פרק א' - צפיות קטנות אכזבה גדולה :

וואי, נהיה פה ממש קר, חשבתי והסתובבתי כדי לסגור את החלון.
ברקע המערכת מנגנת, שוב ושוב את אותו דיסק שלא מיצה את עצמו
עדיין. לפתע דפיקה בדלת, "יואב אפשר להיכנס?" שאלה אותי שירה
הפסיכולוגית שלי, "חופשי" אמרתי לה. מאז מה שקרה עם אמא, שירה
ואני גרים יחד, אין בינינו שום קטע רומנטי, אבל ת'אמת שלא פעם
עצרתי ודמיינתי איזו פנטזיה נחמדה של שנינו. אבל שירה מצידה בן
אדם מאוד פתוח. מי יודע אולי גם לה יש פנטזיה או שתיים עליי.
"אתה כאן?" שאלה אותי "כן, נחתתי" עניתי בחיוך. "שוב סחרוף?"
היא שאלה, הדיסק הזה קבוע אצלי במערכת והיא יודעת את זה. "הכל
או כלום כבר אין לי כוח, הכל או כלום אני דועך.." זמזמתי
לעצמי. "טוב לא משנה" היא אמרה. "קיבלת מכתב מהצבא, הם משחררים
אותך מכל פעילות צבאית" "וואו" חשבתי בקול. "זה מה שרצית לא?"
שאלה בתמימות ויצאה מהחדר, הותירה אותי עם המכתב הזה. אף פעם
לא חשבתי שצה"ל באמת יוותר עליי, אומנם לא התלהבתי מהרעיון
לשרת בצה"ל, אבל זה נראה קצת מוזר שככה סתם מוותרים עליי, והכל
בגלל צלקת גדולה שנותרה מאחור. כמו כלום זה היכה בי. . .
זה נורא מוזר שאומרים לך פתאום "תראה, לאור נסיבות שונות, צה"ל
החליט שלא לגייס אותך. . ." זה כואב.
אז נכון שאף פעם לא חשבתי על צה"ל ברצינות והיו לי צפיות מעטות
מאותו גוף צבאי, אבל זו אכזבה. עכשיו אין לי בעצם במה להתגאות,
כל הבחורים בגילי מתגאים ומשוויצים, זה הולך לגולני, זה
לגבעתי, ההוא לנח"ל ואני - אני לא נחוץ כלל.  
הייתי יכול להגיד, הכל בגלל אבא, הוא אשם. אבל זה הרבה יותר
קשה משחשבתי. כל חיי האשמתי ת'הורים שלי בצלקות הלאו שנותרו לי
מהם. אבל פתאום זה נשמע מוזר. האם אבא שמת יכול להיות אשם בזה
שלא גויסתי, ואולי זו אמא שהשתגעה והפכה לצמח. אני כבר לא
יודע.
קמתי אל המערכת ומלמלתי לעצמי. . . זהו ברי עכשיו אתה באמת
מפנה מקום. . . לאביב. תמיד היה לאביב מקום קטן ונחמד בלבי,
אבל משום מה ברי תפס את מקומו במערכת, אולי כי הוא אופטימי
יותר, אני לא יודע. . .
שמתי במערכת את הדיסק, אביב גפן 3, לחלקכם זה לא אומר דבר, לי
זה אומר הרבה.
אני מרגיש עכשיו כמו אותו משוגע שאביב שר עליו, אני יודע שהוא
שר על עצמו, אבל גם לי הצבא הפנה עורף ואמר משוחרר.
כיביתי ת'אור, ניסיתי לתפוס תנומה, קצת פחות לחשוב על הכל
ויותר להירגע.
פתאום שמעתי משהו, זה בא מהסלון: "יואב, קום הכנתי לך ארוחת
בוקר. . ." "אוף. . ." מלמלתי לעצמי. "אני בא. . ." צעקתי.
קמתי, החלפתי בגדים וצחצחתי שיניים. "יואב, אני צריכה ללכת
לסידורים בבנק, אתה תסתדר לבד, נכון?" "אל תדאגי, אני מבטיח לא
לעשות שטויות. . ." אמרתי וחייכתי אליה. "יופי" חייכה חזרה,
לקחה את התיק והמעיל ויצאה. קריר בחוץ, רציתי להגיד לה, אבל
וויתרתי. החורף כבר מבצבץ מבעד לעלי השלכת.
משעמם כשאתה לבד, נמאס לי להתרגל לבדידות הזו. אולי נצא קצת
החוצה. לבוש בג'ינס וסוודר שחור. השיער פזור, אין לי כוח
להסתרק. לקחתי ת'מפתח ויצאתי.
הקניון לא רחוק מכאן, אז החלטתי לעשות צעדה.

כבר הרבה זמן שלא יצאתי החוצה, ובטח שלא לקניון. התיישבתי בבית
קפה. שותה קפה חם. חבורת בנות, בנות 13 בערך עמדו מהצד וצחקקו
בניהן כשהן מצביעות עליי. זה נורא מוזר, אתה רק יוצא מהבית
וכבר כל התוויות לא מאחרות להידבק על גבך.
פתאום אחת מהן ניגשת אלי ואומרת "אני שרית ואתה?" "אני יואב"
אמרתי מבין שיניי, חורק, שנים שלא דיברתי ככה סתם עם אנשים,
חוץ משירה.
"הנה מספר הטלפון שלי, תתקשר, טוב ? ביי" הגישה לי פיסת נייר
מקומטת ורצה אל חברותיה בפנים אדומות. אני מצידי נותרתי לשבת
שם, סיימתי את הקפה והכנסתי את הנייר לג'ינס. אין לי מושג למה,
אבל עשיתי את זה.
קמתי והתחלתי לטייל בקניון, אף פעם לא אהבתי קניונים, כל כך
גדולים ועמוסים ובעצם ריקים נורא, מרגיש מאוד בודד פה.
פניתי ליציאה חזרה הביתה, מביט ברצפה, ולא שם לב, פתאום הרגשתי
חבטה. נתקלתי במישהי, "סליחה" אמרתי ופניתי לדרכי. היא חייכה
אליי והמשיכה.
הבטתי בשעון והחלטתי למהר לפני ששירה תחזור ותגלה שככה עזבתי
את הבית.
כבר שעת צוהריים, בטלוויזיה סדרות מצוירות לילדים, ברדיו
דיווחים מן הכביש, בעיתון עוד פיגוע.
חודש ספטמבר, שנת 95, הכל נראה אפור, החורף כבר מגיע. אני
מצידי עוד מתעכב כמה שנים מאחור. מתחיל לייחל שלא הייתי נולד
כלל. במילא אני לא אדם חשוב כמו ראש הממשלה או שר הביטחון, אז
מדוע לי להיות פה.
ואז שירה נכנסה בדיוק בזמן. . . "שוב מהרהר בקול?" היא שאלה
"אהה מה, מה שאלת?" פניתי אליה כאילו לא ראיתי שנכנסה. "שום
דבר" אמרה וסידרה ת'מצרכים במקרר. "את צריכה עזרה?" שאלתי. "לא
זה בסדר, תודה".
היא סיימה והלכה להתקלח. אני מצידי נכנסתי לחדר ושוב הדיסק
ממשיך לנגן. הוא הגיע כבר לשיר האחרון, ושוב התחיל מהתחלה.
"היה לך כבר נהדר, אבל עכשיו גם זה נגמר" על ההמשך אני לא רוצה
לחשוב. . . לא רוצה אפילו לעלות את זה בדעתי ששירה שלי ככה
תיעלם לי.
"יואב, יש מים חמים, אתה רוצה להתקלח?" היא שאלה אותי מבעד
למים הזורמים. "אני אכנס אחריך שירה" עניתי בקול.
לא תזיק לי איזה מקלחת חמה, לשכוח את מה שקרה, עדיף, נשאיר את
ההרהורים לימי שישי בערב.
זה הפך למנהג אצלי ואצל שירה, כל יום שישי בערב אנחנו יושבים,
שומעים מוזיקה ומהרהרים.
אני דווקא אוהב את כל המנהגים הקטנים האלה שלי ושל שירה יחד,
זה נחמד שיש עם מי לדבר, גם כשהכל נראה שחור.
"יצאתי" שמעתי אותה, ולקחתי ת'בגדים ונכנסתי להתקלח. המים
זורמים ואני בכלל לא פה. . . "יואב. . . אתה מסיים, אני צריכה
משהו מהמקלחת" שירה צעקה ואני נחתתי, "כן, כן אני כבר יוצא"
אמרתי והתחלתי להתנגב ולהתלבש. יצאתי אליה ושאלתי "תגידי יש
היום משהו מיוחד בטלוויזיה?" "לא, למה?" היא שאלה. "סתם חשבתי
שאם אין אז אולי נצא קצת החוצה, מתחיל להיות יפה, בחורף." שירה
חייכה אליי והסכימה. היא הייתה גדולה ממני בחמש שנים, סטודנטית
לפסיכולוגיה שעכשיו סיימה תואר ראשון. אמא הכירה אותה עוד מאז
שהייתה קטנה, משהו כמו בת של חברה של חברה של אמא, אני לא
יודע. בכל אופן, מאז שאמא. . . אז הפכתי לבן חסותה של שירה, לא
לפי הנייר, אלא לפי הרגש, שירה רצתה. . .

פרק ב' - צלקת ישנה:
       
הייתי בטוח שהיא לא תסכים, אבל היא הביטה בי ואמרה "טוב, אני
רק התארגן ואנחנו יכולים לצאת". וואי אף פעם לא חשבתי על זה
במובן הזה אבל שירה ממש יפה, היא מתבזבזת פה, איך זה שאין לה
חבר. מחשבות מוזרות עברו בי עד שראיתי אותה מוכנה ושואלת אותי:
"אתה לא רוצה להחליף למשהו חם יותר, קר בחוץ." "אהה, או קי אני
הולך להחליף" עניתי.
הוצאתי מהארון מכנס שחור וחולצת טריקו ארוכה אפורה, הסתרקתי
ופניתי אל הדלת.
"לאן אתה רוצה לצאת" היא שאלה. "לא יודע, איזה בית קפה קרוב,
מה את אומרת?" "בסדר, אין לי בעיה." יצאנו מהבית ונכנסנו
למכונית של שירה, שירה התעקשה לנסוע ולא ללכת, אחרת נצטנן.
נסענו, עד שראינו בית קפה קטן בפינת הרחוב, יצאנו מהמכונית
והתיישבנו.
"מה יש?" היא פנתה אליי. "אין לי מושג" אמרתי, פשוט ככה, אני
לא יודע מה קורה איתי. "אם אבא לא היה מת, הכל היה בסדר" פלטתי
בלי קשר. ואולי בעצם יש קשר, שירה יודעת שבעמקי נשמתי תמיד אני
האשים את אבא, שבגללו יצאתי כזה דפוק. "אתה יודע שזה לא היה
בכוונה, יואבי. . ." מנסה לפייס אותי. אבא נהרג בפיגוע
באוטובוס שהיה בשנת 92, היה אז גל פיגועים. אבא נפצע קשה ויום
אחרי זה נפטר. ומה אם אמא, היא לא חשבה שזה מסוכן להשאיר ילד
בן 15 לבד?" שאלתי ושירה לא ידעה מה לענות, לפעמים גם לה לא
היו תשובות. אמא באמת לא הייתה בסדר, היא התדרדרה לשתייה
והשתגעה, לא סיפרו לי מה קרה בבית החולים כשאשפזו אותה. שנה
אחרי כשהייתי כבר בן 16 סיפרו לי שאמא צמח. והרופאים שוקלים
לנתק אותה מהמכשירים. אני הייתי יושב שעות ליד המיטה שלה וכל
מה שהייתי אור היה "למה?". כשהייתי בן 15 וחצי בערך, אמא
התחילה ללכת קבוע לבית החולים, אותי שלחו לפנימייה. לא היה לי
טוב שם, כולם תמיד צחקו מאחורי הגב שלי, אז ברחתי.
המנהלת דיווחה למשטרה והחליטו להכניס אותי למוסד לקטינים, גם
משם ברחתי. נזכרתי בשירה, באיזה מכתב לא ברור שאמא השאירה. היא
כתבה שם וטלפון 'שירה - 03-719632' ואמרה 'תתקשר', זהו. אז
חייגתי, ועכשיו אני פה, אחרי שנתיים שגרתי אצל שירה, היא
החליטה להשכיר דירה לשנינו. אתה כבר בן 18 היא אמרה, זה חוקי
עכשיו.
שירה הסתכלה עליי בעיניים עצובות, וראתה את הדמעה הזו. . .
"יואבי, רוצה לחזור הביתה?" היא שאלה. "כן" עניתי בקול שקט.
נכנסנו למכונית ונסענו.
אני נכנסתי ישר לחדר הדלקתי את המערכת וכיביתי את האור. שירה
נכנסה כמה דקות אחרי זה לחדר שלי, התיישבה לידי על המיטה.
סידרה את שערי באצבעותיה ואמרה, " יואבי, הצלקת הזו כואבת, אני
יודעת, אבל הכל עכשיו שונה" "עוד מעט תקבל רשיון" חייכה,
ופניתי לחברה של אמא שמכינה לבגרויות, תוכל להשלים הכל. . ."
"אבל שירה" הסתכלתי אל תוך עיניה הירוקות, שערה האסוף בסיכה
וגופה כפוף. "אני לא רוצה לשכוח ת'עבר, זה מי שאני הצלקת הזו".
היא התקרבה אליי וחיבקה אותי. נתנה לי נשיקה על הלחי ויצאה.
בד"כ הייתי מתחיל לחשוב מה זה אומר, אבל במקום זה חשבתי עלייה,
על שירה. כמה שהיא בודדה, בת 23, גרה עם בחור מוזר כמוני בגיל
18 ועוד לא יצא מזה.
אני רוצה לעשות משהו מיוחד בשבילה. אני לא יודע מה, אבל משהו
לפצות אותה, על זה שהיא מבזבזת את שנותיה היפות כאן איתי.

חשבתי לקנות לה פרחים ואולי איזה דיסק נחמד. אני יודע שהיא
אוהבת את הפרח ציפורני חתול. תמיד זה היה נראה מוזר, חשבתי
שנשים אוהבות ורדים, אבל שירה הייתה מיוחדת, שונה, שירה אהבה
ציפורני חתול.
שעה שבע בבוקר, השעון מעורר צלצל. היום שירה יצאה מוקדם לעבוד.
הסתכלתי בכסף שנותר לי ויצאתי מהבית. הלכתי לקנות פרחים. בדרך
עברתי דרך חנות דיסקים, חשבתי אולי נקנה לה דיסק של 'איפה
הילד' היא דווקא אוהבת אותם.
הגעתי הביתה, שירה עדיין לא חזרה. שמתי את הפרחים באגרטל עם
מים ואת הדיסק הנחתי על המיטה בחדר שלה.
שעה שתיים, שירה צלצלה להודיע שהיא תאחר, יש פקקים בדרך הביתה.
היום יום חמישי, כל יום חמישי היא מאחרת.
לקחתי משהו קטן לאכול ונכנסתי לחדר. ברקע אביב עדיין שר, לא
חשבתי על שום דבר שיגרום לי להחליף את הדיסק, להפך יש בי רגשות
עזים להשאיר ת'מצב כמו שהוא.
לקחתי את המחברת והתחלתי לכתוב. מאז שאמא עזבה התחלתי לכתוב
שירים, לפעמים הייתי כותב דברים שבחיים לא הייתי מעז לכתוב
לאנשים, אפילו לא לשירה. פעם נתתי לשירה לראות את המחברת,
בהתחלה היא נבהלה, הסגנון קצת הרתיע אותה. תמיד הייתי בחור
דיכאוני שכזה. כנראה שזו הייתה ההוכחה שהיא הייתה צריכה כדי
להדביק את התווית. עכשיו אני הפסיכי הרשמי שלה. המטופל הראשון
אם תרצו.      
דפדפתי במחברת ומצאתי שם שיר שכתבתי לשירה. הייתה תקופה שהייתי
כותב לה הרבה שירים, כמעט כל יום, זה היה בדיוק כשהתחלנו לארגן
את הדירה הזו. בסוף הבנתי שאין כאן שום דבר רומנטי, זה פשוט
הרבה יותר נוח מאשר בבית הוריה הקטן עם שתי האחיות שלה והכלב.
זה היה קצת קשה אבל החלטתי שלא לכתוב עליה יותר שירים, אבל
עכשיו השיר הזה נתקע בי, קראתי לו 'נסיכת הדמעות'. תמיד ראיתי
בשירה מן נסיכה כזו. היא הייתה יוצאת דופן, תמיד היה סביבה
והוא כל כך יפה. יופי שכזה לא ראיתם בחייכם. גבוהה ורזה,
עיניים ירוקות שיער חום בהיר חלק, שפתיים שושנים. אני בטוח
שבכל יום בחורים מתחילים איתה חופשי. אני לא מבין אותה. למה
היא לא יוצאת עם איזה מישהו. גם כשהיא לבושה בטרנינג וטי-שירט
היופי בולט.
פעם אחת היא לקחה אותי לעשות איתה ריצת בוקר, מישהו בערך
בגילה, נראה דווקא נחמד, בחור טוב כזה, שאל אותה אם היא פנויה.
שירה לא הסתכלה והמשיכה לרוץ וזירזה אותי.
אני חושב שיש משהו מהעבר שמרתיע אותה. היא נראית חזקה אבל
עיניה השבורות אומרות לי שקשה לה. אני רוצה לעזור, רוצה מאוד,
אבל איך. שירה חזרה, הדלת נסגרה בעדינות. "יואב, מישהו התקשר?"
"לא" עניתי.
היא התיישבה בסלון והדליקה את הטלוויזיה. פתאום היא ראתה את
הפרחים וקראה לי. "יואב בוא רגע" "כן" באתי. היא ניגשה אליי
וחיבקה אותי. "תודה" היא לחשה לי, "יש לך משהו בחדר" לחשתי
בחזרה. היא עזבה אותי ופנתה לחדר. כולה מאושרת רצה ונישקה אותי
על הלחי. "ילדון שלי, תודה מתוק" הפעם היא כבר לא לחשה, זה היה
חזק יותר.
אני הרמתי את כתפיי ואמרתי "בבקשה".
נחמד לראות אותה מחייכת, מאושרת. היא התיישבה בחדר כשהדיסק
החדש במערכת ואני נכנסת. חיבקתי אותה ושאלתי "שירה, למה?" היא
הבינה אותי, ראיתי זאת בעיניה. היא הגישה לי מחברת ישנה ואמרה
" זה אני, זה היומן שלי" "איש מלבדי לא קרא אותו,

עכשיו אתה תבין הכל" "את בטוחה?" שאלתי "כן אני רוצה שתקרא"
היא ענתה. לקחתי את המחברת, התיישבתי בחדר והתחלתי לקרוא.
'היום דוד חיים הסתכל עליי במבט מוזר מה הוא רוצה חשבתי'
דפדפתי קצת הלאה וזה היכה בי, ידעתי שיש איזה כתם, אבל לא
חשבתי שזה זה. 'חיים נגע בי, אני רציתי לצרוח, דמעותיי נבלעו,
גופי השתתק, רציתי להתנגד ולא הצלחתי, הייתי כמו אבן'.

פרק ג' - הרהורים של יום שישי:

אני התחלתי לבכות כשקראתי את זה, סגרתי את המחברת ודפקתי בדלת
של שירה. היא כבר נרדמה. כיסיתי אותה בשמיכה ונשקתי לה בראש.
"תודה יואב" היא מלמלה מתוך שינה.
אני ניסתי להירדם, אבל לא הצלחתי, כל הלילה חשבתי על שירה.
בבוקר ידעתי ששירה לא הולכת לעבוד, יש לה יום חופש ביום שישי
כדי להיות איתי ולדבר זו הפגישה השבועית שלנו.
שירה עדיין ישנה, לא רציתי להעיר אותה. נכנסתי בשקט לחדרה
ושמעתי את הדיסק מנגן שוב ושוב, נתקע על שיר מסוים 'העצב
שלה'.
שירה לאט לאט התעוררה, היא ראתה אותי בפתח החדר וקראה לי
להיכנס.
"את יודעת איזה יום היום" שאלתי בתמימות "כן" היא ענתה "את
רוצה לדבר על זה?" שאלתי בעדינות "אני לא יודעת, אף פעם לא
דיברתי על עצמי עם מישהו, תמיד דיברתי עם אחרים עליהם" "אז אני
רוצה עכשיו לדבר איתך עלייך" עניתי.
"אני אנסה, אתה מכיר אותי, אני לא מסוגלת לדבר ממש על עצמי"
היא היססה. "אני יודע, תרגישי חופשי" "אהה, או קיי, אממ. . .
הכל קרה כל כך מוזר, זה היה בחג סוכות, אמא הזמינה את דוד חיים
לסוכה."
"כל הערב הוא הסתכל עליי, אני הייתי רק בת 13" דמעה קרירה זלגה
על אפה. "כשקמנו מהשולחן דוד חיים קרא לי החוצה, ואמא אמרה שזה
בסדר ושאני אלך איתו, אז הלכתי."
"ואז זה קרה, הוא התחיל לגעת בי ולהוריד את החולצה, ניסיתי
לצעוק, ולא הצלחתי, אח"כ דוד חיים שם לי יד על הפה במקרה שאני
אנסה שוב לצעוק, כולי רעדתי לא הצלחתי להתנגד, גופי היה קשה
כמו אבן"
"הוא פשוט אנס אותי, היום אני יודעת להשתמש במילה הזו"
"אבל אז באותו חג סוכות, גופי קפא ולבי עצר"
חיבקתי אותה, כולה רטובה מדמעות, גם אני בכיתי. כל כך רציתי
לעזור.
"זו הפעם הראשונה מאז שאני מדברת על זה עם מישהו" היא לחשה.
"עכשיו את כבר לא לבד, אני פה כדי להקשיב" אמרתי ושוב חיבקתי.
היא החזירה לי חיבוק.
שכבנו על המיטה, אוחזים ידיים. "שירה, אני אוהב אותך" נפלט
לי.
חשבתי שהיא תכעס, אבל היא ענתה לי בשקט "יואבי שלי, גם אני
אוהבת אותך".
זו הייתה אהבה מופשטת, מעבר למגע פיזי. אהבה של הבנה.
קמנו לכיוון הסלון, כהרגלנו התיישבנו והדלקתי ת'מערכת. היום
היה התור של שירה לבחור דיסק. שירה בחרה בדיסק 'זה רק אור
הירח' של אביב, הופתעתי. בד"כ שירה לא שומעת ת'שירים שלו, רק
לפעמים, כשמרגיש ממש בודד. . .
התיישבנו אוחזים ידיים, היא הסתובבה אליי ושאלה, מנגבת דמעה,
"יואב, על מה רצית לדבר?" ככה תמיד היא פתחה שיחה במין שאלה
מוזרה. "שירה אני רוצה לספר לך משהו" "אני מקשיבה" היא ענתה.
"את יודעת שאני כותב שירים, נכון?" "נכון" "רציתי לספר לך שפעם
כתבתי שירים עלייך, כל מיני שירים, הרבה שירים".
"אתמול הצצתי במחברת שלי ומצאתי שיר אחד. . . "
"איזה שיר?" היא שאלה. "קוראים לו 'נסיכת הדמעות'" עניתי.
"אפשר לקרוא אותו?, "כן, אני אביא אותו". נכנסתי לחדר וחיפשתי
ת'שיר. "הנה" הושטתי לה אותו והיא התחילה לקרוא בלב.
היא הגיעה לאיזה שהוא קטע והחלה לקרוא בקול.

'נסיכת הדמעות ישבה על שפת הנהר,
דמעותיה מעשירות את הנהר בדמעות מלוחות,
ורק אני יכולתי לראות,
כמה שכואב לה, כמה שכואב לנסיכת הדמעות'
זה גרם לה לבכות, אבל היא הפסיקה מייד ואמרה לי "אף פעם לא
כתבו לי שיר, אף פעם לא ראו את עיניי השבורות, והנה דווקא אתה
רואה דרך נשמתי האבודה".
לא ידעתי מה לומר. . .
אז אמרתי "את מזכירה לי שלכת, כשאת נופלת שותקת"
והיא שאלה אותי: "אתה באמת אוהב אותי?"
"באמת אוהב" עניתי.
"אז למה כל השנים האלו שתקת? לא אמרת דבר?"
"אני לא חשבתי שזה אפשרי". "נכון, זה לא אפשרי" היא ענתה. "אבל
אסור להתעלם מזה.
"אז מה נעשה?" שאלתי בתמימות. "פשוט כלום, כאילו לא קרה דבר"
היא ענתה ואכזבה אותי.
זו הפעם הראשונה ששירה מאכזבת אותי.
למחרת כאילו לא קרה דבר. . .
החורף בעיצומו כבר חודש נובמבר, בטלוויזיה עצרת השלום ויצחק
רבין בראשה.
הנמכתי ת'מערכת וצפינו בטלוויזיה. לרגע העברנו ערוץ וכשהחזרנו
הייתה כתובית על המסך 'משדר מיוחד'. הבטנו אחד על השני ולא
הבנו ואז זה היכה בנו ובכל עם ישראל. יצחק רבין נורה. כמה דקות
אחר כך הודיעו שהוא נפטר. היינו בשוק. זה היה נראה כל כך לא
אפשרי.
כיבינו הכל והדלקנו נרות בכל הבית, ונרדמנו יחד על הספה.
כשקמנו למחרת בבוקר, שירה הציעה לנסוע לכיכר ולהדליק נר לזכר
ימחק רבין ז"ל. לקחנו נרות ובדרך עצרנו לקנות פרחים ונסענו ישר
לכיכר. הכיכר היה מלא אנשים, בעיקר צעירים. הנחנו את הפרחים עם
כולם והדלקנו את הנרות. אחר כך הצטרפנו לחבורת בני נוער שניגנו
בגיטרה. ישבנו מחובקים, הזלנו דמעה וכמו כולם לא האמנו.
מאוחר יותר חזרנו הביתה. מאותו יום לא דיברנו על מה שקרה באותו
יום שישי.
כשנכנסנו הביתה, הדלקתי את המערכת, בדיוק איפה שהיא עצרה,
ועכשיו כאילו כלום לא קרה. ממשיכה הלאה לנגן את השיר הבא, עד
שנגמר הדיסק.
"אתה רוצה קפה?" היא שאלה. "כן למה לא" עניתי. ישבנו מקופלים
על הספה. המזגן התקלקל וקר כאן, רציתי לחבק אותה, אווו כמה
שרציתי לחבק אותה, אבל עצרתי את עצמי.
"יואב, אכפת לך אם אני אחבק אותך?" היא שאלה. המום מהשאלה
שכחתי לענות והיא כבר הספיקה לעטוף את גופי בידיה הרכות.
"שירה, אכפת לך שאקום, אני עייף" אמרתי, "לא, מה פתאום" היא
ענתה ואספה את ידיה. יותר מידי בסוף שבוע אחד חשבתי לעצמי. .
.
שוכב על המיטה, האור כבוי, במערכת הדיסק  מאתמול, אין לי כוח
להחליף. אביב עדיין שואל למה לא אמרו לו שהוא משוגע, ממש הוציא
לי את המילים מהפה. בא לי לצרוח אל מול כולם. "למה לא אמרתם
לי?" במקום זה אני שותק ומשתגע לעצמי.

שירה אומרת שאני מאבד את שפיותי מיום ליום והיא קצת מודאגת.
היא גם אומרת שאני מראה סימנים של פחד מן העתיד וחוסר יכולת
להתמודד עם העבר.
כמה שאת צודקת שירה שלי. . . רק חבל שלא הבנתי את זה עוד
בהתחלה, זה היה חוסך למדינה כסף בטיפולים פסיכיאטרים מיותרים
עד שיגיעו למסקנה שתשנה את הכל.
אבל מי אני שאבין לבד. . .

פרק ד- ההתרסקות:

הדלת שלי נשארה פתוחה. שירה שבאה מכיוון הסלון הבחינה בי שוכב
בחשכה. אבל החליטה שלא, שעדיף כנראה לעזוב אותי. . .
למחרת שאלתי אותה: "שירה יש לך הסמכה לתת לי כדורים?" "כן
למה?" היא שאלה. "סתם רציתי לדעת לשעת חירום. . ."עניתי מתחמק.
ושירה הבינה שמשהו לא בסדר.
"יואבי, אתה מרגיש טוב?" היא הביטה בי ובדקה אם יש לי חום.
"כן, אני בסדר" עניתי. בלית ברירה היא עזבה את העניין והלכה
להכין ארוחת בוקר. "אני יוצאת לעבוד" היא אמרה, "השארתי לך כסף
על הטלוויזיה" "או קיי, תודה" עניתי.
העיתון של יום שישי עדיין על השולחן בסלון, דפדפתי בו וראיתי
כתבה מעניינת: 'דנה (שם בדוי) החליטה לשים קץ לחייה' אמרה
הכותרת.
[ דנה, כפי שאומרת הכתבה, הייתה ילדה מאוד מופנמת ושקטה.
ההורים שלה התגרשו לפני שנה ושלחו אותה לפנימייה. דנה איימה על
הוריה שלא ישלחו אותה לשם. היא אמרה: "אני התאבד, וזה על
מצפונכם". שנה אחרי זה נמצאה גופתה של דנה משוטטת דם בחדרה
בבית החולים הפסיכיאטרי אליו נשלחה מטעם הפנימייה בטענה שיש לה
נטיות שונות שאינם הולמות את אופי הפנימייה.]
דנה הזו נראית לי ילדה מעניינת, חיפשתי לראות אם כתוב על אילו
נטיות מדובר. בפינת הכתבה יש ציטוט של מנהלת הפנימייה: ,היא
נהגה לגלח את שערות ראשה, פעם צבעה את הגבות שלה ואפילו ניסתה
ללא הצלחה לבלוע כדורים רבים,
אני אומנם לא גילחתי שערות או צבעתי גבות, אבל אני מבין אותה,
אותה ילדה שננטשה ע"י הוריה.
נתונה לחסדי אותם אנשים מרובעים שמנהלים מקום גדול עם הרבה
ילדים.
שעת צהריים, שירה צריכה לחזור מהמרפאה. החלטתי להכין ארוחת
צהריים, הכנתי פסטה וחיממתי שניצל טבעול. שירה התרגלה לזה
ועכשיו גם היא צמחונית.
"היי" היא אמרה כשנכנסה וחיוך על פניה. "לכבוד מה החיוך?"
שאלתי. "קיבלתי תוספת שכר למשכורת" היא ענתה בחיוך רחב. "וואו"
אמרתי וחיבקתי אותה מרוב אושר. "הכנתי לנו אוכל" אמרתי.
התיישבנו לשולחן והתחלנו לאכול.
ככה עברו להן שעות אחר הצהריים. ישבתי בחדר שלי, מהרהר על
היום, על אתמול ועל בכלל. אני יכול להבין אותה, היא לא
מעוניינת בי, ובעצם למה? אולי אני בעצם לא מבין אותה.
ברקע החלפתי דיסק, קצת חרשתי עליו וחוץ מזה היה לי חשק למשהו
אחר, משהו קרוב, משה להעביר את הלילות הלבנים שלי. במערכת אביב
שר שהוא לא יכל להציל אותה ואני ליד השולחן כותב לה עוד ועוד
שירים. אחד אחרי השני. בהתלהבות מזמזם לי את המילים האלו בראש.
הדיסק מתנגן שוב ושוב. דפיקה בדלת " אפשר להיכנס" היא שואלת.
"כן בטח" אני עונה ומנמיך את המערכת. "קרה משהו?" שאלתי "לא
שום דבר" היא ענתה. הרמתי את הכתפיים והסתובבתי. "מה זה?" שאלה
ובצביעה על המחברת. "שום דבר, סתם" "אפשר?" היא ביקשה. "לא, לא
אי אפשר." עניתי. "טוב" אמרה ויצאה מהחדר.
אני הייתי באמצע השיר וכך הוא נשאר, אף פעם לא הייתה בי
הזדמנות להשלים אותו, גם לא חשבתי שצריך. בית אחד ופזמון זה מה
שיצא:

' ושוב היא נסוגה אחורה
פוחדת מן העתיד
פוחדת ממני
כל כך פגיעה רציתי רק לחבק'
פזמון: פרח האהבה נבל כבר מזמן
שנינו במנהרה ללא מוצא
את מתייאשת נעצרת לא נושמת
אותי הרוח לוקחת נמשך קדימה'

עכשיו כבר בוקר, שירה כבר יצאה ממזמן. פותח טלוויזיה מעביר בין
הערוצים. פתאום דיווח בערוץ 2. תאונת דרכים קטלנית. 2 הרוגים
ו-3 פצועים קשה. בין ההרוגים גבר בגיל 40 ואישה בגיל 20.
מכוניתו של הגבר סטתה מן המסלול, כנראה מחוסר ריכוז בכביש. 2
ההרוגים הם בעל ואישה שזה עתה התכוונו לנסוע לבית המשפט בעניין
גירושין ובמכוניתן 2 בנותיהן נמצאו פצועות קשה. הפצועה השלישית
גם היא אישה בגיל ה-20 פסיכולוגית במקצועה. כל הפצועים הובאו
לבית החולים תל השומר.
"שירה" צעקתי לעצמי. לקחתי מפתחות ויצאתי מהבית. לתל השומר
ומהר. הגעתי לשם וראיתי אותה מבעד לחלון הזכוכית. מתקשה לנשום.
הרופא מסר לי שהסיכויים קלושים. היא איבדה הרבה דם ונפגעה
בריאה השמאלית. זמן קצר אחרי זה, זה היכה בי. "ניסינו לעשות
הכל" מסר לי הרופא " זה לא היה ביכולתנו" אמר והלך. נכנסתי
לחדר רואה אותה מולי ללא כל רוח חיים. מחבק אותה בכל כוחי ולא
עוזב. למחרת ההלוויה. אני לא זוכר הרבה משם, רק שלא פסקתי
מלבכות, יושב ליד הקבר ופשוט בוכה. הוצאתי מהכיס את מחברת
השירים והתחלתי לקרוא שיר אחרי שיר. עם רדת החשכה לקחתי מונית
וחזרתי הביתה.
למחרת הלכתי לבית המרקחת, קניתי את כל התרופות שרק יכולתי,
הכל.  בבית ריק וחשוך. כל כך קר בלעדייה. לקחתי את כל הכדורים,
אחד אחרי השני עד שנגמרו. רציתי לברוח, כל כך רציתי לברוח. לא
זוכר מה קרה אחרי זה, כנראה שיצאתי מהבית ונפלתי במדרגות או
משהו כזה.
עכשיו אני בבית חולים פסיכיאטרי. השכנה מצאה אותי שוכב על
המדרגות היא נבהלה והזמינה אמבולנס.
עשו לי שטיפת הדין והוחלט להכניס אותי לבית חולים פסיכיאטרי
להחלים.
שנתיים אחרי זה החליטו שאני מסוכן אחרי ניסיונות רבים לברוח
מכאן. נשארתי עד להודעה חדשה.
היום הראשון לדצמבר 1999 החליטו לשחרר אותי. אחרי שעברתי הכל,
הייתי בחדר אטום עם חליפת המשוגעים הלבנה. הייתי בטיפול צמוד,
בסופו של דבר הוחלט לשחרר אותי עם מטפלת צמודה.
היום אני כבר בן 23, שירה לא פה, במקומה אני תקועה עם אחת בשם
נוגה שחושבת שאני סדיסט שרוצה לרצוח אותה כל רגע.
ואני שואל ומאשים את כולכם. כולם אשמים. למה אבא היה צריך
לעזוב אותנו? איך אמא הגיעה למצב הזה? למה שירה נסעה באותו
יום? איך הם עשו לי את זה? עזבו אותי ככה. כל כך לבד בעולם
הזה. לבד. נותרו בי צלקות עמוקות. מציירות יפה את כאביי על
לבי.

כל ערב באות מחשבות אלו לבדוק שקר לי ועצוב לי. אני מצליח לרוב
לשכוח הכל. השגתי עבודה ויש לי כבר רישיון. אבל עדיין לעיתים
אני נזכר בהם, בעיקר בשירה. לפעמים אני קורא לעצמי את השירים
שכתבתי לה רק כדי לא לשכוח.