בחלון בחדר שפונה אל הגינה, יש אויר קריר.
ליד הסורגים יש טלפון, אני מתקשרת, צלילי החיוג ארוכים ארוכים
ואף אחד לא עונה.
אני מחכה... מסתכלת למעלה, לבניין שליד, יש שם חלון פתוח.
פתאם מציצות פנים של איש, לא ראיתי אותו קודם... מוזר הוא גר
מולי.
הוא מסתכל עליי בעניין, צלילי החיוג ממשיכים, עוד לא הנחתי את
השפורפרת, "הגעתם לתא הקולי של..." אני שוב מחייגת.
האיש עדיין מסתכל, אני מסתכלת בחזרה.
לפתע הוא קולט אותי מסתכלת עליו, נבהל, וסוגר את התריסים.
מבעד לחריצי התריס אני עוד רואה אותו מסתכל... "הלו" אני
נבהלת, כל כך התרכזתי באיש שלא שמתי לב שאני עם הטלפון
"הלו???" אני מתעשתת "כן, היי" השיחה נמשכת.
אני מדברת, מסתכלת על העצים והשיחים בגינה שלי זזים ברוח.
"טוב, ביי" "ביי ביי", אני מנתקת, מרימה את המבט שלי למעלה,
לעבר הבניין שממול.
האיש עוד שם.
מוזר שאני קוראת לו "האיש", אני גרה בשכונה הזאת כבר 6 שנים,
איך עוד לא ראיתי אותו?
אולי הוא רק עבר לגור פה?
בעצם, אני לא זוכרת שאי פעם ראיתי מישהו בדירה הזאת, היא תמיד
נראתה לי מוזרה, 6 שנים ואפילו לא פתחו מעולם את התריס.
אבל גם לא ראיתי שעוברים לכאן.
אני שוב מסתכלת על החלון של האיש, התריסים עכשיו סגורים
לחלוטין ללא חריצים קטנים אפילו.
החלון מכוסה בשיכבה של אבק כאילו מעולם לא נפתח.