כעת גופה מוטלת באמבטיה ושלולית מים סביבה. ללא רוח חיים,
שוכבת שם, ברטיבות הזו, עם עיניים סגורות. היא ראתה הרבה, היא
לא ציפתה לדברים טובים, שיביאו לעיניה את הניצוץ הלבן והמבריק.
רק שביל קטן של דם מטייל בין הרצפות, בורח למקום אחר, מואר
יותר, כי בה היה יותר מדי שחור.

רק לפני שעה הורידה את החולצה, את התחתונים וזוג הגרביים
הסגולות. זרקה אותם לפינה ובחנה את הגוף הלבן והאצילי במראה.
מעבירה אצבעות בשיערה, מרימה אותו, מסיטה מצד לצד, שיער שחור
חלק ונעים, לא מקשיב לרצונותיה וגולש מטה בכל פעם מחדש. מסתכלת
בשנאה לעבר הדמות שמולה "יכולת לשמור על הפה הגדול שלך ולא
לאכול כל כך הרבה היום" אומרת ומעקמת את השפתיים. "טוב נו, אי
אפשר לראות שהשמנת, לטובתך, כדאי מאד שזה לא יקרה" מחייכת
ומוסיפה "סתם בצחוק, מה את נבהלת? תירגעי.."

ברוב המקרים היא מתנהגת כבן אדם הגיוני, יודעת לבקר את עצמה עד
מידה מסוימת, ברוב הפעמים. היא קצת שונה, היא משתגעת לפעמים,
יש כאלה שמוצאים בזה דבר מתוק. הסביבה קיבלה אותה יחד עם מצבי
הרוח שלה שמשתנים במהירות. כמו כל אחד, גם היא לעיתים מחליקה,
טועה, מתבלבלת, למרות שלא זוכרת שמתאונות אפשר למות.

חיוך עדין מרוח על שפתיה, פותחת את המים כשהיא מזמזמת לעצמה
איזה שיר, עד שאדים מתחילים לעלות מן הזרם, רק אז מכניסה רגל
אחת ושולפת אותה מיד החוצה בקפיצה כשהיא נשרפת. מסובבת את
הידית הכסופה קצת לכיוון הסימן הכחול ונכנסת תחת הטיפות
הנעימות שעוטפות אותה. השיר נגמר והיא נעמדת, הידיים שלובות,
מחבקות את המותניים, רגליים צמודות, האחת דבוקה אל האחרת. גוש
לוחץ בגרון מתחיל להכאיב, לא מרפה ממנה והראש עומד להתפוצץ. לא
עובר זמן רב עד שמופיעים על לחייה עיגולים קטנים ושקופים שטעמם
מלוח. הראש מורכן כמו מוצא באצבעות רגליה את הדבר הכי מעניין
בעולם והמים החמים מחבקים אותה ושולחים אדים נוספים לחלל החדר.


כולם יודעים שהיא אוהבת ערפל, כולם יודעים שהיא אוהבת דברים לא
ברורים. אף אחד לא הצליח למצוא אותה בתוך המקומות החבויים,
החשוכים, בהם הייתה מחפשת קצת אור. אבל זו רק היא ומי שמכיר
יודע שבסך הכול היא די בסדר, טוב לא ממש, רק בערך. היא בוכה
לפעמים בזמנים לא ברורים, לא סיבה, מנסה למלא במים חורים
שנחפרו בתוכה. חללים שחורים שנשארו במקום אנשים, שהאדמה החליטה
לקחת אל בטנה, בחזרה.

עדיין עיניה נעוצות בכפות רגליה והיא כועסת על עצמה "תפסיקי
לבכות טיפשה, אין לך סיבה. מותר לך להיפרד מאנשים שאת אוהבת,
אז מה אם אמרת לו שלום? הוא יהיה בסדר, תאמיני לי. הוא יוכל
לשרוד יפה מאד בעולם גם בלעדייך." היא לוקחת נשימה עמוקה ועונה
כשהדמעות עדיין יורדות "אבל טוב לי איתו, טוב לו איתי, ככה הוא
אומר ואין סיבה שלא יגיד לי את האמת." תחת הזרם, הגוף שלה
שנשאר באותה תנוחה, התחיל רועד מהבכי שגבר "אז למה הלכתי ממנו?
למה הלכתי?"

היא באמת לא מבינה, לפעמים לא מוכנה להשלים עם חוסר הוודאות
שדואג להטריד בכל פעם מחדש. יותר מדי מחניק וסגור אצלה שם
בפנים. זו משימה קשה למצוא תשובות בתוך המקום הלא מואר הזה.
היא חוזרת על השאלה אין ספור פעמים, נדמה שהיא מנסה לקרוא
לתשובה שתגיע אליה בעצמה. באמת שהיא מעוניינת לדעת, למה היא
בוחרת מתוך כל האנשים שאיכפת להם ממנה, להימלט דווקא מן האחד
שאהוב עליה ביותר.

כואב לה בחזה, כואב לה בכלל. היא מתיישבת לאט באמבטיה, הטיפות
שנופלות עליה מלמעלה מצטברות ומחליקות למטה בזוגות. "אני לא
יכולה יותר, אי אפשר, אני מתגעגעת, אני סתומה. למה לעזאזל אני
חייבת להעלם?" היא לא מניחה לשאלות ומתחילה להיכנס לטירוף שאי
אפשר להוציא אותה ממנו. יחד עם השיגעון שמחלחל בתוכה גם
התשובות יוצאות. "רוצה לדעת מה אני באמת חושבת? שונאת אותך,
שונאת, מה יש לך שאת תמיד חייבת להיות כזו דפוקה?!" צורחת לחלל
החדר ושורטת את הרגליים עם הציפורניים, לא שוכחת להוסיף גוון
אדום באזורים אחרים והבכי ממשיך ללטף.

כל אחד צריך לדעת להוציא את התסכול שמצטבר בתוכו, זה כואב אבל
בסוף התוצאות חיוביות. העניין הופך למסוכן כשהפצע עמוק. כשהרעל
לא נגמר ושכבר לא נשאר מקום שבו אפשר לירוק אותו החוצה,
מתייאשים. לא נשאר לה אויר לנשימה, היא כבר לא מסוגלת להמשיך
ועדיין חייבת לעבור את זה. היא יכולה להצליח, אבל לך ולי קל
לדבר.

"אני יודעת.. אני יודעת למה הלכתי" פוקחת את עיניה בתדהמה,
בוהה באוויר ומתרכזת בתשובה שצולעת באיטיות לעברה כשטיפה בודדה
של כאב מטיילת על שפתיה. היא מכינה את עצמה לפני האמת, נושמת
עמוק, מנסה להרגיע את הגוף. היא גילתה את הסיבה ומחלקת תשובות
לאחד שצריך להבין גם. "אני מצטערת מתוק, מצטערת שברחתי ככה.."
מסבירה כאילו הוא עומד לפניה, מאמינה בכל ליבה שהוא שומע. "אתה
מבין, יש סיכוי שאתה ואני ניפרד שייקחו אותך ממני גם."

שפתיה נעות ללא קול "לא אתה ולא אני יכולים לשלוט במוות אי
אפשר, אני יודעת שאתה מבין, נכון? תראה, לא אעמוד בעוד פרידה
אני פשוט לא, אז זה טוב שאנחנו פונים לכיוונים אחרים עכשיו.
חוץ מזה אני לא רוצה שתאבד מישהו שאתה אוהב." שותקת לרגע בפחד,
מרכינה את הראש ומצמידה את הרגליים אל החזה. "אתה אוהב אותי,
לא?" מרימה חזרה את הראש כשנענה לחיוב במחשבותיה. "גם אני
אוהבת אותך, אבל חייבים להיפרד אחרת יכאב לנו." עוצמת את עיניה
ומסיימת.

היא סוגרת את הברז, יוצאת מהאמבטיה ונעמדת מול המראה, רועדת,
נוטפת מים. מחליקה את ידה במהירות מספר פעמים על המראה הארוכה,
מנגבת את האדים שהצטברו עליה. דמות רזה, לבנה, עם עיניים
נפוחות, אדומות, מספר שריטות לאורכה ובעלת שיער שחור סחוט מים
נגלת לפניה. "אני אוהבת אותך מתוק, תאמין לי" אומרת ומדמיינת
אותו, כל כך יפה, ניצב לפניה בזמן שהאדים מצטברים חזרה על
המראה ומטשטשים את הגוף שלה. קשה לה, עוד חלל גדול, שחור, נפער
בתוכה ולא נשאר בה עוד כוח. חבל של כאב נקשר סביב צווארה וחונק
אותה. והיא מיואשת מתמוטטת על הרצפה ולא קמה יותר.

כעת גופה מוטלת באמבטיה ושלולית מים סביבה. ללא רוח חיים,
שוכבת שם, ברטיבות הזו, עם עיניים סגורות. היא ראתה הרבה, היא
לא ציפתה לדברים טובים, שיביאו לעיניה את הניצוץ הלבן והמבריק.
רק שביל קטן של דם מטייל בין הרצפות, בורח למקום אחר, מואר
יותר, כי בה היה יותר מדי שחור.