ההשתקפות הכפולה מחלון הרכבת מסתכלת עלי. מבטה ננעץ בתחילה
בעיני- מבט חודרני, כמנסה לקרוא מה עובר במוחי. אחר עובר מבטה
לידי הכותבת, ומשם לספר המונח לצד מרפקי. גם מרפקה מונח לצד
אותו ספר, אך היא לא תוכל לפתוח אותו ולקרוא בו אלא אם רצוני
שלי יאפשר לה זאת. אך אני לא ששה לאפשר למחשבותיה לשוטט. עדיין
לא.
כעת אני היא המסתכלת עליה, בפנסים דמויי הכוכבים החולפים תדיר
דרך מצחה ופלג גופה העליון, מנצנצים מפעם לפעם דרך עיניה
כאישונים בוהקים. הפנסים עוצרים לפתע מתנועתם ועתה אני מביטה
דרכה, אל התחנה הריקה כמעט ואל השמיים השחורים. לי שמורה זכות
הבחירה- להביט בה, או להתעלם ממנה כליל ולהביט מעבר לה, אל
העולם החיצון. גם כאשר אני בוחרת להביט החוצה ממשיכות עיניה
שלה להינעץ בי, כלואות, רדופות. היא חסרה את היכולת הבסיסית
להסיטן ממני על ידי הזזה פשוטה של ראשה. ידיה כסוסות
הציפורניים נעות בעצבנות, מסגירות את רצונה העמוק להשתחרר
ממני, שאניח לה למחשבותיה ולספרה, או לשלווה השקטה שבאין
המוחלט. שכן לולא אני, תלוי קיומה במבטיהם המזדמנים של שאר
הנוסעים, והם מעניקים מחסדם רק מתוך שעמום או עייפות.
   אך אני לא אניח לה. עדיין לא.