כמה חבל שזעקות לא מעירות מתים
כמה חבל שהתפילות לא מזיזות לאלוהים
שאפילו הדמות העליונה, המושלמת
כשצריך אותה, היא לא עוזרת
מתווכחים שונה על אותו הדבר
אומרים שנמאס, נמאס כבר
כותבים על זה סיפורים
כותבים על זה שירים
מדברים אל אלוהים
כאילו שיודעים
מה קורה כאן בכלל?

הרס, חורבן, מי קבע שזה רע?
דתיים, חילוניים, אותה הדעה
טיפשים או חכמים רואים אותה אשליה ארורה
כי כולם מחפשים איזו הארה
משהו שיגרום להם להיות שמחים
משהו שיגיד להם שיש חיים
אולי אם נדע מה קורה כאן נבין שזה אנחנו?
אולי אם נדע מה הולך כאן נבין למה דאגנו?
שאם נשמיד את עצמנו הכל יהיה טוב ומלבלב
זה מה שאנחנו עושים ממילא בלי לשים לב
הרס עצמי, כמו בספרי אימה
הורסים את עצמו מהיסוד, נספגים אל האדמה
כל בן אדם אוכל את עצמו מבפנים
בלי לשים לב, הורגים, הורגים
קללה כאן עוד רוצח נולד
מכה שם עוד אחד מתעלל בוולד
כאילו שאנחנו לבד
כאילו אנחנו מושלמים וחכמים בלבד
מוות לא עונש טוב מספיק.
 
חיוכים מזוייפים
אנשים מזויינים
יודעים על מה הם מדברים
כאילו הם קולטים
כאילו מה הם עושים
רק רוצים לעזור, ככה מרגישים
בכל זאת אין לנו סיכוי כיצור על
אנחנו הגזע והדור שנפל.