[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איל קים
/
תאילנד

הרוח הקרה עושה את עבודתה וממלאה את הגרון והאף שלי בנזלת, אני
משמיע את הצליל הישראלי-אותנטי הזה מהגרון, כשאני אוגר את כל
הליחה שיש לי שם לכדור ירוק, נוזלי וקפיצי, שנעמד לי על הלשון
ומוכן לשיגור.
הרבה זמן לוקח לסמוכתה ליפול 49 קומות עד שהיא נמרחת על הכביש
לכתם ירקרק ראוי לצילום, אך לרוע מזלי מלמעלה לא ניתן לראות
אותו.
אני רק עם תחתונים עכשיו, לא שווה לבזבז בגדים שיכולים עוד
לשמש אחד מקרוביי, ואם לא אותם אז אולי ילד אתיופי שייקח אותם
כתרומה מויצ"ו או כל ארגון אחר שלשם לוקחים את הבגדים האלה
שאין מה לעשות איתם. קשה לי להאמין שאותו אתיופי נחמד שעלה
לארץ בזיעת אפו, לא משנה כמה מגעילה ומיוזעת הייתה דרכו לכאן,
ירצה את התחתונים המשומשות שלי, אז אותם הרשיתי לעצמי להשאיר.
גם לבן אדם לוקח הרבה זמן ליפול 49 קומות, עד שהוא נמרח על
הכביש לכתם, קצת יותר גדול מהכתם הירוק.
הנוף נחמד פה מלמעלה, אפשר לראות הרבה אורות מכל תל-אביב, ואת
התנועה באיילון זורמת. חבל שלא עליתי לפה סתם ככה בעבר, סתם
ככה בלי הכוונות שאיתן עליתי לפה היום, ואולי עם קצת יותר
שכבות ביגוד.
הקיבה שלי עושה בתוך הבטן תרגילים באקרובטיקה בגלל הארוחה
הענקית שאכלתי עכשיו בפאפגאיו, בשרים דרום אמריקאיים בכמות
שהייתה פותרת את כל הרעב באפריקה בשנייה. או אולי זה רק בגלל
כמה שהכביש למטה נראה מפחיד פתאום?

"עיגול או משולש? עיגול או משולש?" זה כל מה שהעסיק את
מחשבותיי באותו יום בבוקר. כשהמוות קרוב מתמיד, לצורה
הגיאומטרית של המבנה ממנו מתכוונים לקפוץ יש חשיבות גבוהה מעבר
למה שנדמה לאנשים שלא במצב הזה. "למה לעזאזל האידיוט שבנה את
מגדלי עזריאלי היה צריך שניים? הוא לא היה יכול לעשות אחד גבוה
במיוחד? ומי זה עזריאלי בכלל?" עוד תופעה במצב של קירבה למוות
היא שנדמה פתאום שכל העולם מסתובב סביבי וכל אירוע בהיסטוריה,
וזה לא משנה אם הוא קרה בתקופת הרנסאנס, בעת העתיקה או החדשה,
או בפרה-היסטוריה, קרה בשביל שלי יהיה קצת פחות טוב בחיים שלי
שנמצאים להם בתקופה המודרנית.
לא פרשתי מהעבודה ולא נפרדתי מהחברים, או מהמשפחה, לא כתבתי
מכתב פרידה ולא צעקתי מילים אחרונות, לא עישנתי סיגר ולא
הקשבתי פעם אחרונה לאוסף של פינק פלויד, לא עישנתי גראס, לא
הזרקתי הרואין, לא טיילתי בארץ רחוקה, לא שכבתי עם דוגמנית על
ולא הגשמתי פנטזיה מינית, גם לא קראתי פסוקים מהתנ"ך ולא אמרתי
שום דבר לאלוהים. במקום כל זה המשכתי את חיי כמו בכל יום רגיל
חוץ מרעידות קלות במשך היום, והתלבטות בלתי פוסקת בין העיגול
למשולש.
"הכל בסדר?" שאלו אותי אנשים רבים שפגשתי היום, ואני רק הנהנתי
בחיוך. לאורך השנה האחרונה הספיקו לשאול אותי את השאלה הזאת
יותר מידי פעמים, ואני תמיד מהנהן בחיוך שמח, מלא שנאה, מלא
סיפוק עצמי, מלא זעם, מלא התנשאות, מלא פחד, מלא אדישות.
הגיע הזמן,חשבתי לעצמי, אני לא יכול יותר, חייב לעשות את זה
עכשיו, אבל קודם כל... אני רעב, מי קופץ על קיבה ריקה? קודם
אני אוכל ארוחה משביעה.

גם לדמעות, מסתבר, לוקח הרבה זמן עד שהן מגיעות למטה, והרוח
מעיפה אותן ואי אפשר לראות בכלל לאיזה כיוון הן נופלות.
אני רועד עכשיו בכל הגוף, לא בטוח כמה אחוזים מזה הם בגלל הקור
וכמה בגלל הפחד, לא בטוח כמה אחוזים ממני רוצים לחיות וכמה
רוצים להגיע כבר למטה. "לקפוץ זו הדרך הקלה ביותר", אני מצוטט
לעצמי את עצמי מתקופות אחרות, "צריך להלחם, לא לברוח כמו
פחדן". הדרך הקלה ביותר היא במעלית, הדרך שלי היא הקשה ביותר.
אני שומע את הסלולרי שלי מודיע על קבלת הודעת טקסט מתוך ערימת
הבגדים שהשארתי, אני יורד מן המעקה כדי לקרוא את ההודעה
האחרונה בחיי, ושמח לקרוא על מבצע חדש של רשת אורנג' בו אפשר
לזכות בפרסים מדהימים. אני חוזר לעמוד על המעקה ומסתכל למטה על
מכוניות שעוברות. אני מושיט רגל קדימה וכל הגוף שלי רועד, אני
מחזיר אותה. אני מנסה שוב, ושוב מחזיר. "אוקי", אני אומר
לעצמי, "אני סופר עד 3 וקופץ".
"1", והלב שלי דופק כמו מכונת ירייה.
"2", ואני לא יודע מה אני עושה. מריץ את החיים מול העיניים.
"3", ואני יורד מהמעקה בתחושת תבוסה.
אני לובש את הבגדים ויורד למטה במעלית. הרבה זמן לוקח לרדת
במעלית 49 קומות עד שנמעכים בחזרה למציאות של החיים. את המעיל
שכחתי שם על הגג, "לא נורא", אני אומר לעצמי במעלית בדרך למטה,
כבר השארתי אותו שם פעם, אני אקח אותו כשאני אעלה לשם מחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני מעסיקה רק
מתמחים זכרים"



הילארי עושה
דווקא


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/3/04 9:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איל קים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה