מה יהיה איתי? אני באמת שלא יודעת!
אני כל הזמן טוחנת לאנשים בשכל שהמראה לא משנה ושמלא זה יפה
אבל מה קורה כשאני מביטה במראה?
כשאני מביטה במראה אני לא יכולה לסבול את מה שנשקף בה. כל פגם
קטן, בלתי נראה לאחרים, בולט בצורה נוראית שפשוט בא לי לבכות.
אז נגיד שאני בבית, בסדר, אפשר לבכות. אבל באמצע חנות בגדים?!
כשהמוכרת שהיא או שחיפה חבל על הזמן או דאבה שלובשת צמוד
מסתכלת ומתחנפת ואומרת לך כמה יפים נראים המכנסיים. ואת מביטה
במראה ושוב הדמעות חונקות את הגרון. זה צמוד מידי, זה לא יושב
יפה על הטוסיק, זה מדגיש את השומנים פה ואת השומנים שם. וזה
בכלל מזל אם את מגיעה לרגע של המדידה! כי כמובן שבחנויות כל
המכנסיים הם מידה אפס, אחד או אפילו, ישמור השם שתיים! ואת
לוקחת מידה שתיים, לנסות, מי יודע, אולי רזית. וכשאת נלחמת
במכנסיים ומנסה לסגור אותם מתחשק לך פשוט לדפוק את הראש (שלך
או של המוכרת) בקיר.
עזבו את תרבות האנורקסיה, אני באמת לא רוצה להראות כמו שלד
מהלך. באמת שלא. וכשאני יושבת עם ידידים שלי לאכול במקום האהוב
עלינו ומולנו על מסך טלויזיה ענק מוקרן ערוץ האופנה ואני טורפת
לי איזה צ'יקן בורגר ובין בליעה לבליעה טוענת שרזה מידי זה לא
יפה, אני באמת מאמינה בזה. אבל להיות קצת פחות מלאה, או לפחות
מלאה במקומות הנכונים.
אתם בטח קוראים וחושבים לעצמכם "אם כל כך רע לך, למה את לא
מזיזה את התחת ועושה משהו לגבי זה?"
אני מאמינה שחלק מהבנות שיקראו את זה, ואפילו אולי חלק מהבנים
יסכימו איתי שזה לא כל כך קל. כמה פעמים אנחנו מבטיחים לעצמנו
"ממחר דיאטה"? או כמה פעמים אנחנו אומרים "ממחר אני אתחיל
לצעוד"? קשה ביום אחד להפוך מפדלאה לאצנית.
אני לא מנסה לחדש לכם שום דבר או להיות מקורית. כל מה שאני
רוצה זה להסתכל פעם אחת במראה ולהיות מרוצה מעצמי, זה הכל.