אז חשבתי לעצמי באיזה יום, איפה הייתי פעם והיכן היום, הרי
בהיסתכלות לאחור, כל החיים שלנו נראים פתאום שחורים, עשינו כל
כך הרבה ובעצם כלום, מוזר פתאום לחשוב על דברים שכאלה.
הרי שרוב האנשים פשוט חיים את החיים, לא מקדישים זמן לעצור
לרגע,
לחשוב,
מה בעצם אני עושה ? כאן ועכשיו אני פשוט חי.
אני מודעת שגם אני עשיתי את ההגררות כעדר אחר המירוץ של
החיים.
הרי שצריך שיקרה מאורע שישנה לך את תפיסת החיים אחרת אתה לא
חושב על כל נפלאות החיים ואיך בעצם לתפוס אותם.
היחידים שאולי כן עושים זאת, בצורה מעוותת למדי הם הדוסים,
הולכים כעדר אחרי רבם ועל כל שאלת מהות קיומית, יש להם תשובה
ישירות מהשרוול : כי כך אלוהים רצה.
באיזה שהוא מקום אני מקנא בהם, מהיותם קטנים מאוד הם יודעים
בדיוק מה יהיו כשיגדלו.
הלוואי על כולנו, אתם יודעים.
האמת שבעצם היתה לי הארה על החיים, כצפוי, צריך משהו לזעזע
אותך בשביל להיסתכל על החיים במבט מפוכך, כאילו שהישתכרת
ופתאום אתה מתעורר ואינך יודע היכן אתה ומה בעצם קרה.
החלומות הקטנים שפעם חשבנו שיקרו, בעצם ממש לא קורים ופתאום
אתה תופס את עצמך ואומר איך בכלל הגעתי למקום הזה ומה בכלל אני
עושה פה.
הבעיה שעם הזמן חלומות משתנים, במודע ובעצם בלי שאתה בכלל שם
לב אתה מתעסק במשהו שפעם בכלל לא חשבת שאתה מסוגל, עד שבא הרגע
המתעורר.
מה קרה לחלום הישן שלי ?
למה ויותר חשוב איך הוא פתאום נשכח ונמוג ונעלם עד שאינו
קיים.
החלטתי לבדוק איך החלום שלי נעלם.


תמיד היתה לי תדמית של Party Girl  , גם בתקופות שזה היה ממש
ממש לא נכון, הרי לכל אחד בחיים יש תקופות שפל.
הרי ברור שאדם מעצב חלק מהתדמית שלו, ותמיד היתה לי כזו של אחת
שכל החיים מאושרים והכל תמיד טוב יפה, חיים ורודים שכאלה.
היתה לי תדמית של המופקרת,
אבל בעצם הייתי ילדה טובה ירושליים, אפילו תמימה למדי, אולי
מזה בא הקונפליקט, התמימות של החיים בזיווג עם פה חסר בושות,
בעצם לא ידעתי על מה אני מדברת, וכך נוצרה התדמית, אשר כה
מעטים ידעו בעצם שזו רק תדמית, אולי זה מה שרציתי להיות ולא
העזתי לכן היה לי מאוד נוח שככה הסתכלו עלי.
כל כך הרבה מחשבות שבעצם קשה לשים הכל על הנייר.
אולי המחשבה על החיים קיימת רק כאשר לא מאושרים, זה נשמע מאוד
הגיוני, הרי אם אתה מאושר למב להיות מוטרד מכל הפרטים הקטנים
שהביאו אותך למצב של אושר זה, מה זה משנה כל הפרטים הקטנים
האלה.
ואז, הטלפון מצלצל, איזה כיף למישהו בכל זאת כן אכפת ממך, אתה
לא לבד.
ואז שוב מתחילות כל המחשבות האפורות, למה בעצם התקשרו, מה הם
כבר רוצים ממך, פתאום קשה לקבל חברויות תמימות כמובן מאליו,
מחפשים את האינטרסים של הצד השני, ומיד כך הורסים דברים
טובים.
ואז אתה מחליט להתקשר למישהו שאתה כן רוצה לדבר איתו, וכמה
צפוי, הם לא בבית, ואז אתה אומר לעצמך - הם כן, הם פשוט לא
רוצים לדבר איתי אז הם מסננים שיחות.
שוב החוסר הערכה העצמי הזה.
כל החיים אתה עושה את הדברים שמצפים ממך לעשות, מי אמר שזה מה
שאתה רוצה, יש לך עבודה שווה, נראה אותך עוזב את זה למען הלא
נודע, איפה האומץ איפה, לפחות יש לך מסגרת מחייבת כלשהי, והרי
כולנו חייבים על המוסד מסגרת, בלימודים, בעבודה, בחברה,
נראה אותך שובר את המסגרת ועושה משהו בלתי צפוי.


כן, אז גם אני רציתי לשבור את הכלים ולעזוב הכל, "הכל" מצחיק,
"הכל" זה בעצם העבודה השווה שבאה עם החברים השווים וההפך.
העולם מצטמצם ה"הל" הוא בעצם דבר אחד קטן : העבודה .
רק שזה בעצם לא כל כך קטן, זהו חתי חיים, בעבודה אתה מבלה את
רוב זמנך בימים טרופים אלו, ולעזוב את העבודה בשביל הלא נודע ?
זה הרי שיגעון שכזה, לעזוב עבודה טובה ושווה ואה, כן, מכניסה
כסף טוב... אז מה אם הגעתי למסקנה שהבודה הזאת, לא בשבילי,
להחליף כיוון של מאה שמונים מעלות, זה נורא דרסטי, ולחפש דרך
ביניים בין עבודה מוסדית לעבודת נפש נרה כבילתי אפשרי, כמו לכל
תחום אתה צריך ניסיון ואם אין לך אז אין סיכוי, אבל איך לכל
הרוחות אתה אמור לקבל ניסיון אם לא נותנים הזדמנות. וחזרנו
לנקודה מספר אחת : האם לעזוב את הכל ולצאת למסע של הלא נודע ?
ואם לא טוב בלא נודע , ובעצם מרוויחים מעט מאוד כסף בלא נודע ?
ואיך אפשר לחיות בלי כסף ? כסף הוא המהות לחיים, לא ?
כמה שיותר הרבה וכמה שיותר מהר וכמובן כמה שפחות עבודה
והשקעה.
החיים ההפוכים.
השפכות על הלב אינה דבר קל, לפעמים כמה עצוב יותר קל להתבטא
בכתב מאשר לאדם וזה עצוב בעיקר, אם בסופו של דבר אין מי שיראה
את הכתב ומה בעצם אנחנו עושים ?
ושוב, מהי מהות החיים ?


הגעתי למסקנה שכשצעירים, החיים הרבה יותר מאושרים, אין דאגות,
החיים פשוט רצים להם מכיף אחד לכיף שני, בלי גרוש על הנשמה, עם
הרבה חברים טובים, החיים פשוט מאושרים.
מצאתי עצמי השבוע במקום שנורא רציתי להיות בו לפני כמה שנים.
דירה של חברים, כל הזמן שמח, רעש בלאגן, אנשים מאושרים, כאילו
שהזמן עומד ורק עושים חיים, בסבבה, מחששים חופשי ופשוט נהנים
מהחיים.
ניזכרתי איך פעם נורא רציתי דירה כזו, חברים כאלה, וכאילו
להרגיז לא היו לי אז בנמצא.
והנה עכשיו כשיש לי את זה ביד, כל מה שחשבתי היה, בדירה שלי
יותר שקט, יותר פרטיות, יותר נקי, אני רוצה לשם. ולחשש כל יום
? להיות מסטולים כל הזמן ? זה הרי גם לא ממש בשבילי, נכון זה
נחמד לפעמים בשביל הקטע, אבל כדרך חיים ? אני חושבת שעברתי את
הגיל, אני מזדקנת, מצאתי עצמי כבחלום, לא יודעת מה לעשות עם
עצמי, להמשיך ולזרום ולנסות לחזור בזמן לתקופה ההיא בחיי, או
להגיד, פוס, לא מתאים לי עכשיו בחיים הדברים האלה, המשכתי
הלאה.
כאשר מצד שני אני יוצאת כצבועה לחלוטין,  הרי רק לפני כשעה
הביאו לי קצת חומר לעישון, סתם כך, מתנה לפסח, שיהיה, מה כל
אחד צריך לא ?
הלבטים המוסריים בנושא בכלל לא קיימים אצלי, לבד מהעובדה שצריך
להיזהר עם דברים לא חוקיים, אבל הרי כולנו עוברים מידי פעם
באור אדום במעבר חצייה, מה , לא ?
הכל זה בתהליכים ניבנים, מה התדמית שיוצאת החוצה.
בעלי הבית שלי השכירו לי את הדירה כי נראתי להם ילדה טובה
ירושליים, האומנם ? אני כבר לא יודעת לענות על זה, האם אני
באמת ילדה טובה ? מהי ההצגה ומתי האמת ?
אני עצמי כבר לא יודעת.
למי אומרים מה, במי מותר לבטוח ובמי אסור, וכן מה קרה לחלומות
הישנים שלנו ?


המון זמן לא כתבתי,
מה זה אומר, שהייתי מאושרת ? או עד כדי כך מדוכאת בכדי לכתוב
משהו ?
אני חושבת שפשוט רדפתי אחרי החיים, או בעצם הם רדפו אחרי.
רצתי רצתי על ריק עד שהכל נפל ונחשף. אני כבר לא יודעת ימיני
ושמאלי ומי הם באמת ובתמים אנשי סודי.
חברי האחרון בגד בי, כך לפחות אני מרגישה, הלך ופתח את פיו
הגדול ודיבר עם מישהו אחר, האם זה היה תמים ? האם זה היה
בשבילי ? או ניסיון להגן עלי ? או לטרפד כל אפשרות בנושא הנ"ל,
אני לא יודעת, אני אפילו לא בוטחת בתשובה שאני אקבל, השוק
מהמעשה ומהתשובה שקיבל לשאלותיו עדיין מהדהד באוזני, עדיין לא
החלטתי מה לעשות בנידון.
ואולי פשוט הגיע הזמן להרים מסכה ? אבל איזו ? ולמי בעצם ?
האם משהו טוב יצא מזה ? כי בנתיים הכל מתדרדר ובורח לי מבין
האצבעות, כושר השיפוט והקריאה שלי של האחר הולך ומתדרדר, אני
פשוט מזדקנת.
ומצד שני, כל יום חדש בעבודה, מרימים ראש, לובשים חיוך ומתחילה
ההצגה הגדולה, אני מתחילה להרגיש שנמאס לי מהחיים האלה שהחיים
נוזלים לי מהידיים, בשביל מה בעצם לקום מחר בבוקר לעבודה ?
נכון, הצעד הכי נועז שעשיתי בחודשים האחרונים היה להחליף
עבודה, זה דרש המון כוחות והמון עידוד מחברים שהאמינו בי, זה
המוזר, אם לא היו מאמינים בי ומעודדים אותי כל הזמן האם באמת
הייתי מאמינה בעצמי ? אני רואה עצמי דרך עיניהם ואומרת לעצמי
אם הם מאמינים בי כל כך אז זה בטח נכון, כנראה שאני באמת טובה
כל כך ויודעת הרבה, במבחן המציאות אני אפילו מצליחה. אך אני
מצליחה לגמד עצמי ולתת לאחרים את כל הקרדיט המגיע לי, כאשר אני
מרגישה בחוסר נוחות את הצלחתי לכאורה לא רוצה שיחשבו עלי
טובות, לא רוצה שיצפו ממני, אחר כך צריך לעמוד בכל הציפיות.
לא מזמן שאלו אותי איך אני יודעת כל כך הרבה על עצמי ועל
המסכות, עניתי שצריך להגיע לתחתית ומשם נשאר רק לטפס למעלה
ולמצוא את עצמך, ושזה מה שקרה לי, זה לא מדוייק, אני חושבת
שאני כל הזמן נופלת לבור עמוק ללא תחתית ומדיי פעם מישהו נותן
לי יד ומצליח לעזור לי להישאר במקום, קצת,  עד שגם היד מחליקה
ושוב אני ממשיכה ליפול.
הכרתי פעם מישהו כזה, שחשבתי שהוא בתחתית, ואז כל פעם מחדש
גיליתי שהוא ממשיך ליפול גם מאיפה שחשבתי שכבר אין לאן, מאוד
אהבתי אותו אז, היום אני יודעת שאין תחתית ליפול אליה, אתה כל
הזמן נופל, עוד ועוד עד אין גבול, מעטים האנשים שנשארים במקום,
הרוב או מטפסים או נופלים.
אני מהנופלים.


כמה צפוי, החבר שחשבתי שבגד בי בעצם עשה לי טובה עצומה, אולי
הדרך היתה קצת עקלקלה, אבל בהחלט עשה לי טובה עצומה.
למרות שעדיין אני לא ממש מבינה מה קרה שם, כשאדם עומד מולך
ומתנהג בצורה מסויימת ואח"כ הולך ואומר דברים אחרים לגמרי
שסותרים את התנהגותו הראשונית למישהו אחר, אבל זה כבר לא משנה,
בהתעמתות ביננו, הוא הופתע כל כך שידעתי על תוכן השיחה הסודית,
זה בסדר, הבנתי כבר שהוא ממש לא לי, ועצם הנקמה הקטנה שלי היתה
בכך שמי שהוא בטח בו, היה החבר הטוב שלי, ואין הוא מסתיר ממני
את הדברים שמשפיעים עלי, גם אם באותו רגע אני לא ממש רוצה
לשמוע אותם ובטח שלא להאמין בהם.
חשבתי הרבה על עניין המסכות של החיים, הגעתי למסקנה שאני
מרכיבה לפחות אחת כל יום לעבודה, לפעמים היא קצת מתחלקת והאני
האמיתי יוצא אבל בדרך כלל - "החיים יפים", "הכל טוב" זה
התשובות הקבועות שלי לאנשים בעבודה, מה אני אתחיל עם כל
צרותיי, עוד יחשבו שאני לא יציבה וכל הזמן ירחמו עליי, אני לא
צריכה שאף אחד ירחם עליי, אני צריכה להיות קצת יותר "אני".
העבודה החדשה שלי, גם כן עבודה, עם כל המשבר עכשיו בשוק ההיי
טק, ושורת משקיעים מחו"ל שהגיעו לארץ לישיבות, אני מתחילה
להילחץ, כן קיימים כל אלה שמרגיעים ואומרים אל דאגה הכל יהיה
בסדר, אבל זה לא עוזר, אני מחפשת מקור מוסמך שיגיד לי את זה,
ככה בפרצוף, וזה לא בנמצא, וזה לא שתגידו העבודה מדהימה, נכון
עדיין אני חושבת שהצעד שעשיתי היה הכרחי מבחינה מקצועית, אולי
אפילו גם מבחינה אישית, אבל אין לי את השמחה של להגיע לעבודה,
לעבוד לפגוש את האנשים, אני כבר כמה חודשים במקום החדש ועדיין
לא ממש מצאתי את עצמי, גם מקצועית וגם אישית, אני לא ממש
מצליחה להתחבר, ובטח שלא לאנשים שעל פניו הייתי רוצה להתחבר
אליהם.
אבל כמו שתמיד אומרים, זה, זה בעיות של עשירים.
חשבתי לעצמי לא מזמן, מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו שטוב לי ?
ממתי בעצם אני עושה דברים כאלה, תמיד אני מקשיבה לאחרים, רוצה
לדעת איך אני נראית מבעד לעיניהם בלי קשר למה אני באמת, עושה
דברים שצריך לעשות ולא כי אני רוצה לעשות.
הדבר שהכי עושה לי טוב, לשבת בביתי, לשים מוסיקה אהובה, לעצום
עיניים, וזהו, לא לחשוב על שום דבר אחר בעולם, להתמסר למוסיקה,
בעיקר למוסיקה, פחות למילים, למרות שגם הן מדברות.