ואני ידעתי בתוכי היטב, שלמרות הסקרנות העיקשת, כל יום שעובר
מבלי שנשאבתי בחזרה למשולש הטירוף הזה, הוא מבורך. ועל אף
הרצון העז שלי להביא בכוח ובצורה יזומה ומעושה לסיבוב נוסף של
רגשות משתוללים - ולו רק כדי שסוף סוף כל הקלפים של כולם יהיו
על השולחן, היה לי ברור שלטובת בריאות הנפש שלי עדיף להימנע
מכך. במעמקי לבי קיויתי, שזה יקרה גם מבלי שאהיה זה אני שיצטרך
להרים את הטלפון ולחייג לאחת מהצלעות האחרות במשולש. ליתר
דיוק, יש לאמר קודקודים, ולא צלעות. צלעות נוגעות זו בזו,
יוצרות הרמוניה גיאומטרית, מקיימות סידרה של אכסיומות
מתימטיות. לעומתן, קודקודים רק חושבים שהם מחברים משהו, והם
בעצם סתם שלוש נקודות בחלל. וכידוע, זו לא חוכמה גדולה, שכן
דרך כל שלוש נקודות אפשר להעביר משולש, כזה או אחר. ללא ספק,
קדקודים מתאימים הרבה יותר לסמל את הנפשות הפועלות במערכת
היחסים המזיקה הזו.

בעצם, אפשר להגיד, שחיכיתי לטלפון מיהודה. אחרת, איך אפשר
להסביר את עשרות הפעמים בהן שיננתי משפטי מחץ להטיח בפניו
בנימה ברורה של האשמה, שמבהירה, שמבחינתי, היה זה הוא, והוא
בלבד, ששם קץ לקשר ביננו. גם כן קשר. מערכת יחסים מפותלת
וסבוכה שנשענת על יסודות רקובים של קנאה והחמצה, געגועים של
שנינו לאותו אדם, הקודקוד השלישי, ומי שבאירוניה גמורה נושא את
שמי. אלעד.

בחלומות הכי פרועים ומתוחכמים שלי, לא הייתי מעלה על דעתי,
שדווקא זה יהיה הפרק הבא בספר היחסים שלי עם אלעד. איפהשהו
ידעתי שזה לא נגמר במאה אחוז, שהמעגל טרם נסגר ושבזמן כלשהו
דרכינו תצטלבנה שוב. לא ידעתי אם זה יהיה מכוון או מקרי, אבל
ידעתי שגם עכשיו, כמעט חמש שנים אחרי, אני צריך שזה יקרה.
השיחה הזאת מוכרחה להתקיים. עם כל הכעס והטינה שיש לי כלפי
אלעד, הבנתי די מזמן שהיה זה טפשי לא לדבר אחד עם השני כל הזמן
הזה. אפילו העליתי על דעתי אפשרות של ידידות כלשהי. אחרי הכל,
התאמנו אחד לשני מאד. "אלעד בריבוע", קראה לנו המורה
לסוציולוגיה בניסיונה הכושל להיות שנונה. אבל, כמו שאמרתי, אין
ספק, שלא יכולתי לחזות את דרכו של הגורל ההומוריסטי שלי לעמת
אותי שוב עם הסוגיה הזאת, דרך יהודה.

כמו בעלילה הוליוודית שחוקה, שבה איכשהו דווקא שני גיבורי
המשנה חוברים להם יחדיו: עורך הדין ואלמנת הנרצח, בת המאפיונר
וחוקר ה-FBI, הרופאה והאב הבודד לילדה גוססת, כך אני ויהודה,
שני הקודקודים הפחות חשובים במשולש, התחברנו יחדיו. אולי מתוך
חיפושים נואשים אחר נחמה הדדית על מה ששנינו לא הצלחנו להשאיר
בחזקתנו, את אלעד. אלעד הוא בהחלט דבר שכשמאבדים אותו זקוקים
לנחמה. הוא בפירוש יודע לכשף את מי שנמצא במחיצתו. בן או בת.
כשמבלים בחברתו, הוא תופס חלק כה גדול וחשוב מהחיים, שכשהוא
נעלם זה כמעט בלתי אפשרי למלא את החלל, לפחות לא בטווח הזמן
הקרוב. אפילו כשלא מדובר דווקא בפרידה סופית וגמורה. גם
כשעדיין היינו ביחד, ופשוט נפרדנו למספר שעות, הריקנות הייתה
מורגשת. צורבת.

אז לא קשה להבין מדוע היה לי חשוב שביום מן הימים אקבל תשובות
לשאלות שלי, אגלה מה הסתתר מאחורי מבטי הכאב והתסכול שלו,
ואולי אקבל את התנצלותו הכנה על כך שפגע בי באופן שטבע בי שורה
של ליקויים נפשיים ותסביכי נחיתות. העובדות מוכיחות, שלקח לי
שנים להתגבר עליו ועל הצלקות שנגרמו לי כתוצאה מעזיבתו אותי.
נדרש ממני זמן רב של עבודה עצמית, של מאבקים פנימיים, של עיבוד
ועיכול הכעס שלי כלפיו, כדי להבין לבסוף, שלא אני הדפוק. שאני
אולי לא מושלם, בטח לא כמותו, אבל גם אין בי שום פגם, ובהחלט
מגיע לי להיות מאושר. זה לא היה קל, אבל אפשר לאמר, שהצלחתי
לשקם במעט את בטחוני העצמי, שלא היה מלכתחילה גבוה במיוחד,
והתנפץ לרסיסים לשמע מילות האימה מפיו של אלעד, בשיחה ששמה קץ
לקשר ביננו מספר חודשים לאחר קיומה המיותר.

בדיעבד, יהודה היה עבורי, בראש ובראשונה, נושא בשורה. עוד לפני
ששיחות הטלפון שלנו נשאו מאפיינים של קירבה, עוד לפני שנפגשנו,
והיה נדמה, שנועדנו להיות ביחד, לפני כל זאת - יהודה הביא עימו
מידע שנועד לשנות את תפיסת עולמי בנושאים אקוטיים עבורי. בעוד
שהחזקתי בדעות מסויימות על אלעד, על עצמי ועל שנינו כזוג -
דעות שצמחו מתוך אותם דברים שאלעד אמר ושידר בשיחת האימים
ההיא, ליהודה היו דברים אחרים לספר לי. וכך הוא היה בגדר מתקן
עוולות, כאילו היה זה יעודו, גם אם פגע בי בדרך להגשמת אותו
יעוד; כאילו לשם כך נכנס לחיי, בעזרת ידו המכוונת של הגורל.