לפני כמה חודשים היה לי שיגעון כזה להכין לביבות תירס. כל יום
הייתי מכין אותן בכמויות, ואף פעם הן לא נגמרו והצלחת נשארה די
מלאה. אני חושב שזה בגלל שכשרונות הבישול שלי מגיעים לרמה די
נמוכה. הם שואפים ליותר אבל בסוף לא יוצא מזה כלום.
תמיד חסר לי משהו בלביבות המטומטמות האלה. אף פעם אני לא מצליח
לעשות אותן כמו שצריך. גלי תמיד אומרת שהמתכון האמיתי הוא לא
מה שכתוב בספר- נגיד בספר כתוב כוס קמח וכפית מלח אבל זה אף
פעם לא ככה. שאני שואל אותה כמה לשים היא אומרת לי- "לפי
הטעם". אני שונא את התשובה הזאת כי למרות שאין לי שום בעיית
ראייה ואני רואה מצויין, אני לא יודע כמה קמח לשים. אז כל פעם
שאני מנסה זה יוצא יותר מדי. ואז כבר שאני מוריד כמויות זה
יוצא מעט מדי ואז שמטגנים את הלביבות הן יוצאות נורא דלילות
ולגלי לא נעים להגיד שבכלל לא טעים לה והיא אוכלת כדי לא
להעליב אותי.
היא משהו גלי.. יש לה שכל והיא גם נורא יפה. היא מסוג הבחורות
שתמיד מישהו היה שמח להביא אותן הבית להורים שלו. אבל אני, כבר
אין לי הורים. זה נורא עצוב לשמוע על ילדים יתומים אבל שטויות
כי אני כבר לא ממש ילד, אני בן 25 אוטוטו. ההורים שלי לא מתו
מזקנה וזה הקטע העצוב. הם מתו בגלל איזה מחבל מתאבד שיום אחד
שיעמם לו אז הוא החליט ללכת לקניון, בדיוק כמו ההורים שלי,
והוא הסתובב שם ובטעות, ממש במקרה, הכפתור של החגורת נפץ נלחץ
וההורים שלי התפוצצו. כלב. שהם מתו, ביקשו ממני לבוא לזהות את
הגופות שלהם. הם היו מרוסקים לגמרי ולאמא בכלל לא היו ידיים.
אבא נשאר יחסית בסדר, בשלמותו, אבל הפנים שלו היו מושחתים
לגמרי. לא נותר אלא לקבוע את המוות של שניהם. ולמרות שהיה קשה-
זיהיתי את הגופות. איך, אתם שואלים? "לפי העין".

ואולי אני סתם ילד טיפש וכשאני הולך לרופא עיניים אני מנסה
לרמות ולפני שאני מכסה את העין אני לומד את כל המספרים בעל פה,
אבל אני כבר לא כל כך יכול לסמוך על העינים שלי, כי אתמול אבא
שלי חזר הביתה.