[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הש נאו
/
תלתל בודד

    אני ויוגב החלטנו לחרוג משגרת הקפיטריה שלנו ויצאנו החוצה
אל העולם - הדשא, הציפורים העצים והשמיים . הכל היה כ"כ שליו
ופסטורלי שלא האמנתי שהייתי כ"כ טיפשה והסתגרתי כל יום
בקפיטריה המעופשת הזאת. אני טיפוס חורפי האמת אבל מדשאת
האוניברסיטה הייתה דבר די מדהים כשלעצמו - פשוטה ויפה, אז
החלטתי על אף סלידתי משמש לשבת בחוץ ולתת לרגלי הלבנבנות לגמוע
קצת קרני שמש.
    ישבנו לנו בחוץ, ודיברנו על הזיון של שבוע שעבר ועל
הירידה של שבוע הבא (יותר נכון אני דיברתי הוא הנהן). תמיד
ביני לבין עצמי ראיתי את ההתעסקות הבלתי פוסקת שלי במין
כ"קריאה נואשת לתשומת לב", ודרך להפיג שעמום מתמשך. יוגב נהנה
לשמוע על הרפתקאותי הלא שגרתיות ולכן את רוב זמן השיחה אני
תפסתי אבל באותו יום שטוף שמש פתאום השתתקתי ופשוט בהיתי.    
"את מוכנה לספר לי מי הקורבן של היום או שאני אצטרך לנחש
לבד?"
"אה? מה? אמרת משהו?"
"שאלתי למי את עושה עיניים כ"כ הרבה זמן?"
כמובן שלא הקשבתי למה שאמר וכל דבריו פשוט חלפו ליד אוזניי. כל
איבר בגופי התרכז בה. אף פעם לא ראיתי אותה לפני כן. היא ישבה
שעונה על ספסל עם ספר מונח על ברכיה וראשה בתוכו. תלתל בודד שב
ונפל על עיניה והיא החזירה אותו למקומו ללא תשומת לב מיוחדת.
שורשים שחורים בצבצו מבין תלתלים כתומים - אדומים קופצניים,
כאילו שלפת אותה מפרסומת לפאקינג שמפו + קונדישינר שיעשה את
השיער מבריק וטיבעי וכל הבולשיט הזה שאף פעם לא קורה. שפתיה
היו אדומות כ"כ שהעניקו לי תחושה של להבה מרקדת, מפתה שמושכת
אותך ללטף אותה, ואתה יודע שאם תושיט יד תיכווה אבל אתה מושיט
יד בכל זאת. גופה מפותל כולו על הדשא היה רגיל למדי אבל היה בה
משהו, משהו ספציפי. כל כולה. קסם שפשוט משך אותי, ותפש את כל
תשומת ליבי באותו רגע. היא בטח מאותם אנשים שברגע שנכנסים לחדר
יש חשמל כזה באוויר ואפילו בלי להסתובב מרגישים שהיא שם. נערה
גוצית ממושקפת אחת קרבה אליה והיא התמתחה מעלה וחייכה. כל
פרצופה נדלק כמו גחלילית בלילה חשוך. כולה קרנה, עטופה בהילה
משונה שכזאת.
"אז את לא מתייחסת אליי יותר היום, הה? סבבה אני עף" הצהרתו של
יוגב שאבה אותי מתוך הבועה שנכנסתי אליה ומהר פלטתי "לא, חכה,
סתם חלמתי בהקיץ. איפה היינו?"
לא יכולתי עדיין לחשוף את האוצר שגיליתי ליוגב אבל ידעתי שאני
אהיה פה גם מחר. החיה הקורנת הזאת דורשת מחקר מעמיק מצדי ומי
אני שאתן לתגלית המאה לחמוק מבין אצבעותיי?
   בשבועות הקרובים אני ויוגב חזרנו לנו למדשאה וכל יום פשוט
צפיתי בה מזווית העין. לא יכולתי להשאיר את יוגב לבהות בגרגירי
אבק מרחפים ולכן, אחרי שהתחיל לאכול דשא חשפתי בפניו את התגלית
שלי. הוא לא הבין ממש ממה אני מתלהבת. "כן היא יפה, אז מה? יש
עוד 100 כאלו מסתובבות פה כל היום. אני לא רואה אותך מוקסמת
מהן... וחוץ מזה ממתי את בקטע של בנות?"
מה כבר יכולתי להגיד לו? סגרתי את הנושא ב"אני לא בקטע של
בנות, אבל מה כבר יזיק לנסות?"
ומי הוא שיעמוד בדרכי להתנסות הלסבית הראשונה שלי במיוחד אחרי
שהבטחתי לספר לו את כל הפרטים העסיסיים? לא הייתה לי שום כוונה
להפוך את זה ל"התנסות" אבל הייתי חייבת למצוא דרך להיתקל בה
בטעות ולא היה לי שמץ של מושג מאיפה להתחיל. ישבנו וחשבנו
והגענו ל...שום דבר. מה כבר אפשר לצפות מנימפומנית מלודרמטית
וקלפטומן בתול?
    כלום לא קרה במשך שבועיים תמימים וכל שידעתי עליה הוא שיש
לה עייני חתול ירוקות מדהימות ומעין נקודה קטנה לא ברורה על גב
כף היד. מידע חסר ערך לחלוטין. אז כמו שאמרתי כלום לא קרה עד
אותו יום רביעי. הייתי בספרייה בשעה 21:30 בחיפוש מטורף אחרי
ספר ההיסטוריה המחריד שהייתי צריכה לעבודה המשעממת שלי. מדהים
שדווקא את הספרים הכי מחרידים / משעממים הכי קשה למצוא ולכן
פיתחתי שיטת אל כשל משלי - להתייצב באזור הקרב בלילה כמה שיותר
מאוחר, שבועיים לפני הדד - ליין ולגנוב את הספר המיועד עד לאחר
תקופת הבחינות. הייתי ציידת אכזרית וחסרת רגשות בכל הנוגע
לספרים ועבודות שהייתי צריכה לקורסים שלי. אפילו אם היה רק ספר
אחד בספרייה הייתי חומדת אותו לעצמי במשך כל הסמסטר כדי שאם
יתעורר הצורך הוא יהיה כבר ברשותי, ואני לא אתאמץ. כן, כן
לוחמת חסרת אלוהים. זאת אני.
    "הנה אתה, ממזר חסר מזל שכמותך" פלטתי בקול. ידעתי
שהספרייה כמעט ריקה מכל נפש חיה בשעה זו והרגשתי חופשי לדבר עם
עצמי. גם ככה בשעה הזאת 100% מהנוכחים הם אנשים די מוזרים
כשלעצמם אז העובדה שאני מדברת לעצמי מפעם לפעם לא גרמה לאף
עפעף לנוד ממקומו. עברתי לספר השני ברשימה שלי כששמעתי מעין
רשרוש מוזר מעברו השני של מדף הספרים. החושך אפף אותי מ - 4
כיווני הרוחות ושלושת האורות העמומים היו כ"כ רחוקים שלא עזרו
להדוף את הפרנויה ממוחי הדחוס מחשבות " אולי הסיפורים על האנס
שאונס נערות בלילה באיזור הזה נכונים למרות הכל? אולי הוא עוקב
אחרי כבר כמה שבועות והוא מתכנן לבצע את המכה שלו הלילה? אולי
זה הוא מעברו השני של המדף הזה פה, וכל מה שמפריד בינינו זה
כמה דפים חסרי ערך?"
"די!" צעקתי על עצמי בראשי. "תפסיקי להיות טיפשה ולתת לכל
הסיפורים המפגרים האלה להיכנס לך מתחת לעור. קחי נשימה עמוקה
ופשוט לכי לשם!". וזה מה שעשיתי. בלעתי את מעט הרוק שנשאר לי
בפה ובצעדים מהוססים התחלתי ללכת. עוד צעד, ועוד צעד. החושך
עטף אותי כמו תינוק בעריסת מוות והמשכתי לצעוד. הרשרוש פסק.
שקט. לא הוצאתי הגה מפי וניסיתי לראות מי או מה נמצאים שם.
לפתע מתוך החשכה מסה חסרת צורה התנפלה עליי בצווחות והעיפה
אותי ואת הספר שלי על הרצפה.
    אני והגוש נפלנו בחבטה על הרצפה ובאור העמום התעלומה
נפתרה. התוקף האכזרי שהתקיף אותי בלחימת גרילה היה לא אחר מאשר
- האוצר שלי. שתינו שכובות על הרצפה דפים מפוזרים לכל עבר,
והיא עם מבט מבויש תקוע ברצפה. בזהירות היא הרימה את עייני
החתול שלה לשנייה ופרצה בצחוק. אני המומה מהנפילה, והכאב העמום
בישבני לא יכולתי לעשות כלום מלבד להצטרף אליה. שתינו שכבנו
שם, וציחקקנו עד שהצחוק שכך ויד עדינה הושטה לכיווני "ניב,
נעים מאוד". כל הסיטואציה הזאת השכיחה את הנימוסים הבסיסיים
מראשי והאינסטינקטים תפסו את מקומם - לפתתי את כף ידה וראיתי
כתר קטנטן מקועקע לו שם במרכז. העברתי ליטוף קל על התעלומה
השנייה שנפתרה היום "מה זה אומר?"
"כשהייתי בת 19 אבא שלי נפטר ממחלת לב ובשיחה האחרונה שלנו,
כשהוא ידע שהסוף קרב הוא אמר לי - ניבי אף פעם אל תשכחי שאת
הנסיכה הקטנה של אבא ואפילו כשתהיי בת 200 את עדיין תהיי
הנסיכה הקטנה שלי, והוציא תליון של כתר קטנטן מזהב לבן ושלושה
אבני ספיר משובצות למעלה מהמגרה. זאת הייתה המתנה הכי יפה
שקיבלתי והאחרונה שקיבלתי ממנו. אחרי חודש פרצו לנו לדירה
וגנבו אותו. יום אח"כ הלכתי וקעקעתי את הדבר היחיד שנשאר לי
ממנו ככה שהוא תמיד יהיה איתי מול העיניים." היא נראתה לי כ"כ
שבירה באותה שנייה והדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לנעוץ מבט
בכתר שלה ולשתוק. כל המילים פשוט נשאבו ממוחי באותה שנייה
והייתי חסרת מילים והבעות פנים.
"תודה".
"בבקשה", אמרתי באופן טבעי.
"רגע, על מה?"
"על זה שלא אמרת לי אני משתתפת בצערך, או אוי כמה טרגי וכו'
וכו'. אני פשוט שונאת את העובדה שאנשים שלא מכירים אותי בכלל
מביעים תמיכה מזויפת ומתחסדת רק כדי שיוכלו לשכוח מזה בשקט
אחרי 5 דקות. הם עשו את המוטל עליהם. כוסאמא של כל המזויפים
האלה!"  
    שוב אני שתקתי לי. ניב הסתכלה עליי במבט רציני ופתאום
פרצה בצחוק. הצחוק המתגלגל שלה סחף את שתינו ומצאנו את עצמנו
שכובות על הרצפה בין כל הדפים צוחקות בקולי קולות - ספק ממי,
ספק ממה. הייתי מאושרת ולא ידעתי אפילו למה.
"דרך אגב למה אנחנו צוחקות?" שאלתי בקול מחרחר- מתנשף.
"כל הסיטואציה הזאת פתאום קפצה לי לראש, את חייבת להודות שזה
די משעשע". המשכתי באקט שכבר הפך לטרנד מקובל אצלי - ושתקתי,
אלא שהפעם שתקתי עם חיוך ענקי מרוח על הפרצוף. אני מתקדמת,
חשבתי לי. צעדי תינוק הם הדרך להצלחה.
    ניב קמה אספה את הדפים שלה ועמדה ללכת. לא ידעתי מה אני
רוצה, איך, כמה ומתי, רק ידעתי שאני לא מסוגלת לתת לה ללכת
עדיין, ובפרצוף מבוהל כמעה אמרתי "רגע!"
"לקחתי חלק מהדפים שלך?"
"לא זה לא זה... פשוט..." לקחתי נשימה עמוקה ועשיתי את הדבר
שבתת - מודע שלי פחדתי ממנו במהלך כל חיי - "את רוצה ללכת
לשתות משהו?" חיוך ענקי הדליק את הירח היפהפה שלי, "בטח. אני
מכירה מקום מצוין".
    באותה שנייה לא ידעתי מה אני עושה וצמרמורות נעימות זרמו
במעלה רגליי ובמורד גבי. קמנו, נטשנו את ספרי ההיסטוריה על
הרצפה והלכנו לנו. ניב לקחה אותי לפאב קטנטן ליד חוף הים.
המקום היה מרוקן בצורה מבהילה, ומפוצץ בתאורה אדומה מכל עבר
שבמצב רגיל לא מחמיאה לאף אחד, אלא שניב נראתה עוד יותר מפתה
וכל תנועה שלה הפכה מתנועת דרך אגב סתמית לתנועה מפתה וסקסית
מאין כמוה.
    ישבנו והזמנו קוקטיילים יקרים ששתינו לא יכולנו להרשות
לעצמנו ודיברנו על הכל ועל לא כלום. לא שוחחנו על הנושאים
הבנאליים המשעממים כמו מאיפה היא באה ומה היא למדה כי לאף אחת
מאתנו לא היה באמת אכפת מהשטויות האלה ושתנו ידענו את זה. כן
דיברנו על כל הצרות שאני גרמתי כשהייתי קטנה כמו הפעם שהצתתי
את המקלט של ידיד שלי ואז האשמתי את השכן שלו, או אותה פעם
שגנבתי ממתקים מחנות עם חברה שלי והטיפשה הסגירה אותנו וברחה.
ניב סיפרה לי על כל הפעמים שהייתה מעוותת מילים כשהייתה פצפונת
לדוגמא גועל נפש הפך באורח פלא ל"גומשש", וכל פעם שראתה כלב
חמוד תגובתה הייתה "איזה כוסי" במקום כושי, ואנשים לא הבינו
מאיפה לילדה בת שלוש וקצת יש אוצר מילים בוטה שכזה.
    השעות חלפו להן, הכסף נגמר ושתינו היינו מסוחררות וסמוקות
מהאלכוהול והצחוק הסוחף. כשהתקרבנו לחדרה לא התייחסתי בכלל
לעובדה שכבר מאוחר, אני שיכורה ודחפים מסוימים בי נוטים לצוץ
בשעות אלה של הלילה. באותו זמן היינו שקועות בפאדיחות של בני
זוג ובזמן שניב המתנדנדת ניסתה למצוא את חור המנעול של הדלת
היא סיפרה לי על דיוויד ועל איך שניסה לפתוח את עטיפת הקונדום
בידיו המיוזעות, נפלטה לו נפיחה וזלזלו צנח. ניב במקום לתמוך
או לפחות להיות רצינית ברגע מביך זה פשוט התחילה לצחוק ולא
יכלה להפסיק עד שירדו לה דמעות. וגם אז לא.
    היא הובילה אותי למיטה שלה ואני כמו מרחפת על ענן בלתי
נראה ריחפתי אחריה והתיישבתי על המיטה הזוגית שלה. הפריט
העיקרי בחדר היה המיטה הענקית שלה מוצפת בכריות בגווני כחול -
סגול. היא שלפה שתי בירות מהמקרר והתיישבה לידי. שתינו הפסקנו
לצחוק ובכלל לדבר ואני מוללתי באצבעותיי כל הבא ליד - את החלק
התחתון של החולצה שלי, את הפינה של הכרית, את הסדין וקצוות
שיער מעצבנת שנחתה לי על המצח.
    ניב ישבה בישיבה מזרחית עם מבט מרוכז בפוסטר שעל הקיר
כשתלתל אחד בודד שוב צנח קדימה. היא עמדה להחזירו למקומו כמו
תמיד אלא שהפעם הקדמתי אותה וידנו נגעו. המגע הקל הזה הספיק
ליצור כדור אנרגיה ענקי שהתפוצץ בתוכי באותה שנייה וגל חום שטף
את כל כולי. לא נשאר בי ספק שאני רוצה אותה, והפחד לפעול נמוג
כליל. התרוממתי מעלה, התקרבתי אליה, קרוב קרוב עד שהרגשתי את
נשימותיה החמות על פניי. עייני החתול שלה ננעצו בשלי. עייני
נעצמו ונשיקה ליטפה את שפתיה האדומות. התרחקתי לאט ופתחתי את
עייני. פחדתי כ"כ וחטפתי שיתוק זמני בכל גופי. ניב חייכה חיוך
נמרי, הניחה את ידה על עורפי וקירבה אותי אליה. הפעם השארתי את
עייני פקוחות. עד שהן נסגרו שוב.
    התנשקנו כ"כ הרבה זמן וכולי בערתי מבפנים. הבגדים שלנו
נעלמו מבלי ששמנו לב ושפתיה נישקו אותי בכל פינה אפלה. נשיקות
עדינות מלטפות כאלה - כמוה. כל פעם שציפורניה ננעצו בכתפיי
נישקתי אותה ביתר להט. השפתיים הבוערות שלה מצאו את דרכן מאפי,
לקצה סנטרי, למורד בטני אל בין רגליי והפיצוץ היה גדול מנשוא.
נאנחתי עד שקולי הצטרד וכולי רעדתי כמו השפה התחתונה של פעוט
מתבכיין. היא ידעה בדיוק מה לעשות, איך ואיפה ואני התענגתי על
כל פנינת חוכמה שהייתה ברשותה.  
    המשכנו להתנשק ונרדמנו מכורבלות אחת בתוך השנייה בין
הכריות הכחולות - סגולות שלה. בבוקר המבוכה לא הייתה גדולה מדי
- קמתי, התלבשתי, נישקתי אותה קלות והלכתי.
מאז נשארנו חברות שמדברות מדי פעם ב... על הא ועל דא.
לניב יש חברה עכשיו.
לי יש חבר.
אני תמיד ידעתי מי אני ומה אני. אני אוהבת בנים, אני בסדר עם
בנות. תמיד ידעתי שאני רוצה להתנסות רק אף פעם לא ידעתי מתי זה
יקרה. ליוגב אמרתי "לא קרה כלום, דיברנו בספרייה וזהו. היא לא
סטרייטית ואני פחדנית."
אני בסדר עם בנות.
אני אהבתי את ניב. אפילו אם זה היה רק ללילה אחד.     אהבתי
אותה ממש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתה הסוליה
החלשה!
שלום!

פנינה דבורין
ומלכישוע ברנר


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/7/02 13:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הש נאו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה