מתילדה הייתה סתם ילדה נורמלית כמו כולם.
לא הרבה חברים, אבל מספיק.
לא יחסים קרובים, אבל מספיק.
לא ציונים מעולים, אבל מספיק.
לא חיים טובים, אבל מספיק.
היא בנתה עולם משלה.
העולם נופץ.
אז מתילדה מתה בדולפינריום.
מיני גם הייתה ילדה נורמלית כמו כולם.
הרבה חברים.
יחסים קרובים.
ציונים מעולים.
חיים טובים.
המציאות הייתה העולם שלה.
העולם נופץ.
כי אז מתילדה מתה בדולפינריום.
לא ממש קרובות, אבל עדיין.
לא ממש חברות, אבל עדיין.
לא ממש בכתה, אבל עדיין.
מיני נטשה חברים.
ונטשה יחסים.
גם הציונים כבר לא משהו.
ושלא נדבר על החיים.
עכשיו מיני בנתה עולם משלה.
עולם מושלם. פרפקציוניסטי.
בלי קונספירציות. בלי תככנות.
הרבה תיאוריות. כי מיני אוהבת תיאוריות.
להסתבך בהן, ולבטל אותן במחי יד.
לבנות אותן, ולכעוס על עצם העובדה שהיא טורחת לחשוב עליהן.
ואז מיני קיבלה בום.
צ'אקי מת במוצב.
ואז מיני ניפצה את כל התאוריות שהיו או לא.
ואז מיני ניפצה את החיים שהיו או לא.
ואז מיני המשיכה.
כי מישהו פעם דאג להגיד לה שכאב זה דבר יחסי.
מיני החליטה לחיות כי צריך.
מיני החליטה לנשום כי צריך.
מיני החליטה לאכול כי צריך.
מיני החליטה לקום בבוקר כי צריך.
ואז מיני החליטה למות, כי צריך.
מיני בכלל קיוותה למות עם הכלב שהיא אימנה שנתיים על הגבול
בגלל איזה מטען צד מסריח.
אבל מי שואל את מיני?
מה שלא יהיה, מיקי החליט לקחת לה הכל.
אז למה שמיני תקשיב לו?
אבל מיקי מתוחכם.
ככה או ככה אין מיני.
אז מה זה כבר משנה?
פעם גם אמרו למיני שגיבור יבוא להציל אותה.
עכשיו מיני כבר לא מתכוונת לעמוד ולחכות.