[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא נתב
/
סיפור ישן - סיפור שמח

התחלה חדשה. זה סיפור על התחלה. על איך הכרתי את שיר, אבל
בניגוד לחיים שהם, מה לעשות, קצת אפרוריים אני צובע כאן את
העלילה בקצת חוש דרמה קל. אין מה לעשות, אני פשוט טוב בזה.
וסליחה מראש על כל חוסר הדיוקים, צורמים ככל שיהיו, ועל השימוש
בזמן הווה, אבל הזיכרון ניגר כמו דבש, וכמו כל דבר נוזלי, חלק
ברח לי בדרך מהכוורת שנקראת מוח ליום הזה שנקרא הווה. בגלל זה
אולי אני משתמש בלשון הווה. כי זו רק תחילת הסיפור. ההמשך
עדיין נמצא כאן ועכשיו בהווה. והעתיד צופן עוד הרבה דברים
טובים, והעבר גדוש בזכרונות שילכו איתי גם ברגעים הכי מסריחים
בחיים, והמקום וזמן הזה שנקרא עכשיו הוא אחד מהם.

שקט. אני יושב בתחנת אוטובוס ודמות עומדת מלפני, מפנה אלי את
הגב, והיא לא רואה אותי. ואני, יושב על ספסל תחנת האוטובוס,
שקוע בתוך עצמי, מעמיד פנים, עד שהעמדת הפנים מנצחת ואני כמעט
נראה שליו ורגוע כמו יונה בשובך. אני רואה אותה עומדת מולי,
ובוחן אותה בנחת, כמו מאצ'ו מיומן, מכף רגל ועד ראש, ולרגע אבל
רק לרגע נדמה לי שהיא לא שמה לב. כשהאוטובוס מגיע, היא זזה
קדימה, ואני אחריה, מתוך רצון ברור לא לאבד קשר עין. אין שום
סיבה חוץ מהסיבות שאני יכול להמציא עכשיו בצרורות. הרי תמיד
במבט לאחור, אפשר למצוא סיבה וצידוק לכל דבר. היא קונה כרטיס
למחניים, ואני שומע את הקול שלה בפעם הראשונה, ועוד מנסה לפענח
מה נמצא מאחורי אותו הקול, כשהכרטיסן מנפנף לי בפנים במנקב
שלו, כמו עורב זקן בכלוב שדורש את המנה היומית שלו. אני מותח
ארשת זחיחה ומנפנף את הארנק והוא נרגע. כמו שנאמר " וישקוט
הנהג כל הדרך". אני מאתר ספסל פנוי לידה ומתיישב כמו חתול גדול
ועצלן, ובוהה. בי, בכיסאות, בתקרת האוטובוס, בתמרורים... בה.
היא יושבת, קוראת ספר כיס דרך משקפי שמש בוהקות, מכונסת בעצמה
ליד החלון, ואני מחפש מילים. מנסה לסחוט מהאוויר איזשהו רמז
שיתן לי קצה חוט לתחילת שיחה. אני מסובב חצי גוף אליה, ושואל
בקול הכי ישיר שאני מסוגל לגרוף מהגרון הסתום שלי " לאן את
נוסעת?". מבט צדי מבעד למשקפי השמש, וקול קצת לא אדיש וקצת
סגור "לקריית שמונה". מבט בחזרה לספר, והיא חוזרת לענייניה.
הפסקת אש, ואחר כך : "אני גם נוסע לקריית שמונה. למה את
נוסעת?". השנינות נשפכת ממני כמו שיעול יבש. עוד מבט בהיטל צד,
ואותו קול עונה "לשיעור נהיגה". אני גורר בהתלהבות "גם אני,
אני לומד בחרמון, איפה את?". מבט בהיטל צד, ואני נבהל לרגע. "
מי המורה שלך?" מתחת למשקפי שמש, והספר נראה לרגע קצת מקופח,
קצת מחוץ לתמונה. אני מגלגל את חוט השיחה "אצל אמיר, אצל מי את
לומדת?". המבט מתרכז בי לרגע או שניים ואני מאתר שם מערכת בקרה
עצמית, לא קור. ואז דממה. אני יכול לעשות יוגה בכזה שקט. אני
חותך עוד פעם, לאותו כיוון "אני בשיעור ה- 13, מה איתך?".
אינטליגנציה מלאכותית. מערכת הבקרה משתחררת לעוד כמה רגעים "
גם אני", והיא מחייכת. אני נותן לאינסטינקטים שלי לרוץ קדימה,
ועוד פעם. יוגה. שקט. אני מושך עוד משפט אחד לפני שאני נשבר
"יש לנו הרבה במשותף, לא?". לקוני. אידיוט. אוויל משריש. היא
מחייכת, ואני רואה שהיא רואה אותי קצת יותר ברור ממה שנדמה לי.
ובחזרה לתרגילי יוגה עם המהרישי טמבל. אני מסתכל לעברה, ומנסה
לעכל את המשמעות של מה שאמרתי, ופתאום היא מורידה את הספר,
ומסתכלת עלי, ושואלת
"אפשר לשבת לידך?".
- "איפה את מעדיפה, ליד החלון או באמצע?"
יהודי טוב יודע לשאול שאלות, ואני יהודי מהמעלה הראשונה.
היא מחייכת וקמה, כל תנועה מחושבת, ובמעוף קל היא מתיישבת
לידי, ומתחילה לגלגל שיחה. אנחנו מדברים על כל דבר שבעולם,
והיא עוברת מנושא לנושא כמו פרפר שמדלג מפרח לפרח, וכל דבר
מעניין אותה, וכל דבר מרגש אותה, וכל דבר והיא מגלגלת במילים
מושך ממני תגובה, ואני לא נשאר אדיש. עד שאנחנו מגיעים לקריית
שמונה אני כבר יודע איך קוראים לה, איפה היא גרה, מתי היא
מתגייסת, מתי היא נולדה, מה המזל שלה, מה היא רוצה לעשות בצבא,
שהיא אוהבת פירסינג, -1VH , קרמבו, מד"ב, אורי פינק וקומיקס,
אוכל טוב, ונהיגה. והרשימה הזו חלקית, אבל יש בה משהו שתופס
אותי. כמעט כל דבר שעולה בינינו שייך לקונצנזוס הפרטי שנוצר
בינינו. והרשימה גדלה ותופחת עד שנדמה ששום דבר ששייך לי הוא
גם שלה. ואני גם מתחיל להבין משהו הרבה יותר עמוק שמתחיל לזוז
אצלי בפנים. אני רוצה אותה. אין כאן מטאפורות יעילות או חוש
חרמנות מצוי. אני רוצה אותה, ובלי התניות. ואז היכן שהוא במהלך
השיחה, כשהיא מסתכלת עלי היא מחייכת ושואלת "איפה היית שמונה
עשרה שנים?". אני כבר זורם לכיוון חדש לי
- "פה ושם, הסתובבתי, למדתי, עשיתי צבא, שיחקתי עם עצמי. את
יודעת מה זה אומר?"
- "שפספסנו שמונה עשרה שנים, ועכשיו צריך להשלים את הזמן
שפספסנו". היא אומרת את זה בהחלטיות של הוראה. ואני מסכים
בפיכחון מלא. והחוט מתחיל להתגלגל, ואני רץ עם הקצב שהיא
מכתיבה, ומוצא מקום יציב לידה, וכח שלא היה בי כבר הרבה זמן.
ואני מלא ברצונות. אני מסוגל לשבת ולדבר איתה שעות. מקומות
שהייתי בהם לבד נראים עכשיו אחרת, ומשמעויות שהפכו אצלי
לזיכרונות מתחילות להתעורר והדמות שלה מתחילה למלא בי חלל מת
שמת בי לפני הרבה מאוד זמן. והבהמה שבי הופכת לפודל. יצור
צמרירי ומכרכר שכמוני, אני מתמסר ללא שאלות או נקיפות מצפון.
אין לי שום היסוסים, והדברים הכי כבדים נראים לי פתאום כמו
בועות צפות של קשקושים. והזמן מתגלגל, והימים עוברים,
והזיכרונות מצטברים ברקע, ואני משתנה מיום ליום. אני אוהב
אותה, ואין לזה שם אחר, ואין קול אחר לחור הגדול שנפער בי
כשהיא הולכת.

ציפור גן העדן שרה בקול נהדר, אבל לבד, גם לציפור גן העדן יש
גרון צרוד.
לציפור גן העדן יש קן יפהפה, מעלים וקש ומלמלה וקטיפה. אבל
לבד, גם לציפור גן העדן שום דבר לא נוח מספיק. ואני, אני לא
ציפור גן העדן, ובטח שגם לא יונה. אני אולי, אבל רק אולי עורב
נחמד עם מקור לא גדול מדי, ואגו נחמד שלא נדחף לכל חור, והרבה
רצון טוב לעזור, והרבה אהבה לתת.
אבל לבד, גם לי אין קול, ושום דבר לא מספיק נוח לי. ושום דבר
בלעדיה לא נראה לי ושום דבר לא מתאים לי. אז אני העורב, והיא
הציפור אולי קצת יותר מדי דומים. רק מה, היא עכשיו על מדים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
באמת נראה לכם
שהכל יסתדר בסוף
על הצד הטוב
ביותר?!

האופטימי


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/7/02 18:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא נתב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה