היא הביטה בו מבעד לריסי עיניה הרטובים מדמעות, הוא לא ראה
זאת, כי ישן חבוק בתוך הסדינים, קשה היה להבחין מי מכורבל במי?
האם הוא בסדינים או הם בו? הכל היה מקשה אחת, ראשו בצבץ
בתחילה, כפות רגליו בסוף ומה שביניהם לא ברור. אפלולית חדר
השינה גרמה לאווירה "מגינה", האור שחדר מבעד לחלון הטיל צללים
על קירות החדר. הגשם בחוץ ירד לחילופין, האם זה ישפיע על מחר?
חשבה בליבה, האם היא תקבל עוד ימי חסד? אולי היא כבר לא זקוקה
להם, כי הכאב כבר מזמן כרסם בה והותירה חסרת יכולת לעשות דבר.

גופו השזוף והמאומן, בלט בינות הקפלים, היא ניגשה בדממה,
התחילה להעביר אצבעות מהוססות ועדינות על פני קווי גופו,
הכתפיים, הצוואר, שרירי היד, הזרועות עם פלומת השיער העדין.
בשיפולי הגב, הישבן.
שנים של אימון באקדמיה לצוערי חלל, הפכה אתו לתערובת של "מכונה
אנושית". הכל מחושב ומתואם, לא מבוזבז דבר לחינם, המילים,
המחשבות, התנועות, האהבה?
מוח אנליטי, גוף חזק חסון ובריא, היא חשה שככל שחיי הנישואין
שלהם התקדמו, יחסיהם נעו אחורה.
היא כל כך רצתה לקבלו שוב חזרה, כפי שהיה אז, לפני שנים, איש
צעיר וחייכן, צנוע, עניו בעל חוש הומור.
קצת "יורם", אדם שקסם לה יותר מכל בני גילו. דמות עם פגמים,
אנושית ואוהבת.

והיינה, מולה, שוכב, "האליל" בפי כל חברותיה, מכריה ועמיתיה,
לו רק ידעו, מה המחיר שהם משלמים עבור התפקיד שלו.
למעשה הוא כבר לא שלה מזמן, היכן שהו התמוסס במהלך השנים הקשר
שלהם. בלי להרגיש הוא עבר כמו חול בין האצבעות בחוף הים, גרגיר
אחרי גרגיר שמשך אחריו את הבאים בתור.

היא החלה ללטף את שיער ראשו, לתהות מה בדיוק יודעים שורשי
שיערו לגבי תכולת מוחו?
הצמידה את אוזנה לחזהו, הרגישה את פעימות ליבו שפעם כה אהב
אותה. התאימה את עצמה לקצב נשימתו האיטי, כ 40 פעימות לדקה.
העבירה את עצמה אל מול פניו, להרגיש את נשימתו הרגועה והקצובה,
פרי אימונים של שנים.
הוא ישן עפ"י פקודה, התעורר עפ"י נוהל. אכן "מכונה אנושית"
נטולת רגשות.

גם הסקס היה "מושלם" אבל "חלול", הרגישה שזה לא  הוא אתה, אלא
יציר כפיים של איזה מדען מטורף.
נזכרה בסרט, "מופע האימים של רוקי", סרט עתיק שניתן להשיגו
בתיקיות ישנות. על ייצור מושלם שניברא לסיפוק העינוגים של
בוראו.

התקרבה לאוזנו ולחשה לו, "תאהב אותי כמו אז, בבקשה, כמו אז.
תחזור אלי."
דמעות החלו שוב לזלוג על לחייה ולטפטף על כתפו השחומה.

לרגע חשבה שאולי נעור בו משהו, אולי בכל זאת, הוא יחזור.

לקחה בידה את כף ידו הגדולה, הניחה על שדה, הרגישה בחמימות של
גופו, העבירה על פטמותיה, נשפה אויר קריר עליהן, הרגישה מן
עקצוץ בגופה הרפה. העבירה את אצבעותיו על עורה הלבן, על בטנה
העגלגלה. התעכבה על קורקבנה. מותניה, עיסתה את גבה התחתון.
אז הכניסה את ידו אל בין ירכיה, הצמידה אותם חזק, חזק, אולי
יתעורר, אבל שנתו הייתה כה חזקה, כיראה בהשפעת תוספי הבריאות
השונים שרשמו לו רופאי המכון, לך תדע במה הם פיטמו אותו שם?

הסיטה הצידה את הסדין שכיסהו, חפנה את איברו בידה, הרגישה את
רכותו, את הניגוד בין קשיותו.
העבירה ציפורניים בקלות עליו, רפרפה על ערוותו. דבר לא קרה.
נגעה לא נגעה בנשיקה רכה על בטנו התחתונה

אייך זה יתכן? מי האיש הזה בכלל ששוכב לצידה לילות כה רבים?

פעם רק מגעה היה מעורר אותו ועכשיו? היכן הוא נימצא האיש הזה?

זעם עצור פשט בה, ניגבה את פניה, ניגשה לחדר העבודה, הפעילה את
סרט ההולוגרמה של ליל נישואיהם, אצבעותיה כאילו בפקודה נסתרת
ואלומה החלו לטייל על פני איברה היבש. חיפשו את המגע שיעורר
אותה.
אנסה את עצמה לסיפוק העצמי, עיניה התמקדו בפניו של אהובה
בריכוז, נשימתה החלה להיות מהירה, אצבעותיה חיפשו מהר את
הנקודה שתצית אותה. בואי, בואי כבר, לחשה לעצמה. היא החלה
למלמל את שמו, להחדיר למרות היובש והכאב את אצבעותיה פנימה
בידה השניה בחלה ללטף את פטמותיה ואח"כ ללוש את שדיה עד כדי
כאב. היא רצתה שיכאב לה, שיטריף אותה שישגע. פצעה את פנימיותה
בציפורניה המטופחות
הרטיבה ברוקה את איברה, להקל על החדירה, אגנה החל בכוח להתפתל
בכורסת הטלוויזיה, היא "השתלטה בכוח הרצון על ההנאה שלא הייתה
בה"

הרגש בא, התחיל לגאות כמו ים סוער, הוא בא מהר וחד, היא החלה
לאונן בשיכרון חושים, כאילו העולם לא קיים מלבדה, זעקה את שמו
לשמים, כן השמים שלקחו אותו ממנה, ובשיא היא פלטה,

למההההההההההההההההההההההההההההההה???

כאשר נרגעה בליטופים עדינים של עצמה, הרגישה שדמות נעה
מאחוריה, הסתובבה מהר אך לא ראתה דבר,
מיד קמה ורצה לחדר השינה, הוא היה עדין במיטה, רק הסדינים היו
מוסטים. נשימתו הייתה מהירה יותר, פניו קבורים בכרית, אולי פן
תראה את תזוזת עפעפיו ותדע שהוא לא ישן.

האם ראה? האם שמע?
האם הבין?
האם איכפת לו?
האם חשוב לו?

לעולם לא תדע, כי הוא כבר לא שלה.

בבוקר הם שתו קפה, כמו כל פעם, הילדים עדיין ישנו.
לא החליפו מילים, כל הנאמר כבר נאמר מזמן. רכב המכון בחרישית
החנה עצמו בכניסה לביתם.
המתין למפקד המשלחת ל"צדק", יופיטר.
כמה קינאו בה כל נשים, שבעלה הוא מפקד המשלחת הזו. איזה כבוד
נפל בחלקה להיות נשואה לו.
רק הן לא חשבו על המחיר היקר מכל שהיא תשלם

הוא יצא "רק" ל 3 שנים של היעדרות, סה"כ נסיעה קצרה.

אבל כשיחזור, היא תהיה בת 85 ואילו הוא יישאר צעיר לנצח עבורה.
רק לחשוב שהם הטייסים ממש נלחמו כדי להיות על פני הסיפון של
המשלחת. ומה איתן הנשים שלהן, הילדים?

שום כסף ומעמד שבעולם לא יפצו אותה על האובדן של אהובה.

היא הפנתה את הגב, הביטה בגשם שירד על המדשאה ויצר טיפות על
חלונה, כמו דמעותיה, הן זלגו למטה באיטיות, מחפשות נתיב נוח.

המפקד יצא, בלי לומר מילה, הכל כבר נאמר מזמן.

היא הרגישה שהיא קברה את עצמה בחיים.

היא רצתה למות, כבר עכשיו.



הנוסע השמיני