"Day fater day, love turns grey
like the skin of a dying man.
And night after night, we pretend it's allright,
but I have grown older, and you have grown colder
and nothing is very much fun anymore."
(One of my turns / Pink Floyd)


1
היא משמיעה אנחה סופית של הנאה, שלישית במספר, סיפוק מיני
ברמות שלא הכירה. הפיטמות שלה זקורות כאילו רצו להגיע אל התקרה
וטיפות זיעה נוזלות על הבטן שלה שעולה ויורדת כשהיא מתנשמת.
העיניים הירוקות המדהימות שלה נוצצות ומסתכלות ישר לתוך
העיניים שלי במבט של אהבה. אני לא אומר מילה.
אני קם מהמיטה אל המערכת, הדיסק כבר בפנים, האור כבוי. כל מה
שנשאר עכשיו הוא ללחוץ על כפתור ואז אני אשמע את הצלילים האלה
שעושים לי כל כך טוב, יותר טוב ממה שאי פעם היא תוכל לעשות לי,
יותר טוב מכל דבר אחר. Shine on you crazy diamond, ואני מרגיש
שהמוזיקה מרימה אותי אל התקרה, אבל אז אני רואה שהיא שם. היא
שם מתנשמת במיטה שלי, היא שם זורעת הרס בעולם שלי, מקבלת סיפוק
מיני מדכאונות שחשבתי שחלפו לי מזמן. אני רוצה שהיא תלך,
שתשאיר אותי לבד עם פינק פלויד, אבל היא לא רואה, היא אף פעם
לא רואה שום דבר, כאילו עברה סמינר להתעלמות מרגשות של אחרים.
היא נשארת, מתנשפת במיטה שלי לאורך כל השיר, מדליקה סיגריה
בבית שלי ומזהמת את האוויר הנקי שלי בסרטן הריאות שהיא מוציאה
מהסיגריה שלה. היא קמה מהמיטה כדי לחבק אותי, ואני רואה מעבר
לכתף שלה את המיטה שלי מלאה בשיערות בלונדיניות שהיא השאירה
בה, ואני מתמלא כולי בזעם עד שאני מרגיש מתכת קרה על הלחי שלי.
זה העגיל שבאף שלה, היא מנשקת אותי. יש לה טעם של סיגריה
בתוספת סרטן חלל הפה. אני מרחיק את הראש בעצבנות. העיניים
הירוקות שלה מסתכלות עליי במבט פאפי-פייס עצוב ומודאג, ואני
יודע, פשוט יודע מה יהיה צמד המילים הבא שאני עומד לשמוע ועד
כמה הוא הולך להרגיז אותי.
"מה קרה?"
השאלה הנוראית ביותר שאפשר לשאול אותי היא עדיין לא הסוף של
מסכת הייסורים שנגזר עליי לסבול רק בגלל שרציתי להגיע לגיל
מבוגר מבלי לעבור טיפולי כימותרפיה, היא מעיזה לשלוח את אצבעות
הרוע שלה אל המערכת הקדושה שלי ולהנמיך את הצלילים שלי, את
המוזיקה שהיא לעולם לא תשתווה לה, ביופי או באופי, היא מחללת
את המקדש שלי באצבעות החוטאות שלה. המבט שבו אני מסתכל עליה
עכשיו הוא מבט שלא יכול להתפרש לשני כיוונים ואנשים מועטים ראו
אותו, שנאה טהורה. אבל היא לא מוטרדת מהמבט יותר מדי, "אתה
תסתדר כמה דקות בלי הרעשים האלה שלך, ופעם הבאה אני אשמיע לך
קצת מנדלסון או שוברט ואז תדע מזה מוזיקה אמיתית, אחר כך אולי
תהיה מוכן לשמוע קצת באך ותבין איך גאונות מוזיקלית נוצרת
מאמונה דתית". אם אני אדבר עכשיו, אני אגיד קללות ודברי נאצה
כל כך נוראיים שיגרמו לבלונדינית שעומדת ערומה בחדר שלי לקפוץ
ישר מהחלון רק כדי לא לשמוע אותם יותר, אז אני שותק, אני מעדיף
לתת לדייויד גילמור לדבר במקומי. אני מגביר את המוזיקה בחזרה,
ומבט הרצח שיש לי עכשיו בעיניים גורם לחסידת המוזיקה הקלאסית
המעורערת נפשית להבין שלשלוח שוב אצבעות ולזהם את המערכת שלי
בסרטן הבטהובני שלה, זה רעיון מאד רע. סופסוף היא רואה מה יש
מאחורי העיניים שלי וקולטת את השנאה העמוקה שמסתתרת שם. ככה
היא עומדת ערומה באמצע החדר שלי עם הגוף המושלם שלה שנראה
פתאום רפוי מתמיד, כמו בלון שהתפוצץ, כמו חלום שמת, והעיניים
הירוקות המדהימות שלה מתמלאות בדמעות שעושות דרכן לאט לאט על
הלחיים עד שנופלות על החזה שלה, דמעות של בושה, של השפלה,
דמעות של "תתרחק ממני", דמעות של "תמות", דמעות של שנאה, דמעות
של אהבה. היא מתלבשת במהירות, ושוב אני יודע מה עומד להיות צמד
המילים הבא שאני אשמע.
"בן זונה" אני שומע לפני שהדלת נטרקת בחוזקה, "בן זונה" אני
משחזר לעצמי, מעניין אם זו ההגדרה הטכנית שלי עכשיו.
אני מגביר את המוזיקה, כדי לא לשמוע את המצפון שלי מדבר.

2
זייפתי שתי אורגזמות וזה עדיין לא מספיק לאגו הנרקיסיסטי שלו
שאני כלכך אוהבת, הוא חייב שלוש, שלוש זה המינימום כדי שיוכל
לחיות בכבוד עם כוח הגברא שלו. אחרי שתיים שזייפתי, הנה זה בא,
הדבר האמיתי, כל הגוף שלי רועד ואני מרגישה את ההרגשה הכי טובה
שהרגשתי בחיים שלי, הרגשה שאהבה לידה היא כמו סרט חסר תקציב
שמשודר בערוץ הסרטים בצהריים. הסיפוק המיני מתפרץ בהרמוניה
בגוף שלי כמו הר געש ואני משמיעה לו את זה שיידע עד כמה הוא
עושה לי טוב. הוא כולו מיוזע, מהעיניים ועד לביצים, זיעה שחלק
ממנה מכסה אותי ומדביקה אותי בצחנה הנוראית הזאת. השרירים שלו
מתוחים והוא נראה שקוע במחשבות. אני מסתכלת לו בעיניים החומות
שלו שלא נראות מסופקות, ובוחנות אותי לשנייה ואז מפסיקות
ומסתכלות למטה, על הזין שלו, ואז על שרירי החזה שלו ואז על
הידיים שלו, באהבה עצמית שתביא אותו ישר לגהנום. הוא קם וניגש
למערכת שלו שנראה שעליה הוא מסתכל באהבה גדולה יותר ממה שאי
פעם הסתכל עליי. הוא מפעיל את מוזיקת הפילוסופיה בגרוש שלו
שאני כל כך שונאת וליבי שוקע בגעגועים לקונצרט לפסנתר של באך.
אני מרגישה זרה פה בבית שלו, כמו פולשת, כמו זיהום. הוא שוקע
במוזיקה שלו, אני מושיטה יד לעבר המדף שליד המיטה ומגששת עד
שאני מוצאת את חפיסת האל אם לייט שלי שמלווה אותי לכל מקום
ושולפת סיגריה. הוא נראה כאילו הוא מסטול עם המוזיקה הזאת שלו,
ולא אכפת לו שאני שם, לא אכפת לו שאני קיימת, לא יהיה אכפת לו
אם אני אמות באותו רגע, ואני אוהבת אותו כל כך. הוא נראה
מדוכא, הוא נראה עצוב, עומד ערום באמצע החדר, איבד את הזיקפה
מקודם, עוצם עיניים ומקשיב למוזיקה שלו תוך כדי שיד ימין שלו
אוחזת בראש והאצבעות נבלעות בין השיער החום שלו. אני מרגישה
שאני חייבת לחבק אותו כדי שירגיש שהוא לא לבד. אני קמה אליו
ומחבקת אותו, הוא מנשק אותי ואז מתחרט ומזיז את הראש. "מה
קרה?" אני שואלת אותו כולי מלאת דאגה, והוא נראה מבולבל ולא
יודע מה להגיד. אני מחלישה את המוזיקה כדי שיחלוק איתי את הכאב
הזה שלו שפוגע בי כל כך, והוא רק נועץ בי מבט כועס, שמרגיז
אותי, במיוחד כשהוא בא מבורים מוזיקליים שלא יודעים מה זו
מוזיקה אמיתית ששורדת מאות שנים ונכתבה על ידי גאונים, ולא כמה
מתוסכלים מינית מאנגליה שחושבים שהם לא צריכים חינוך. "אתה
תסתדר כמה דקות בלי הרעשים האלה שלך", אני אומרת לו, "ופעם
הבאה אני אשמיע לך קצת מנדלסון או שוברט ואז תדע מזה מוזיקה
אמיתית, אחר כך אולי תהיה מוכן לשמוע קצת באך ותבין איך גאונות
מוזיקלית נוצרת מאמונה דתית". הפנים שלו מאדימות, הוא נראה
כאילו עומד להתפוצץ, הוא מגביר בחזרה את המוזיקה והמבט שלו
צורח עליי ומקלל אותי ואת אמא שלי, הוא נראה כאילו מדמיין שיש
לו רובה אוטומוטי והוא מרסס אותי בכדורים. אני רואה עכשיו את
השנאה הטהורה שבעיניים שלו, את השנאה שפיספסתי עד עכשיו. העולם
שלי מתרסק כשבמבט פשוט אני מבינה שכל האהבה שהייתה לו אליי היא
שנאה אחת גדולה שמופנית אליי ואל כל מה שאני מסמלת. אני לא
שולטת בעצמי ואני בוכה, כמו ילדה קטנה, כמו קורבן אונס, כמו
שנייה לפני התאבדות. אני מתלבשת ורק רוצה לעוף משם, מהבן אדם
הנוראי הזה שהציב לעצמו מטרה לשבור אותי נפשית, מהבן אדם הנורא
הזה שאני כלכך אוהבת. אני רצה משם עם דמעות בעיניים כשאני
צורחת לו "בן זונה", ואחרי שטורקת הדלת מוסיפה גם "תישרף
בגהנום" אבל ספק אם שמע את זה עם מוזיקת המחאה העלובה שלו
בקולי קולות.