[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איש הזמנים
/
חייב להיות טוב

"כל פעם רואה ידיים. ידיים פה ידיים שם".
היא יושבת מולי, עינייה מופנות לכיוון החלון הגדול, לא יודע אם
היא רואה או בוהה.
"מה עושות הידיים?"
היא הסיתה את מבטה אליי, כאילו מופתעת מנוכחותי, בענייה שאלה.
"הידיים", שאלתי שוב, "מה הן עושות?"
מבטה שוב נדד לחלון, עינייה שוב קפואות, כאילו לא מתחוללת סערה
בליבה.
חלפה לה דקה של שתיקה -אני התבוננתי בידייה שבוללו את דשי
שמלתה, והיא, היא בהתה.
ניסיתי לפענח אם היא חושבת על תשובה או שאיבדתי אותה שוב לטובת
מחזוות אחרים, אלייהם אין לי כניסה.
"הן נוגעות".
כל כך שקעתי בה שכמעט ולא שמעתי את לחישתה.
"נוגעות במה?, בך?"
השאלות התפרצו במוחי וניסיתי להסדיר אותם כדי לא להפחיד אותה.
"גם"
"מכאיבות?"
"לפעמים"
"ובפעמים אחרות?"
"מלטפות"
"ואת אוהבת?"
"מכורה"
"לליטוף?"
"גם לכאב"
שתיקה.
אני מנסה לעכל את המידע שהיא פרסה לפניי, מנסה לראות את התמונה
השלמה ולא מצליח.
"כמה ידיים?"
"הרבה"
התשובות שלה היו מהירות, העפתי מבט לפנייה אך ענייה ניראו
עדיין שקועות בדברים לא ידועים, בעולמות שלה.
את דנה הכרתי במסיבה של חברים, במבט ראשון לא ידעתי את עומק
הכאב שעכשיו פרוס לי מול העניים, במבט ראשון לא ראיתי בה דבר
מלבד חיוכה.
החיוך שלה, עם שתי גומות החן, הפנט אותי מתחילת המסיבה.
הגעתי לשם מדוכדך בלי רצון להעביר עוד ערב משעמם עם אנשים
משעממים שאת חלקם לא חיבבתי ואת השאר כלל לא הכרתי.
דנה כבר הייתה שם כשהגעתי, מאחר כהרגלי, ישבה בין קבוצת אנשים
שאת רובה לא הכרתי, הנחתי שהם תלמידי השנה הראשונה וזו בטח אחת
המסיבות הראשונות שלהן.
דודי, שאירגן את המסיבה, ניגש אליי עיניו מסתובבות לכיון מבטי,
לחפש את האדם שתפס את עניי, כשראה את הקבוצה אישר את מה
שחשבתי, הם תלמידי שנה א4.
המסיבות של דודי היו ידועות בכל האוניברסיטה. אני הכרתי אותו
בשיעור הראשון שלנו ביחד באנתרופולוגיה, ישבנו אחד ליד השני
והבטנו במרצה המשעמם ונאנחנו במין שיתוף במחשבה על השנה הקרובה
והמשעממת בחברת הטיפוס הזה.
מאז אנחנו ביחד, חלקנו חדר משותף במגורי הסטודנטים ואת רוב
הקורסים שלנו התאמנו.
הסתובבתי בחדר, אומר שלום לאנשים המוכרים לי, מביט בחדשים שרק
הגיעו, רובם חסרי ביטחון ולא מוצאים את עצמם, חלקם מנסים
להיטמע בקהל, לצבור לעצמם נקודות זכות אצל הסטודנטים שנה ב4
וג4.
ניגשתי לשולחן הכיבוד מזגתי לעצמי בירה כשדנה פנתה אליי, שאלה
אם אני זה אוהד משנה ג4 כשהנהנתי לחיוב סיפרה לי שקראה סיפור
שלי בעיתון האוניברסיטה ונורא הזדהתה איתו. חייכתי אלייה, שואל
מתי כבר הספיקה לקרוא את הסיפור אם רק התחילה את הלימודים,
ענתה שחברה שלה, גלי, לומדת בשנה ב4 והעבירה לה את הסיפור.
"לפעמים הידים אוהבות אותי"
המשפט שלה קטע את הדממה ומשך אותי מהרהורי, הבטתי בה, חושב על
המשפט הזה שהיא זרקה, מרצונה, לחלל האוויר.
"והאנשים?, אלו שמאחורי הידיים, גם אוהבים אותך?"
היא חשבה לרגע וענתה, "לא יודעת, אף פעם לא הצלחתי לפענח מי
באמת אוהב אותי ומי עושה כאילו".
"רובנו לא מצליחים לפענח את זה, את יודעת, עדיף להתמקד במה שאת
מרגישה כלפיו ולא במה שיכול להיות שהוא מרגיש כלפייך, אולי
לקחת את הדברים כמו שהם".
המבט בענייה לא אמר לי כלום ולא ידעתי אם היא קיבלה את המשפט
שלי הוא העבירה אותו לחלק האחורי במוחה והוא יצוץ לה מתישהו
כשהיא תוכל יותר להתמודד איתו.
"לא יודעת" הפתיעה אותי, "אני שונאת לחיות בחוסר וודאות, אני
חייבת לדעת מה באמת מישהו חושב עליי כדי שאוכל לדעת מה סוג
היחסים ביננו".
עכשיו היה תורי לשתוק, אולי במבוכה, שואל את עצמי היא מדברת
עליי.
אני ודנה הפכנו להיות קרובים מאוד מאז אותה מסיבה של דודי, לא
התפתחו ביננו יחסים זוגיים אבל היה משהו שם, בין שנינו, שלא
ידעתי להגדיר ולמעשה גם לא רציתי.
ישבנו בחדר המערכת שלי בעיתון של האוניברסיטה, על הספה, אחד
ליד השני.
היא שקועה עדיין בחלון ואני שקוע בפניה.
היה לי טוב להיות איתה ככה, היא הובילה את כיתתה בציונייה,
כמוני בזמנה, הייתה אחלה פרטנרית למסיבות של דודי, והדרך בה
למדה למבחנים הפליאה אותי מחדש, היא מיעטה לצאת עם גברים ולא
פעם תמהתי למה.
אולי השיחה הזו היא תספר.
מידי פעם רצה אליי באמצע הלילה ממעונות הבנות לקבל חיבוק לאחר
לילה מלא סיוטי זוועה שאף פעם לא סיפרה לי עלייהם, רק גופה
הרועד העיד על הלילה שעבר עלייה.
פעם אחת שאלתי את גלי על פשר הלילות שהיו עוברים על דנה.
גלי אמרה שכל מה שהיא יודעת שבעבר של דנה יש סוד שאף אחד לא
יודע, גם לא היא.
"למה עזבת את הכל מאחורייך?" שיניתי נושא, אבל בעצם תיארתי
לעצמי שהסיבה שהיא בין היחידות במעונות שנשארות שם גם בסופי
השבוע קשורה לדבר הזה בעברה שהיא מפחדת לספר.
"הכל?"
"כן, את לא בקשר עם אף אחד מהעיר שלך, לא משפחה, לא חברים"
"גם כשהייתי גרה שם לא הייתי בקשר עם אף אחד, לא מצאתי לנכון
להיות בקשר איתם אחרי שעזבתי"
"למה?"
דנה קמה פתאום, הביטה בשעון, התכופפה לחבק אותי ואמרה שהשיעור
שלה כבר מתחיל והיא צריכה ללכת.
הבטתי בה מתרחקת, תוהה עם הרחקתי לכת או שהתזמון היה באמת
גרוע.
היום עבר לי בעצלתיים במערכת, בשנה השלישית כבר כמעט ולא היו
לימודים ואת רוב זמני העברתי בעיתון שאותו ניהלתי כבר שנה שלמה
לאחר שהעורך האחרון סיים את לימודיו ופרש.
לקראת הערב דודי הגיע אליי וסיפר לי שבאמצע שיעור פסיכולוגיה
דנה הרגישה לא טוב והלכה ואולי כדאי שאגש לחדרה.
ניגשתי לחדרה של דנה, גלי פתחה לי את הדלת מרמזת לי שאשמור על
השקט כי דנה נרדמה סוף סוף.
הבטתי בדנה בשנתה, היא נרעדה פתאום, גלי ואני שתקנו עוד שנייה,
עוצרים את נשמתנו כדי שלא תתעורר.
משכתי את גלי החוצה, סוגר את הדלת בשקט מאחורי, הבטתי על גלי
שנראתה מזועזת למדיי וחיבקתי אותה.
מה קרה, גלי?
"היא הרגישה לא טוב באמצע השיעור, נהייתה חיוורת כל כך, יצאתי
איתה וכשהגענו לחדר היא התחילה לבכות ולא הפסיקה עד שנרדמה".
"למה לא הזמנת את הרופא?"
"היא לא הסכימה, אמרה שיעבור לה אחרי שתישן, שהיא מכירה את
זה"
"זה כבר קרה לה קודם?"
"לא יודעת, פעם ראשונה שראיתי אותה ככה מתפרצת"
שלחתי את גלי לקנות פיצה, ונכנסתי חזרה לחדר של דנה, היא זעה
בשנתה, התישבתי על המיטה לידה, מעביר את ידיי על פנייה הרטובות
בעירוב של דמעות וזיעה.
התזוזות גברו והיא נעה בשנתה ממקום למקום, צועקת משהו לא ברור,
מניפה את ידייה.
"דנה", לחשתי, "דנה, תתעוררי, את חולמת".
היא קפצה ממקומה, מביטה בי ונבהלת.
"אוהד, מה אתה עושה פה?" ואז התחילה לבכות, חיבקתי אותה
וליטפתי את שערה.
ניסיתי ללחוש שהכל יהיה בסדר אבל עוד בכלל לא ידעתי מה לא
בסדר, נשמתי עמוק מנסה לא להיכנס לבהלה, להיות שקול ורגוע,
והחלטתי ללכת על הדרך הבטוחה "יהיה בסדר דנה" אמרתי, "יהיה
בסדר, אני מבטיח".
אחר יזמן מה היא נרגעה, וקמה להתקלח. ישבתי בחדרה, חושב מה
לעשות, גלי חזרה עם מגש של פיצה כמו שדנה אוהבת, והתיישבה
לידי.
מה עושים, אוהד, שאלה. לא יודע, עניתי.
ניראה לי שאני אשאר כאן לראות אם היא בסדר, טוב, ענתה גלי, אני
אלך ואחזור יותר מאוחר. היא נכנסה למקלחת ודיברה עם דנה ואחרי
כמה דקות נתנה לי נשיקה על הלחי והלכה.
דנה יצאה מהמקלחת, ושמחה על הפיצה, התיישבה לידי והתחילה
לאכול, שתקנו עד שסיימנו לאכול, בוהים באוויר בחדר.
לאחר שדנה אספה את הקרטון של הפיצה וסידרה את המטבח והתיישבנו
בספה שאלתי - מה קרה?
היא חייכה חיוך עגום ואמרה שכלום לא קרה, הכל רגיל היא פשוט לא
הרגישה טוב בשיעור.
"אבל למה הבכי?" הקשתי.
"כי היה לי רע"
"ממה?"
"מהזכרונות"
"אולי תספרי לי?"
"אין טעם"
"בטח שיש, את החברה הכי טובה שלי ואת יודעת עליי הכל, למה את
לא בוטחת בי?"
"זה לא קשור לזה, אני סומכת עלייך אבל הדברים האלו עברו כבר,
אני כבר בסדר"
"דנה, אם את בוכה ככה את לא בסדר, אפילו רחוק מיזה, אולי פשוט
תספרי לי?"
"הדברים לא כאלו פשוטים כמו בעולם שלך אוהד" היא התרוממה
והתחילה להלך בחדר הלוך ושוב.
קמתי והחזקתי בכתפייה, "דנה, תביטי בי, לא אמרתי שזה פשוט, אבל
אם נתמודד עם הדברים ביחד יהיה לך יותר קל, אני מבטיח"
"אתה לא מבין" היא צעקה, "אתה פשוט לא מבין"
"אז תסבירי"
היא התיישבה בפינה החדר, במקום האהוב עלייה, בין הספה לשולחן,
הרכינה את ראשה בין ברכייה ודיברה, כל כך בשקט שהייתי ממש צריך
להתאמץ כדי לשמוע.
היא סיפרה על התקופה שהייתה ביסודי ורק החלה להתפתח, ואיך כל
הבחורים שמו אלייה לב פתאום וכמה התלהבה מהתשומת לב, איך לא
הבינה עד כמה זה היה שיקרי ושבעצם הם רק רצו את גופה.
איך בסוף נכנעה להם כי התמכרה למילים האלו שהיו אומרים לה, כמה
שהיא יפה, כמה שהם אוהבים אותה.
סיפרה שלימדה את עצמה להתנתק מתחושה כשנגעו בה, מילאה את ראשה
במילים שלהם שחיממו אותה, ונתנה להם לעשות בה כרצונה.
ואיך בזו לה כל הבנות בשכבה וכשהלכה ברחוב אנשים הסיטו ממנה את
מבטם, ולא היה איכפת לה כי בלילה היא הייתה איתם והם אהבו
אותה.
וככה העבירה את שנותייה בתיכון, מוחרמת מכולם, מתעלמת מכולם,
שקועה רק בלימודייה, ובלילה הייתה נאהבת, מקובלת, נחשקת.
בלילה היא הייתה המלכה.
בסוף התיכון היא נשחקה, כבר לא יכלה יותר לתת את גופה, נגעלת
מעצמה ומהם, לא רוצה יותר באהתם המזוייפת, החליטה לשים קץ
לעניין.
סיפרה איך הגיעה לבית הזה של אחד מהחבר4ה בו הסתובבו כולם כל
הזמן, איך החליטה לעמוד על שלה והסבירה להם שהיא לא חוזרת לשם,
איך ניסו לשכנע אותה שלא תלך ואז העלה מישהו את ההצעה שיחגגו
ביחד פעם אחרונה, שישאר להם טעם ממנה, איך קסם לה הרעיון אבל
היא עוד היססה, איך אמרו לה שהיא כל כך יפה, שהם כל כך אוהבים
אותה, שהיא מושלמת..
והיא משותקת מהמחמאות האלו שרצתה להאמין באמינותם, שתקה.
התיישבה במרכז החדר ולא עשתה דבר.
סיפרה איך הם העלו אותה לחדר וקשרו אותה, בשביל המשחק אמרו,
והיא לא סירבה, ואיך הם השאירו אותה שם 5 ימים קשורה, ואנסו
אותה אחד אחרי השני כמעט ללא הפסקה, איך איבדה את שפיותה שם ב5
ימים האלו, מנסה להתנתק ולא מסוגלת, איך התעללו בה, והכאיבו
לה, והכי היא זוכרת את המילים שלהם, איך צחקו עלייה שהאמינה
להם שהם באמת אוהבים אותה, שאם לא הייתה נותנת להם כל השנים
האלו מי בכלל היה מסתכל עלייה, איך אמרו לה שהיא תמיד תהייה
השרמוטה של השכונה כי זה בדם שלה ומדבר כזה אי אפשר לברוח.
סיפרה לו איך היא צרחה שם ואף אחד לא שמע אותה, עד שאיבדה את
היכולת לצעוק ופשוט שכבה שם מקשיבה לדברייהם, הוזה, נרדמת
ומתעוררת, כל פעם מישהו אחר בתוכה.
הבטתי בה, זעם בלתי נשלט גועש בבטני, אגרופי קפוצים, גרוני
נחנק מגוש הדמעות ומוחי נחלק בין לגלות מי הם היו ולהיכנס בהם,
להוציא עלייהם את זעמי, או לחבק אותה ולהוציא ממנה את הדמעות
שישברו את הקיפאון בו היא נמצאת במהלך דברייה.
כאילו מספרת סיפור, כאילו לא היא.
רק הרעד שעובר בגופה הזכיר לי שזו היא שמספרת על עצמה.
שזו דנה שלי, התמימה, הטהורה שעשו לה את זה.
הבטתי בה, ראשה עדיין שעון בין ברכייה, מנסה למצוא את המילים
הנכונות, לא יודע אם יש מילים נכונות, מנסה להחליט מה לעשות
עכשיו, מפחד לקטוע אותה באמצע הסיפור, לא יודע אם שתיקתה מסמלת
סיום או שהיא פשוט לוקחת לעצמה קצת זמן.
לאחר כמה דקות היא המשיכה, סיפרה איך אמא של אחד הנערים מצאה
אותה וחילצה אותה משם, איך אישפזו אותה אחר כך בבית חולים
פסיכיאטרי למשך כמה חודשים, סיפרה שלא הצליחה לדבר ואז שהצליחה
רק רצתה להעלם, לברוח משם.
החליטה לא להגיש תלונה, וההורים שלה שלחו אותה לדודה שלה שגרה
באנגליה.
גרה שם שנתיים ואז חזרה לארץ, החליטה להירשם לאוניברסיטה,
ולהמשיך בחיים שלה, וככה היא הגיעה לכאן ואליי.
הבטתי עלייה, מנסה לחשוב בהיגיון, לבלוע את הרגש הזועם שהתחפר
לו בבטן שלי.
ניגשתי אלייה, מתיישב על הרצפה לידה, מרים את ראשה אליי.
"דנה, את לא לבד". אדיוט אמרתי לעצמי, מה המשפט העלוב הזה?
היא חייכה.
הבטתי בה בהשתאות, בחיוך המדהים שלה, והתחלתי לבכות, לא יודע
על מה ולמה... כל הדמעות פשוט זרמו מתוכי.
היא חיבקה אותי ואני גיחכתי מהסיטואציה, במקום שאני אנחם אותה
היא מנחמת אותי.
התרוממתי איתה ביחד, מנסה להתעשת, מחבק אותה, חושב על הדברים
הנכונים להגיד, מנסה להיזכר בכל הסרטים עם הסיטואציות הדומות
שראיתי ומה הגיבור אמר לגיבורה ולא הצלחתי להיזכר בכלום.
סאמק, לחשתי.
"מה קרה?", היא הביטה אליי.
"אני מרגיש כזה חוסר אונים, מגעיל כזה"
היא חייכה. "אל תרגיש רע, מספיק לי שאתה פה איתי, מחבק אותי".
משום מה לא האמנתי לה, אבל אני אדם ספקן מטבעי, אז חייכתי
והחלטתי שנגיע אל הגשר נעבור אותו וכל דבר בזמנו.
הלכנו לישון, מחובקים, דנה התעוררה מידי פעם, מביטה עלי, כמו
מוודאת שאני עוד שם, ואני הייתי שם, מביט עלייה ישנה ומתעוררת
מחבק אותה.
בשלב מסויים נרדמתי, ממש לפני חשבתי שיהיה טוב.
כי אנחנו ביחד.
חייב להיות טוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- אנא קבלו,
במחיאות כפיים
סוערות, את
פרופסור שטוסל-
האיש שהיה
הראשון להשתמש
במשפט הידוע:
"הה..הה..הה...
טיפשים! אני
אהרוס את
כולכם!"



כבשל'ה בכנס
הבינאומי
למדענים
מטורפים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/7/02 23:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איש הזמנים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה