצע לילה זו
בה אני לכוד לעולם תעמוד בחדרי ולא אזכה עוד לראות את קרני
השמש מבצבצות מבעד לחלוני ולא אזכה עוד לראות את ניצני השפיות
מבצבצים מבעד לשיגעוני ולא אזכה עוד לישון ולא אזכה עוד לקום.
הדלקתי סיגריה בניסיון נואש לחשוב, בניסיון אבוד להכניס מעט
אור בחדרי האפל שעמד תקוע בשעת אמצע הלילה זו לעולמי עולמים.
ומחשבותיי, כולן התרכזו אל אותה נקודה שחורה בה התעוררתי באמצע
הלילה ולא מצאתי עוד את שפיות דעתי ממש ככל אותם אפיקים קטנים
ובודדים שנשפכים אל הנחלים הבינוניים ואלה בתורם נשפכים אל
הנהרות האימתניים והסוערים וכל אלה יחד נשפכים בסוף אל הים, אל
הים הגדול של אי-שפיות הדעת ובתוכו איים של שיגעון המחשבה
ויבשות של טירוף הנפש.  ומכיוון שכיוון זרימתן של מחשבותיי היה
כה ברור ומוחלט, ידעתי בוודאות גמורה שנידון אני לגיהנום עד
אין קץ בחדר אפל זה של שיגעוני בו עומדת ותעמוד עד סוף הימים
שעת אמצע הלילה בה אני מצוי.  וכך עברו להן השניות, הדקות
והשעות וחלפו גם הימים, השבועות והחודשים ולא ישנתי ולא עצמתי
עין ולא פסקתי מלחשוב את אותן מחשבות אובדן שפיותי שייסרו את
נפשי הנדאבת והולכת ככל שנקף הזמן שעמד מלכת בשעת אמצע הלילה
זו.  ובייסוריי ובבדידותי, במחשבותיי ובטירופי, ידעתי.  ידעתי
ידיעה ברורה ומוחלטת, ידיעה שעמדה במבחן הזמן, ידיעה שאין אדם
בעולם או מחשבה ביקום היכולים להפריח אותה, ידיעה קיומית,
אבסולוטית ואובייקטיבית, ידיעה של שעת אמצע הלילה.  ידעתי שלא
עוד אתעורר ולא עוד אישן.  ידעתי כי זהו האלמוות, אלמותיותו של
השטן.

ב. כלם
אותה ידיעה רקמה עור וגידים והוא הופיע מולי, בשר ודם.  לא היו
לו קרניים, לא זקן מחודד ולא ניבים.  שיניו לא היו מחודדות
ועורו לא היה אדום.  דיבורו לא היה צווחני או מרושע, אלא דיבור
עמוק, שקט ורגוע, נשמע כמו שחקן קולנוע, כמו יוסי בנאי.  אך
עיניו, עיניו היו העיניים הכל-יודעות של השטן.  השתקף בהן כל
תוכנה של אותה ידיעה מוחלטת, כל המשמעויות של ידיעה זו
והנגזרות של משמעויות אלו.  השתקף בהן כל הידע האנושי של האדם
לדורותיו, אחורה וקדימה, יחד עם הבוז לידע זה והחשיפה של
האפסיות שהוא באמת.  השתקף בהן הכל, כולל הידיעה שאותו הכל הוא
בעצם לא-כלום.  השתקפו בהן עיניים אלה עצמן, ובתוך ההשתקפות
השתקפה ההשתקפות והשתקפותה, והשתקפות ההשתקפות של ההשתקפות, כך
עד לאינסוף.
"שלום חביבי", הציג את עצמו, "אני כלם".

ג. מעגל
"נולדת כדי לחיות", אמר לי, "וחיית כדי למות.  אלה היו נקודת
זריחתך ונקודת שקיעתך.  דרך כל שתי נקודות עובר קו ישר אחד.
זאת אקסיומה.  אקסיומה קיומית.  קו זה הוא קו הזנית.  הזנית של
חייך.  קו זה תחום במעגל, אך אינו בהכרח קוטרו של המעגל.  בתוך
אותו מעגל תחומים אינסוף קווים אחרים.  ההצטלבויות של קו הזנית
שלך עם קווים אלה הם חייך.  בוא וראה את המעגל.  בוא וראה את
המעגל."
הוא חזר על המשפט האחרון כמה עשרות פעמים (או לפחות זה מה
שהספקתי לשמוע), כל פעם ארוכה מהדהדת ושקטה יותר מקודמתה.
הבטתי אל תוך עינו ונשאבתי פנימה.  נשאבתי אל תוך המעגל.  רגע
לפני שנשאבתי עוד הספקתי לשמוע בתוך מוחי, "אני הוא כלם,
ההוויה המכילה את הכלום".

ד. מדבר סלעי
נשאבתי והגעתי אל מדבר סלעי עצום וריק.  מכל צדדיי היה רק מדבר
באופק הרחוק.  מדבר וכלום.  כלום עצום ורחוק.  כלום המכיל את
הכל.  כלום של סלעים וחול.  כלום ראשוני.  השמש הייתה מעט אחרי
זריחתה ועמדה בזנית מלא.  היה חם.  מצאתי מחסה תחת סלע בינוני.
באופק הרחוק ראיתי גלים הזויים ולא ברורים מתקדמים אט-אט
לכיווני, שוטפים בדרכם את החול המדברי בצבע שקוף.  באופק היותר
רחוק ראיתי את כלם עומד, מסתכל בי ומחייך, יוצר את הגלים האלה,
במבטו ובחיוכו אומר לי שגלים אלה מיועדים עבורי.  אחרי זמן מה,
לא ארוך ולא קצר, כאשר השמש עדייו הייתה בזנית והצל לא השתנה
ודומה היה שהזמן עמד מלכת, שהשמש עצרה אותו, חדלה מלייצר אותו,
אחרי זמן מה, אותו זמן ללא זמן, הגלים פגעו בי.  היו אלה גלים
של תובנה.  ועם כל גל שפגע בי הבנתי יותר, אך עוד יותר הבנתי
כמה איני מבין.  מוחי התחלק לשני אינסופים הגדלים בקצבים
שונים.  החלק המבין את הכל והחלק המבין את הכלום.  הגלים
המשיכו ובאו, שטפו את פניי ושטפו את מוחי.  תובנותיי גדלו
בכמותן אך קטנו ביחסן מול האינסוף השני.  כלם צחק לעברי,
ובצחוקו שמח לאידי שהנה סוף-סוף מישהו חולק עמו את מתנתו שהיא
גם צרתו.  אט-אט בפך הצחוק לבכי תמרורים, בכי המשחרר בבת-אחת
תסכול של שנות אלמוות.  עם הבכי הגיעה השמש אל נקודת שקיעתה
ושקעה, ועמה שקעתי אף אני.

ה. שעת אמצע הלילה
בשקיעתי חזרתי אל הקו האחר, אל הקו המחבר בין השקיעה לבין
הזריחה, אל הקו בו הווה מאז ועד עולם שעת אמצע הלילה.  את
שפיות דעתי לא מצאתי עוד, אך את שמי שיניתי לכלם.