תשוקה שאוחזת בעמקי נשמתי, קולעת את גופי במצבי מבוכה הקיימים
מתחת לשמיכת הרטיבות בזמן שבחיבוק שוכבות שתי דמויות ומדברות
כדרך אגב על דברים חשובים. שטויות עפות באוויר הדחוס מרצונות
לגראס ולהתמכרות חולפת לגוף. מוח משלו, חיים משלו, הוא חי מיום
ללילה. תשוקה נעלמת בזמני מבוכה, כשאין איך לעשן את הניקוטין
והאדים שיוצאים מהפה מראים ענן חשוף רגשות, כמו אל ספר פתוח
הוא נכנס ויוצא וחוזר חלילה בתקווה לאומנות ספרותית שתשפך
מאוזניי. שפתיים נפגשות עם אוויר צח ובנשיקה צרפתית בולעות את
הרוח, את ריח העצים, המזרקות המזוהמות והדשא הירוק חסר
התועלת.
האני לא קיימת בזמנים של תשוקה.
האתה מסתתר מאחורי מסיכה פסיכודלית שאזהה בהשפעת עשן ממבחנה
עשויה מי עדן ובה דחוסה כל תקווה לנורמליות.
כשאעצום את עיניי, אפחד להתעורר, להעיר את החדר, שהקירות
יחייכו את חיוכן הלבן. ובצד, נועצות בי עיניים, דמויות עם
תשוקה לעתיד, עם קולות הרקיע, כשרון מדופלם, עם מילים מרגיעות,
לא חורזות אף פעם.
כשאתה עוד אומר ששנייה נחרטה אצלך בלבך ואתה עוד חולם את החלום
הנצחי שהתייאשת למצוא ובסוף בי מצאת, את אותה הסביבה העוינת
תמידית.
מצלצלת הרוח באוזניי החורשות בעוצמת אור הירח הקר, ואודה לך על
היותך כה מוכשר.
אל תזיין לי בשכל חמוד. התשוקה נעלמת. חיפשת, מצאת והשארת
לבד...