לפעמים זה פשוט נמאס.
לא משהו ספציפי, לא דבר ממוקד כמו החיים כולם.
לפעמים הכל נמאס, החיים והמוות, המר והמתוק, העצב והשמחה,
החיוך שלך והמראה שלה עוזבת. אתה לא באמת חושב על הכל אבל הראש
מתפוצץ מהכל. ההרגשה הזו שהכל נמצא בתוך המוח שלך ואתה צריך
לדאוג לזה. אתה לעולם לא באמת שם לב לכך אבל הכל שם מבולגן
ביחד ובינם- בין המחר והאתמול, בין היופי והשכול, בין האושר
ולפרח שנבל- בינם אני יושב שם בתוכך, יושב ומחכה.
למה אני מחכה?
אני מחכה לאותו רגע שתגמור להתעסק בכל אותם פרטים שוליים ותוכל
לתת לי את הרגש והריכוז שאני צריך ממך. כן, אני יכול לחכות
הרבה זמן ואפילו לעד אבל אם תאחר לא יהיה למי לחכות.
אל תדאג אני לא יעזוב אותך לרגע, גם אם הייתי רוצה לא הייתי
יכול ללכת, הכל בגלל שאני חלק ממך. אני אותו חלק בחייך שבחרת
להתעלם ממנו.
אני אתה האמיתי!
אז תמשיך להתעלם ותמשיך להעמיד פנים. אבל תדע יום אחד אני אבוא
ואצא לעולם והם עוד עלולים לפחד, ואני מספר לך את זה רק כדי
שתדע שתיהיה מוכן.
או שפשוט תשאר בינם בין עולם המבוגרים לעולם הילדים
ותמנע ממני- העולם שלך!