....
נעים..
חם ונעים.....
חם.
היה לו חם וזה התחיל להיות לא נעים, אבל מה הוא יכול לעשות הוא
רק ילד קטן..
"אמא"
"אמא חם לי... אני רוצה אותך"
לא היתה תשובה.
הוא החל לרוץ, מחפש יציאה, דרך לברוח מהחום...
החום הפך לבלתי נסבל.... הוא החל לבכות.
ולהחנק.... העשן סתם את ריאותיו, אבל הוא לא ראה שום עשן....
זה לא משנה הוא חשב עוד מעט הוא ימות והעשן והחום כבר לא יציקו
לו... הוא כל כך רצה למות.....

פרנק הביט סביבו וראה רק אש...
הוא קם והתחיל ללכת, אחרי כמה צעדים הוא מצא את היציאה מהסמטה,
קבצן שרבץ במקום הופתע מאוד לראות את פרנק יוצא מלהבות תופת
ערום כולו.. ובלי פגע.
הקבצן ששמו היה ג'ורג' הזקן החליט ששכח לכבות את התנור בביתו
והחל לרוץ, דבר שנראה תמוה מכיוון שלג'ורג' הזקן לא היה
תנור... או בית.

הוא היה רגיל לזה, לאנשים שבורחים מפניו... אפילו הוא היה חייב
להודות, כרגע הוא לא היה מראה מלבב במיוחד. מבט מהיר לרצפת
הסמטה והוא גילה את מה שחיפש....

הם היו מקצוענים ומישהו מאד עשיר... וטיפש... מימן אותם, פרנק
הגיע למסקנה הזו אחרי שמצא יותר מ-50 בתי-כדורים מפוזרים בפתח
הסמטה, אבל זה לא היה המספר, זה היה הגודל.... 57 מ"מ זה לא
היה כדור של אקדח או רובה רגיל, אלה היו כדורים של מקלע
כבד.... הוא החל ללכת כשמשהו נוסף משך את צומת ליבו, סדקים
במרחקים קבועים בקרקע... כמו של זחל....
"טנק.."
"צבא מזוין שלם" מלמל.

הוא כעס...

הוא התחיל ללכת,
מראה של אדם ערום לא היה חריג באזור זה של העיר, באיחוד בעונה
הזאת. רוב התושבים של האזור הזה היו קבצנים וחסרי בית ולאלה
שהיה בידם להשיג בגדים העדיפו לא ללבוש אותם, היה חם באותו
יום....
אם פרנק היה חושב בהגיון באותו רגע היה שמח שהמצב גורם לו לא
לבלוט.... אבל הוא לא חשב בהיגיון.
הוא כעס.

אחרי עוד כמה גושי בניינים ועוד כמה קבצנים מפוחדים הכעס שחש
פרנק עדיין נשאר חזק כמקודם... אבל עכשיו... תחושה חדשה...
מוכרת החלה לתבוע הכרה ממוחו של פרנק, הוא הכיר את התחושה
הזאת... וקיבל אותה בברכה... רעב.
הפעם לפרנק לא היה רצון וזמן לצוד, הוא יסתפק במה שימצא...

-------------------------------------------------------

קאט הייתה בחורה שהחיים לא האירו לה פנים, נולדה למשפחה ענייה,
שני הוריה מתו מאז היותה בת 14 בגלל סכסוך עם מלווה בריבית.
היא התגוררה ברחובות או אצל מי שקיבל אותה לביתו, תמורת תשלום
ולקאט לא היה כסף לשלם....
זה היה עוד יום בשבילה, מעבר על פחי הזבל בחיפוש אחר משהו
שימושי, הסתתרות מציידי עבדים והתחמקות מאונס ואז היא ראתה
אותו, הולך בסמטה לא היה בו משהו מיוחד בחיצוניות, חוץ אולי
מהפנים... נוקשים כאלה, אבל היה לו מן הילה סביבו, האיש שידר
כוח.
היא הרימה את ראשה עוד קצת מאחורי פח הזבל בשביל זווית ראיה
יותר טובה, האיש עבר אותה בצעד מהיר והמשיך ללכת, היא הביטה
כעת בגבו החשוף, הוא היה ערום, הופיע בליבה רצון מוזר ללכת
אחרי האיש אבל שנים של חיות ברחובות לימדו אותה רק דבר אחד,
לשרוד, לכן סילקה את המחשבה ופלטה אנחת הקלה.
האיש נעצר.
קאט התכופפה במהירות וניסתה להסתתר מאחורי ערמת זבל ועיתונים,
ליבה פעם במהירות, נדמה היה לה שהדבר היחיד שהיא שומעת הוא
פעימות ליבה....
צעד, צעד קרוב, קאט עצרה את נשימת והתפללה לכול האלים שאי פעם
שמעה עליהם.
מישהו נעצר ממש קרוב אולי מטר, אולי שניים. קאט, למרות שלא
היתה חזקה במיוחד ידעה מה לעשות, במיוחד נגד גברים ערומים....
היא התרוממה במהירות, בנסיון להפתיע את היריב, מוחה של קאט
סילק כל מחשבה חוץ מאחת, "האיש הוא האויב, צריך לנצח, הוא רע,
חייבים לנצח."
היא פלטה צרחה ותקפה באגרוף לא מכוון היטב, היריב לא היה צריך
לעשות הרבה בשביל להתחמק מההתקפה הזאת, אבל קאט לא נסתה
לפגוע... הוא תפס את זורעה... "יופי" היא חשבה "הכל הולך לפי
התוכנית, גברים... כל כך צפויים".
קאט התכוננה לבעיטה המכרעת.....
קור נוראי, בלתי ניתן למדידה החל מציף את זורעה השמאלית, המקור
לכאב היה ידו של האיש, היא הרגישה איך כוחה נוטש אותה... יד
נוספת נשלחה לכיוונה.
למרות שהיתה על סף עילפון מהכאב והקור לא צריך הרבה כוח בשביל
מה שהיא היתה צריכה לעשות, מה שישחרר אותה ויתן לה את
הנצחון.....
היא בעטה בכל כוחה במפשעתו של האיש, הוא רק מצמץ.
ידו השניה נשלחה לצד גופה החשוף, כאב. קור.
בירכיה פקו אבל אחיזתו של האיש היתה איתנה ושמרו אותה על
רגליה, הקור החל ממלא את ביטנה וחלל החזה, ליבה הנחלש נאבק על
כל פעימה.... ונדם.

-------------------------------------------------------------------

פרנק התרומם לאט, מולו ראה את גופתה של האישה הצעירה, חסרת צבע
חיים, הוא הסתובב והלך.
כל גופו עיקצץ, הוא היה מלא אנרגיה...
הוא החל לרוץ, היתה לו מטרה, עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שהיתה
לו מטרה, חוץ מצייד, אבל עכשיו היתה לו, לפרנק, מטרה... נקמה.

הוא הגיע לביתו.
בית... פרנק הגדיר מושג זה כ"מקום שאתה ישן בו, לפעמים...."
הוא הגיע לדלת ועצר, משהו לא היה בסדר, הוא הריח את האוויר...
היו שם את הריחות המוכרים של הסמטה, אבל היו עוד שני ריחות
חדשים.... שמן רובים... ועוד ריח מתקתק משהו, ריח שהיה מוכר
לפרנק...
בושם אישה.
הוא בעט בדלת נכנס בגלגול והתרומם בפינת החדר דרוך...
פרנק שמע קול יחיד ושיריו רפו, היה זה קול צחקוק של אישה,
זיכרונות הציפו אותו, הקול הזה... הוא הכיר אותו... וחבל שכך.
הוא הסתובב לכיוון הספה היחידה שהיתה בחדר הערום חסר היחוד
שהיה ביתו.
שם היא ישבה, מוסתרת למחצה בצל, היא ישבה שעונה אחורה ורגליה
היו מפוסקות...
"אתה לחוץ קצת, לא...?", אמרה והתרוממה, קולה היה רך....
מתנגן.... והיתה בו נימה של לגלול...          ושל פיתוי....
כשהיתה זקופה היתה נמוכה מפרנק אולי בחצי ראש, כ-1.78 , היא
היתה בין דקת גזרה לאתלטית, צבע עורה היה שזוף-ברונזה...
ושערה, שערה היה בצבע כסף.
אבל פרנק זכר רק את העיניים, עיניים מלאות זכרונות.
פרנק נשאר עומד בפינת החדר מבלי לזוז, אבל היא התקדמה לעברו
במופגן...
היא לא לבשה יותר מדי.... כל הבד שעל גופה היה מספיק אולי...
לחולצה אחת של פרנק.
"אני רואה שהזמנים קשים....." אמרה ונעמדה מולו, "אפילו לבגדים
אין לך כסף..." והעבירה יד מכתפו במורד חזהו, פרנק תפס את ידה
והרחיק אותה, אבל היא חיבקה אותו בידה השניה ונצמדה אליו.
הוא שלט בעצמו.... עדיין.... אבל פרנק היה גבר למרות הכל.
"לא..." אמר אבל עדיין לא התרחק עיניה ריתקו אותו, היא קירבה
את גופה לגופו בכוח.... היא קרבה את פיה לפיו וברגע האחרון
פנתה לאוזנו ולחשה "כמו בימים הטובים.... ".
"לא..."
"לא!" אמר ודחף אותה ממנו לא בעדינות יתרה.
"מה את עושה פה לארה?" אמר והחל מרים חלק מהרצפה שהתגלה כדלת.
"ככה אתה מקבל אותי?! לא שלום לא נשיקה".
פרנק עמד לענות כשמצא מה שחיפש, בגדים ונשק שהיו מוחבאים
למקרים מאין אלו, רק לאחר שהוציא אותם ענה לה, "את יודעת שאני
לא שואל פעמיים לארה".
"טוב, טוב תפסיק לשחק אותה קשוח, יש לי מידע עבורך, זה קשור
לפירמידת כסף עם עיגול כזה למעלה"
עיניו של פרנק נפערו לשניה, רגש ישן חדש הציף אותו,
כעס.
הוא הסתובב אליה לבוש בלבוש החביב עליו, מעיל עור שחור וארוך
חולצה ומכנסיים צבאיות שחורות של צבא שחרור אנגליה ונעלי
ביו-טק של תאגידים, כל השאר היה מוסתר אבל לארה ידעה שפרנק
חמוש לגמרי.
"מה את יודעת עליהם" סינן.
לארה בלעה לרגע את הרוק בגרונה "לא הרבה, באמת שלא הרבה הם רק
באו והחריבו את הדירה שלי, בקושי הצלחתי לברוח" אמרה ונסתה
לשמור על מבט רגוע וקליל.
"מה עוד?" סינן.
"זהו סיפר..."
"מה עוד לארה! צעק והכה בקיר. קול עמום של אבן שמכה בסלע נשמע
בחדר, טיח נפל מהתקרה.
הוא החל מתקרב אליה, עדיין מכווץ את אגרופו, היא פסעה צעד
לאחור.
"פרנק, באמת הרי אתה לא יכול לפגוע בי, אתה יודע ש..." שטף
דיבורה נפסק ע"י מכה מהירה עם כף יד פתוחה לאזור בית החזה.
לארה התמוטטה מיד לרצפה ורק לאחר 10 שניות החלה לנשום שוב,
נשימות קצרות וחורקניות.
פרנק תפס בידה קצת מעל המרפק והרים את ראשה לגובה עיניו.
"בואי ננסה את זה שוב, את אמרת משהו טפשי ואז אני אמרתי משהו,
את זוכרת מה אמרתי?"  
"את יודעת שאני לא שואל פעמיים לארה..."
דפיקה.
פרנק הפנה ראשו לכיוון הרעש, דלת הכניסה.
דפיקה.
לארה התאוששה במהירות וכבר עמדה על רגליה בכוחות עצמה.
דפיקה. דפיקה.
פרנק עזב אותה הוציא מן גליל מאחד הכיסים קרב אותו לעינו
הימינית והפנה את מבטו לכיוון הדלת.
"תכיני את עצמך" סינן בעודו מחליף את הגליל באקדח נוצץ.



(אני יודע שאמרתי שאין המשך אבל אתם יודעים איך זה... אנשים
משתנים)