בשעת בן ערביים, עת גבולות שמיים וארץ היטשטשו והייתי עסוקה
בלהחליט אם להוריד את משקפי השמש או להשאירן על עיניי, הוא
הגיח מתוך הסבך האורבני למראה שבמכוניתי. הורדתי בין רגע את
משקפי השמש, כאילו לא התלבטתי מעולם ובחנתי את המראה. דמותו
השתקפה  מתוך הדמות במכונית שמאחוריי ולרגע התבלבלתי. זמן רב
עבר מאז חלף בפעם האחרונה במחשבותיי. לרגע כמעט והייתי בטוחה
שזה אכן הוא ונתתי לדמותו-לא-דמותו לעקוף אותי על מנת שאוכל
לראות את צדודיתו בעלת האף הקווי, שתמיד ייחסתי לה תכונות של
אל יווני. אך הצדודית לא הייתה שלו. ופתאום משהו תפס לי את
הסרעפת ולא הייתי יכולה לנשום. כאב חד פילח את גופי כאילו לא
עברו ארבע שנים, ולא הייתי יכולה שלא להשתומם עד כמה כואב,
שבכלל עדיין כואב. לפתע הכל סביב דיבר אותו, נשם אותו, נזל
אותו וכל עורקיי, ורידיי ונימיי נשטפו בו. בבת אחת פרצו בי
רגעים רגעים שלנו. חניתי ליד הבניין שבחצרו שיח פיטנגו שהקיא
פירותיו על המדרכה.

הוא עמד אז מולי בסטודיו שלו וניסיתי להסביר לו שאין לי מושג
איך לתאר את הטעם של הפיטנגו, כי הטעם שלו לא דומה לשום דבר
אחר שאני מכירה. ניסיתי להסביר שלהבדיל מאגס שקצת דומה לתפוח,
וקלמנטינה שקצת דומה לתפוז, ואבטיח שדומה קצת למים עם סוכר,
פיטנגו לא דומה לשום דבר אחר. והוא צחק ואמר שגם אני לא דומה
לשום דבר אחר.

בצעדים כבדים נכנסתי לבניין שלי ורגע לפני שהדלת נטרקה אחריי,
חזרתי אחורה, לבדוק את תיבת הדואר. שלפתי משם מעטפה דקה מעוטרת
בבולי פרפרים מארץ רחוקה וכתב יד מוכר דגדג את ידי שאחזה
במעטפה. הפכתי אותה ושמו הביט בי באותיות מצוירות במכחול של
צבעי מים. נשענתי בגבי על דלת הכניסה וגלשתי לרצפה, אוחזת
בחוזקה במעטפה. ישבתי שם עד שכבר היה חשוך לגמרי ונזכרתי בפעם
בה הלכתי לרפלקסולוג שהיה מומחה בקריאת אישיות בכף הרגל. הוא
אמר לי שהאינטואיציה שלי כל-כך חזקה שאני מסוגלת לחשוב על
מישהו והוא יופיע. צחקתי אז למשמע הסגולה הנבואית שייחס לי, אך
מבטו הרציני קטע את צחוקי וגרם לי לתרץ אותו ברגישות חזקה
לדיגדוגים בכף הרגל. וככל שהזמן עבר מאז הביקור אצל הרפלקסולוג
הבנתי שהכל שטויות, כי אם לא, כבר מזמן הוא היה מופיע אצלי.

אחד השכנים העיר אותי ממקום מרבצי. קמתי ונכנסתי לבניין אחריו,
פתחתי את דלת ביתי ופרקתי גופי על הספה בסלון. ביום בו נפגשנו
לראשונה ישבתי בבית קפה ניו-יורקי קטן שהיה מלא בהורמונים
נבורישים של סטודנטים אמריקאים. גחנתי על ספר בספה שבפינה,
כשניגש אליי ושאל אם אני מוכנה להיות המודל לציורים שלו.
התעלמתי ממנו והמשכתי לקרוא בספר. כשהרמתי אחרי דקה את עיניי
הוא עדיין עמד שם והסתכל בי, חודר חדר חדר בלבי. היה בו משהו
נחוש כל כך שפתאום מצאתי עצמי אומרת כן.  שעות הוא צייר אותי
בסטודיו שלו בוויליג'. מעופפת בשגאלית, ארוכת צוואר
במודליאנית, צבעונית במאטיסית, כשהרגזתי אותו היה מצייר אותי
מעוותת בפיקאסואית ובלילה היה עוטף אותי במיטה בגוונים חומים
של רמברנדט.
פתחתי את המעטפה, שלפתי נייר לבן "אני מגיע אלייך. יש לי הפתעה
בשבילך" היה כתוב בו בהידוק ולמטה היו רשומים פרטי הטיסה
שאמורה לנחות מחר בבוקר.

כל הלילה דפדפתי באלבומים שחילצתי מתוך ארגז מאובק שהוסתר מתחת
למיטה, מעשנת עצמי עד כלות. פעם הייתי נרדמת עם האלבומים כל
לילה. הייתי עוברת תמונה תמונה ומאחלת שיקרה לו משהו. לפעמים
אפילו ייחלתי שפשוט ימות, כי להתאבל על מישהו שמת פחות קשה
מלהתאבל על מישהו חי. כשעזבתי ביקשתי שלא יתקשר ולא יכתוב.
אמרתי שאני לא רוצה לדעת ושלא יספר לי יותר כלום. הזכרתי לו
איך פעם אמר לי שיש דברים שעדיף לא לדעת משום שהם רק מזיקים
ואני התווכחתי ואמרתי שבידיעה יש משום הנחמה, שכן חוסר הידיעה
משאיר אותך תלוי בין שמיים וארץ, נתון לחסדי אמונות וספקולציות
שתגאלנה אותך מהעובדה שאתה חסר שליטה לחלוטין. אמרתי לו אז,
כשעזבתי, שאני חושבת שאולי הוא צדק בפעם ההיא כשהתווכחנו. עדיף
לא לדעת.

נרדמתי לשעתיים וקמתי לארוז עצמי לפגישה עמו בשדה התעופה.
בעיניים עצומות אני מכירה את הדרך. חודשים רבים הייתי לוקחת
מונית ונוסעת לשם כאילו אני נוסעת לחו"ל. כל פעם הייתי ממציאה
לנהג המונית יעד אחר אותו אני מתכוונת לכבוש. וכשהיה מוריד
אותי ואת מזוודתי הריקה הייתי מתיישבת בבית הקפה שבשדה התעופה,
עוצמת עיניים וסופגת ריח של חוץ לארץ. ריח שלו. ועכשיו ברמזור
עוצמת לרגע עיניים ושומעת אותו לוחש לי בין מכחולים וצבעי שמן
ומים שאני רגע החסד שלו, ואת עצמי לוחשת לו חזרה שהוא רגע החסד
שלי, ואז לא ידעתי כמה הרגע שהייתי לו היה קצר, ועד כמה הרגע
שהיה לי הפך בגופי לשנים. "איבדתי את המוזה שלי", אמר, ואני
עזבתי. נסעתי מרחק אלפי קילומטרים ממנו, כי רציתי שהמרחק ימסמס
לי אותו.

עמדתי מכווצת, ממוללת את רצועת תיק היד שלי באולם הגדול שבשדה
התעופה, מחפשת את דמותו התמירה בין הראשים הרבים שנשפכו החוצה.
קול מוכר קרא בשמי, אך לא ראיתי מניין הגיע הקול. מתחתי צווארי
ועליתי על קצות בהונות רגליי, להיטיב לראות את היוצאים, מנסה
לזהות את הכיוון ממנו קרא הקול שנשמע יותר ויותר קרוב. ואז נח
מבטי על אל יווני, שהוביל עגלה עם שתי מזוודות גדולות ומשהו
שנראה כמו לוח קנווס עטוף בנייר חום. מבטו חיפש לפגוש את עיני,
אך לא נתתי לו למצוא. השפלתי מבטי ללק האדום-בוהק שצבע את
ציפורני רגליי ועצמתי עיניי.

התפלשנו באדום-כחול-ירוק על מזרן פוטון מכוסה בסדין לבן שמרגע
לרגע שינה צבעו. בגופו צבע בי ציור ועוד ציור, מחק ושוב צייר
ואני הפרעתי לו כל הזמן. הכתמתי אותו בשפריצים גדולים של צבע,
מרחתי אותו ונמרחתי בו עד שהפך לעיסה חומה "כמו בוץ מים המלח",
אמרתי לו והוא צחק צחוק של אל יווני וקולו הדהד בסטודיו,
התגלגל בין קנים, מכחולים ועשרות קנווסים מקושקשים.

ירדתי בתנועה חדה מקצות אצבעותיי ושבתי להתכווץ. לבסוף הרמתי
מבטי והסתכלתי ישר לתוך עיניו, שזהרורים של כוכב נופל פרצו מהן
והגיעו אלי, מערסלים לי את הקרביים ומגבירים את קצב נשימותיי.
הוא ניצב מולי, הושיט עצמו לחיבוק ולחש לאוזני שמצא לו חזרה
מוזה. הרחקתי אותו לרגע. המגע שלו היה מחוספס ועיניו דלקו באור
אחר. הוא נתן לי את הקנווס הארוז ועזר לי לקלף ממנו נייר חום
ממוחזר, אצבעותיו מרפרפות על אצבעותיי כהבל פה טרום נשיקה.
קילפנו שכבה חומה ועוד שכבת נייר לבנה אפורה עד שנחשפו פניו,
רשומות בשחור על קנווס לבן והילה בהירה מעליהן. הבטתי בפניו
מביטות בי מהקנווס ופתאום הבנתי שרגע חסד תמיד נגמר.