אני יושבת בבית וצופה בסרט אהבה קליל, לא צריך להתעמק בו יותר
מדיי- את הסוף ניתן לצפות מראש- הבחור והבחורה יתאהבו בסופו של
דבר ויהיה סוף טוב. כמובן. אחרת- מי ירצה לצפות בסרט מדכא כל
כך?
ילדות קטנות רואות את הסרטים האלה, הן גדלות על הרעיון שבסוף
הכל יהיה ורוד והברווזון המכוער יהפוך לברבור וימצא את הברבורה
הכי יפה (או לחילופין). לא לרגע מישהו טרח להראות להן את
המציאות- עד כמה שהיא כואבת.
כי במציאות גבירותיי ורבותיי- לא כל התקלות מקרית ברחוב
מסתיימת בחתונה. רוב ההיתקלויות האלו מסתיימות ב"סליחה" הדדית
ובידיעה שבחיים לא נראה שוב את אותו הנתקל/ת.
הילדות האלו מתמלאות תקוות שווא שבגיל 15-18 (על פי סרטי
הנעורים למיניהם) ימצאו את אהבת חייהן הנצחית ויצליחו לסבול את
אותו הפרצוף עד גיל זקנה.
לפעמים הייתי מעדיפה לחיות בסרטים- שם הכל היה הולך כמו שצריך.
מריבות היו מסתיימות תמיד בהתפייסות, בסרטים כל החברים מסביב
יתמכו בסיפור האהבה ולא יספרו לגיבור הסרט דברים שהוא ממש לא
רוצה לדעת על בן/בת זוגו לעתיד כי לא יהיה מה לספר- זה יהיה
מושלם.
אז נכון- יש שיגידו שבזמן האחרון יש שיפור מסוים במציאות
בסרטים האלה מהזווית של "בואו נעשה את הגיבורה הראשית מכוערת
אבל בעצם היא מאוד יפה וכוכב הפוטבול יגלה את זה ויהפוך אותה
לבחורה פופולרית".
האם זה עלה בדעת היוצרים שלא צריך להכניס לילדות הקטנות האלה
לראש שלהיות המעודדת הראשית זו שאיפת חייהן וכוכב הספורט הבית
ספרי הוא ה-כ-י שווה שיש? זה טיפשי להכניס לאוכלוסייה שלמה את
הרעיון הזה כי אז הם ישכחו מהאנשים הקטנים- האמיתיים- האנשים
החיים. אלה שיש להם קצת חצ'קונים פה ושם, האף שלהם הוא לא
בזוית הנכונה בדיוק, אלה שהשיער שלהם הוא לא בצבע בלונדיני
בוהק באור השמש והעיניים שלהם לא נראות כמו שני אגמים כחולים
ענקיים בציור נוף פסטורלי, אחרי הכל לא כולנו שוודים.
בנאדם שצופה בסרטים יכול למצוא את עצמו לא מבין את החיים בגלל
האשליות שהוליווד מוכרת לו כל חייו. הוא יבין שזה שאתמול הוא
ראה בקניון את הבחורה הכי מדהימה בבית ספר והיא זיהתה אותו
מבית ספר לא אומר שאם הוא יזמין אותה לצאת עכשיו היא תסכים. כי
היא לא. כי ככה החיים. בחיים האמיתיים רוב האנשים האלה שנחשבים
כל כך בבית ספר הם חסרי אופי, חבורה של חארות מאוהבים בעצמם
מכדי שיוכלו לראות מעבר למראה את האנשים שבאמת אכפת להם.
חשבתם פעם למה הסרטים נגמרים כשהגיבורים מגלים את אהבתם אחד
לשני? בגלל שאחרי זה הם נפרדים. את זה לא רוצים להראות לנו. לא
רוצים להראות לנו איך הגיבורה נפרדת מהבחור בגלל שזה כבר לא
כמו שזה היה בהתחלה. לא רוצים להראות לנו את המציאות ה"קשה"
וה"כואבת" ש-99% מהקשרים בחיינו מסתיימים בבכי, צער, בשברון
לב. את זה הם שוכחים. הם שוכחים שלעיתים גם יש סיפורים אחרי
הפרידות. יש אקסים פסיכוטיים שרודפים אותך עד יום מותך, יש
אקסים שנשארים ידידים עד נקודה מסוימת, יש אקסים שלא רוצים
לדבר איתך ויש את אלה שמוצאים נחמה אצל החבר/ה הכי טוב/ה. אה-
ויש את אלה שמגלים את הנטייה המינית האמיתית שלהם.
החיים זה לא סרט. הלוואי שהיו.