"היי נוי!" אמרתי לנוי כשפתחתי את הדלת של הבית.
"הי טופז! " אמרה נוי ומיהרה להיכנס לבית "אני חייבת לספר לך
משהו חשוב!"
נכנסנו לחדר שלי ונוי סגרה את הדלת והתיישבה על המיטה.
"נו מה כל-כך חשוב?" שאלתי בסקרנות את נוי שבאותו זמן הדליקה
את המערכת ושמה דיסק של MTV 2002 . "אל תשאלי מה גיליתי אתמול"
אמרה נוי "מישהו חתיך יבוא לבית הספר שלנו וקוראים לו זוהר...
את חייבת להכיר אותו... אולי יצא משהו וסוף סוף יהיה לך חבר!"
לנוי אין בעיה לדבר על בנים, היא כבר החליפה יותר מ-20 חברים
וכל חודש יש לה חבר חדש. נוי היא רזה, נמוכה, עם שיער שטני
ועיניים בצבע כחול-טורקיז. אני לעומת זאת, קצת רזה, בגובה
בינוני עם תלתלים בלונדינים ועם עיניים חומות ופשוטות ותמיד
שאני מסתכלת על העיניים של נוי אני עצובה שאין לי עיניים כמו
שלה שבנים לא יכולים לעמוד בפניהם. לי עד עכשיו לא היה חבר ולא
יצאתי עם אף אחד בגלל שאני קצת ביישנית. נוי תמיד מנסה לשדך לי
מישהו כדי שגם לי יהיה סופסוף חבר. "נוי תהיי רצינית, את חושבת
שמכל הבנות בתיכון דווקא אני יהיה חברה שלו?!"  
"כן, אם תשתדלי קצת יותר ותהיי כמו שאת אני בטוחה שהוא ישים לב
אליך!" אמרה נוי בהתלהבות וקפצה על המיטה בישיבה עד שכמעט
נפלתי מהמיטה.
"אז זהו שלא, נוי, אני מבנים מתביישת וביום שאני סופסוף לא
אתבייש מהם אתן לך 100 שקלים!". "אז זהו שלא, טופז השנה את
חייבת שיהיה לך חבר" אמרה נוי ברצינות ושנינו התפרצנו בצחוק.
"טוב אני מבטיחה שאשתדל יותר להכיר בנים. בסדר? מרוצה?" "כן,
כן כך יותר טוב!" "אז מה קורה ככה?" שאלתי אותה "איזה חבר יש
לך הפעם?" "נו באמת, את יודעת שאני עדיין חברה של דן החתיך"
"אה... נכון" נזכרתי. "בטח את מבואסת יותר ממני שמתחילים
הלימודים עוד 3 ימים?" שאלתי את נוי "בטח שלא! אני מחכה
שסופסוף נהיה בכיתה י' ואני אוכל להכיר בנים מהתיכון" "ת'אמת
את צודקת ואני התגעגעתי כבר לשיר, מור ורעות ואני גם מחכה
להתחיל ללמוד במגמת מוסיקה" אמרתי ונזכרתי ששנה שעברה נבחנתי
למגמה כשניגנתי בפסנתר והתקבלתי כי אני מנגנת כבר 8 שנים על
פסנתר ואני מחכה בקוצר רוח להכיר חברים וחברות מהמגמה. גם נוי
שמחה כי הולכת למגמת מחול ושנינו חיכינו ששנת הלימודים כבר
תתחיל...

"היי טופז! איך היה החופש?" "מעולה." אמרתי לרעות בחיוך "איך
את בילית בחופש?" שאלה אותי שיר "אה... נסעתי לאיי יוון
וטורקיה בספינה והיה נהדר!" היה זה היום הראשון ללימודים
ונפגשנו כולנו בכיתה. רעות, מור, שיר ונוי בכיתה שלי. ביקשנו
להיות ביחד בכיתה ושמו אותנו בי/5 וכולנו מרוצות. נכנסנו
לכיתה, התיישבנו והתחלנו לספר את החוויות שלנו מהחופש הגדול.
לאחר שעתיים עם המחנכת שהסבירה על התיכון ושיחקנו משחקי חברה
הלכנו כל אחד למגמה שלו. אני נכנסתי לחדר מוסיקה הגדול (היו 2
חדרי מוסיקה: גדול וקטן ושנה שעברה נבחנתי בחדר הגדול לכן אני
יודעת איפה זה) בחדר היו 20 תלמידים: הרבה בנות ומעט בנים ואז
נכנסה רכזת המגמה שקוראים לה טניה והחלה לסביר לנו על המגמה.
אמרה שבמגמה יש 15 בנות ו-5 בנים ואין כ"כ הרבה כלי נגינה אז
צריך להתחלק. היא הסבירה שבמגמה נלך לכמה קונצרטים קלאסיים,
קונצרט ג'אז אחד ושתי אופרות. "שיט אני שונאת אופרות" חשבתי
אבל אמרתי לעצמי שאני יכולה לסבול את זה. הסתכלתי על תלמידי
ותלמידות המגמה בזמן שטניה דיברה. ראיתי שם שלוש בנות שכבר
הכרתי קצת מכיתה ט' ועוד כמה תלמידות ותלמידים חדשים שאני לא
ממש מכירה. אח"כ המורה טניה שיחררה אותנו להפסקה וכל התלמידים
שניגנו על הפסנתר (אני ועוד בת ובן) הלכנו לפסנתר והתחלנו לנגן
את מה שאנחנו יודעים. הבת, שהתברר שקוראים לה ספיר, ניגנה חמש
שנים על פסנתר (שזה פחות ממני) אבל גם לא הייתה רעה בכלל. הבן
שניגן 9 שנים (שנה יותר ממני) היה פשוט נפלא... ניגן בכישרון
רב מאוד! (הוא גם נראה טוב- שיער שטני קוצים ועיניים ירוקות)
"איך קוראים לך?" שאלתי אותו בחיוך "זוהר ולך?" זוהר? חשבתי,
הי זה זוהר התלמיד החדש שנוי דיברה עליו והא באמת היה חתיך!
"טופז" אמרתי לו בחיוך "כמה שנים את לומדת לנגן?" שאל אותי
בזמן שניגנתי את "סונטת ליל ירח" של בטהובן "שמונה שנים פחות
או יותר" עניתי. וואו אני לא מאמינה שאני מדברת איתו בביטחון
בלי טיפה להתבייש... מה קרה לי? "וואו טופז את מנגנת נפלא, איך
קוראים למה שאת מנגנת?" אמרתי לעצמי שאת המשפט הזה אני לא אשכח
בחיים וניסיתי להכניס אותו לראש שלי ושלא יצא ממנו אף פעם...