צלצול הטלפון נשמע. 23:30 ."בוא, רד", אמר הקול מן העבר השני.
"רוני, מה המצב", עניתי, "מה יש היום, מסיבה?". "כן, יאללה רד
מהר, אני תכף פה" הוא ענה, ואני שמתי חולצה לבנה מכופתרת וטסתי
למטה. היינו אני, רוני, דניאל ואלעד, ביחד במונית לתל אביב
למועדון רוק מחתרתי בשם 'הבונקר'.
 השנה היא 1984, ממש אחרי המלחמה, או כך לפחות חשבנו. חשבנו
שניצחנו וכשאנחנו נתגייס יהיה הרבה יותר קל והצבא יעבור חלק.
אוי, כמה שטעינו. חשבנו שהנה, יש לנו את דרום לבנון, קלף
מיקוח, אבל בעצם זה היה קלף מיקוח שלהם. כמה שרצינו לברוח
משם.
 הגענו למועדון. 'הבונקר' היה נראה מבחוץ בדיוק כמו שמו. גם
מבפנים המראה לא היה מלבב. אבל לנו זה לא היה משנה, הרי מה
אכפת לי איך המקום נראה כשהמטרה העיקרית לבואי היא לשתות הרבה
ולהכיר בנות... ילדה קטנה, בת 14 בערך ישבה בכניסה וגבתה דמי
כניסה. הילדה נראתה תמימה יחסית למקום שאחר כך התברר כאפל
מאוד. השירותים לפחות נראו סבירים... ריח כבד של סיגריות אפף
את המקום, והתערבב לו עם ניחוחות הגראס המתוק  וזיעת הנעורים
של ילדים בני שש-עשרה שקפצו ועשו תנועות חיקוי של גיטרות.
 ככה הם רוקדים, הפריקים. או ככה הם רוצים שאחרים יחשבו שהם.
לכן הם באים עם חולצות שחורות קרועות, מגפי צבא ועוד כל מיני
עצמים בלתי מזוהים. עבמ"ים. ויש את אלו שלקחו את זה קשה יותר,
אלו שממש רוצים לעשות רושם של נאו נאצים יהודים קטנים. אז הם
הולכים עם תספורות המוהוק ושלשלאות מימי הביניים תלויים על
צווארם. מנסים לחכות את הפנק של אנגליה.
ברקע אבי התקליטן, אז הם עדין לא עשו הסבה לדי ג'י, שם שיר של
'בלאק סאבאת''. שיר ישן מ-78. תמיד הכל מגיע אלינו באיחור.
התחלנו לרקוד. וכמו אותם וואנאביז, שרוצים להיות פריקים
ורוקרים ופאנקיסטים, גם אנחנו עשינו תנועות חיקוי של ניגון
בגיטרה ותיפוף לקצב השיר. לפחות אני מרגיש אמיתי בלב, ולא
כמוהם, משחקים אותה כל הזמן. אלעד כמובן לא רקד, הוא מה שנקרא,
אובר ביישן. אני אולי ביישן, אבל אלעד, הוא כבר עבר את גבולות
טעם הביישנות המוכרים לאדם. בטח שמאז שהגיע לתיכון 'נורדאו'
הוא התפתח מאוד בנושא זה, אבל עדיין...
 היה כיף, אבל גם חם וצפוף, לכן החלטנו לצאת מן ההמון הזועם
וללכת לשתות. שיכרות היא חצי ממטרת הערב, חצי אשר מסוגל להביא
את החצי השני. כשאני שיכור אני פשוט חמוד, ונותן לגבולות של
הביישנות שלי להתרחב. כשאני תופס ראש, בנות כבר לא מפחידות
אותי. לא רצינו לקנות שתייה בתוך המועדון כי היה יקר, וכמה
שרצינו את זה, רצינו גם לחזור הביתה בסוף. דניאל הציע לצאת
מהמועדון וללכת לקנות וודקה בקיוסק שהוא מכיר, ממש מעבר לפינה.
קנינו בקבוק לארבעתנו. הטעם של הוודקה מלון היה חצי טעים, החצי
של המלון כמובן, וחצי ממש זוועה, החצי של הוודקה. כמובן שהחצי
הזוועתי עלה בהשפעתו על החצי הטעים אז כוס אחת לכל אחד הספיקה
לארבעתנו. את הנותר השארנו לחבורה אחרת שעברה שם וכנראה שהם
היו עוד יותר מחוסרי כסף מאיתנו.
 לבסוף הכוס ששתיתי השפיעה קצת, אבל לא כמו שציפיתי. חזרנו
למסיבה והתחלנו שוב לרקוד. דניאל ראה אחת נשענת על הקיר. היא
הייתה יפה ומסתורית. נראית בודדה משהו. הוא ניגש אליה והם
דיברו קצת, ודניאל כמו דניאל, אחרי ריקוד קצרצר הם נעלמו. אני,
רוני ואלעד הלכנו לשבת בחדר אחר. דיברנו על מה שהוא בטח עושה
לה עכשיו ושטויות כאלה. כמובן שקינאנו, מי לא היה מקנא. קינאנו
באומץ שהיה לו לגשת לבחורות יפות ולדבר איתן. על מה כל כך היה
לו לדבר איתן? ואני רוצה לדעת מה לעזעזל הוא אמר להן שגרם להן
ללכת אחריו לחדרים השקטים, או לפינות החשוכות במועדונים?!
 קנאה זה משהו טוב, כי לפעמים היא גורמת לך להשיג את הדבר
שרצית. חוץ מזה בני אדם וקנאה משרתים אחד את האנטרסים של השני,
כי אנחנו ניזונים ממנה בדיוק כמו שהיא ניזונה מאתנו.
 החלטתי לזנוח את החבר'ה ולצאת לסיבוב קטן. עברתי בין האנשים
במסדרונות הצרים, בחדרים הצפופים, והתיישבתי ליד הבר. לכמה
שניות לא שמתי לב (דבר שלא קורה לי הרבה בסיטואציות כאלה)
שבחורה יפיפייה ישבה לידי ובהתה במשהו. חשבתי לעצמי שאני הולך
לחשוב הרבה זמן אם כדאי להתחיל אתה ובסוף אני לא אעשה כלום,
ואני אשנא את עצמי על זה כל היום הזה ולמחרת לפחות. לא עוד!
"סליחה, סליחה..." אמרתי, "שמתי לב שאת חושבת פה על משהו, ואני
בטוח שזה נורא חשוב אבל אני יכול לשאול אותך שאלה? אני עושה
סקר". היא הסתכלה עליי, ופתחה את עיניה היפות בצורת בוא ונשמע.
המשכתי. "אז ככה, אני עושה סקר..." "כן, הבנתי, כבר אמרת את
זה" קטעה אותי כשחיוך ערמומי על פרצופה. "כן..." אמרתי מבויש
והמשכתי, "אני לא יודע להתחיל עם בנות, כמו שאת בטח שמה לב,
ושאלתי ידידה איך היא תרצה שבנים יתחילו אתה,והיא ענתה שהיא
רוצה שהבחור יבוא, יציג את עצמו, דרך אגב, יוסי, נעים מאוד"
היא החזירה לי בעירית ובנעים גם לי מאוד משל עצמה, כדי שלא
תישאר חייבת. המשכתי. "יהיה כן אתה, ושפשוט יהיה נחמד. פשוט.
אז מה שרציתי לדעת זה, האם את מסכימה? האם את היית רוצה שככה
יתחילו אתך?" "כן, למה לא?" היא ענתה, "אני מעדיפה את זה על
פני שיטות התחלה אחרות של בנים, כמו סקרים וכאלה...". חשבתי
שהיא רצינית אבל אז המבט הרציני שלה הפך לחיוך זוהר, שהאיר את
כל החושך שיצרה האווירה במקום. "גם יפה, וגם מצחיקה", אמרתי.
"למה ציפית?" החזירה, "וחוץ מזה, אתה רואה? ככה אתה צריך
להיות, למרות שחשבתי שכל ראיון הסקר זה די חמוד..." ."כן,
מצטער על זה. חוץ מזה, אני צריך להתנצל כי אני מתחיל את מערכת
היחסים הזאת, ולא משנה מאיזה סוג היא, ברגל שמאל, בשקר, כי
עכשיו שרמזת לי שאני חמוד אז אני נאלץ לומר שזה לא סקר...".
"די, באמת, כי לשניה חשבתי..." אמרה בציניות. המשכנו לדבר
קצת.
 בינתיים בחזרה בחדר, רוני ואלעד התחילו לדבר עם חבר'ה אחרים
על הדבר האהוב עליהם, מוסיקה. שניהם מעריצים גדולים של 'בלק
סאבאת'' והחרישה של אבי התקליטן על התקליט שלהם, 'never say
die!' , רק עשתה להם טוב. "אז רוני", פנה אחד מהיושבים, "אתם
בענייני הרחבת התודעה, קוסמיות וכאלה?"
רוני הסתכל על אלעד, אלעד החזיר לו מבט של 'לא, רוני,
בבקשה...' ורוני ענה ושאל, "כן, למה לא, יש לך קצת בשבילנו?".
הבחור הוציא מכיסו שקית ובה עשב, הוציא קצת וגלגל אותו בנייר,
הדליק, לקח שכטה, והעביר לרוני. רוני פחד. זאת פעם ראשונה שלו,
ובין כל הסיפורים הטובים על זה, היו כמה שלא נגמרו בטוב. טוב,
על החיים ועל המוות, חשב בלב, לקח שכטה, והעביר לאלעד. אלעד
מתלבט כמוהו, ולבסוף החליט שאם לא בחורה אז אולי זה מה שיוציא
אותו מהבאסה ויציל לו את הערב. "נו, איך?", שאל הבחור. רוני
חשב שניה ואמר,"כרגע אחי, אני לא ממש זוכר איך קוראים לך, אבל
אני בהחלט מת על הקוסמיות שלך!". אלעד פרץ בצחוק עצבני. צחוק
שקיים רק ברשותו, ונדמה לי שהוא צריך להוציא פטנט על הצחוק
הזה. השאר שהיו שם שמעו את הצחוק, גם היו תחת השפעה, והחלו
להתפקע גם, למרות שלא צריך להיות תחת השפעה של כלום בשביל
לצחוק מהצחוק של אלעד. "בואנה אלעד אחי, אתה מסטול", אמר רוני.
"למה, אתה לא?" החזיר לו אלעד בצחוק.
 "את כל כך יפה, את עושה את זה טוב" נאנח דניאל בשירותים,
כאשר אותה אחת ממקודם, שאפילו את שמה הוא לא יודע, מנשקת אותו
באוזן. דניאל היה כל כך חם שתוך כדי הוא זרק בלי בושה, "תגידי,
את מוצצת?". דניאל הוא ילד בלי בושה. אנחנו בחיים לא היינו
אומרים דבר כזה. חבל כי מסתבר שזה עובד... היא הסתכלה עליו,
נישקה אותו, חייכה והחלה בירידה כלפי מטה. גם הוא חייך. הוא
מצא אהבה להערב, ולא לקח לה הרבה זמן להופיע.
 באותו זמן גם אני לא הייתי תמים, ואחרי שדיברתי קצת עם
עירית, הלכנו לחדר שבו היה עוד זוג ונזרקנו על ספה מוזנחת. "את
יפה את יודע-...", "ששש..." היא השתיקה אותי בעדינות תוך שהיא
שמה את אצבעה על שפתי. "אל תדבר". ואז היא נשקה אותי. התנשקנו
ונגענו, והכל היה מושלם, חוץ משלא היינו לבד והמקום היה מגעיל.
אבל אני לא הייתי שם, הייתי על החוף עם נערה מושלמת בזרועותיי.
פתאום החלום נקטע. היא לפתע הפסיקה אותי, הרחיקה אותי כשדמעות
בעיניה, אמרה שהיא מצטערת וברחה. לפני שהספקתי להבין מה קרה,
היא נעלמה, והמרדף הקטן שניהלתי כדי להבין את פשר העניין, העלה
חרס. היא נעלמה לי בקהל של עשרות נערים ונערות. באסה רצינית.
 עברתי במסדרון כדי להגיע למרפסת ובדרך עברתי בחדר שרוני
ואלעד היו בו. "יוסי, אח שלי, מה אתך, למה אתה נראה ככה,
עצוב?", שאל אלעד, תוך שהוא ורוני מתפוצצים מצחוק. "אני אומר
לך אלעד, ככה זה האשכנזים האלה, לא יודעים להנות". ושוב צחוק.
ידעתי שזה לא הזמן לעצור ולתת הסבר לבלוז הפנימי שלי, אז
המשכתי למרפסת.
 תוך השענות כבדה על המעקה, ומחשבה עמוקה על מה שקרה פתאום בא
דניאל. "נו נהנית?", שאלתי. "אתה לא תאמין איזה באסה עם הזונה
הזאת", הוא אמר. "מה, היא נשכה לך?" שאלתי בצחוק. "לא, אתה לא
תאמין, היא מתחילה למצוץ, ואחרי בערך שתי דקות, היא פתאום
מפסיקה, זזה הצידה ומקיאה. בחיים שלי לא היה לי דבר כזה!"
צחקתי כמובן. "ועזוב את זה", הוא המשיך,"היא השאירה אותי עם
כזה כאב ביצים ענקי. מה, היא לא יודעת שזה לא חוקי, ואף מסוכן,
להשאיר מישהו במצב כזה?!". המשכתי לצחוק. "מה, והיא עוד שם?",
שאלתי. "כוסאוחתוק! מה אכפת לי. ברחתי משם",הוא ענה. לא יודע
למה שאלתי את זה, כי הרי ציפייה שיהיה לו אכפת מה קרה אתה
בסוף, לא הייתה לי ממש.
 אולי לו לא אכפת מה עם החברה שלו להערב, אבל לי היה אכפת
משלי, אז הלכתי לחפש אותה, נחוש למצוא אותה הפעם, לא משנה מה.
טוב זה לא היה קשה כל כך כי מצאתי אותה די מהר איפה שהכרנו
בהתחלה, בבר. "מה קרה לך, למה ברחת?", שאלתי. עיניה היו עדיין
אדומות מהבכי שמקודם. "עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה", היא
אמרה. "לא", החלטתי נחרצות, "את חייבת לומר לי, את בוכה
בגללי?". הבכי פרץ שוב. "זה חבר שלי". "מה, יש לך חבר?", שאלתי
כמופתע. "כן. הוא בצבא עכשיו. בלבנון. אני כל כך פוחדת
ומתגעגעת". ניסיתי להיות מבין, ליטפתי אותה, אפילו שהיא ניצלה
אותי... היא המשיכה "ואני לא יודעת למה התנשקתי אתך, פשוט היית
כל כך חמוד, והייתי צריכה מישהו... אני מצטערת שברחתי ככה, אבל
אני גם מצטערת בכלל על כל הסיפור. לא היינו צריכים להגיע לאן
שהגענו". (יש! הייתי חמוד..) "לא, זה בסדר", ניסיתי להיות
מצחיק. זה לא עבד. "וגם ניצלת אותי!", זה כן עבד. היא חייכה,
כמו שרציתי שיקרה. התחבקנו דקה, וזה נראה כמו שעה. להיום בערב
היא הייתה אהבת חיי. נפרדנו.
 בלב הייתה הרגשה טובה, שפגשתי מישהי כמוה ושזה נגמר איך
שנגמר. שוב דניאל נקרה בדרכי. "איפה היית?", שאל, חיפשתי אותך,
כבר חמש ואני רוצה לזוז. בוא איתי להביא את רוני ואלעד, הם
שפוכים". "כן אני יודע", אמרתי, "טוב, יאללה בוא".
 בדרך לנתניה במונית כולם נרדמו. הנהג עשה שתי עצירות, אחת
בנורדאו, ואחת בעיר. אני ודניאל ירדנו בנורדאו, ומשם הוא לקח
מונית הביתה לבית יהושע. היה כיף היום, חשבתי.
 רבע לשש וקר, ואני בחולצה קצרה. לא יודע מאיפה מצאתי את הכוח
לרוץ אבל מצאתי, ואת רוב הדרך הביתה, שהיא לא כל כך קצרה
במונחים של עייפות, רצתי. הסתכלתי על השמיים. לבנים...
אפורים... כחולים... לא ידעתי להחליט איזה צבע, צבע לא ברור.
 שחורה היא כבר לא תהיה, השבת הזאת...