דוקטור קרול, רופא צעיר שזה מקרוב סיים את חוק לימודיו
ברומניה, והשלטונות, לפי חוקי המדינה הקיימים בשנה הראשונה
לעבודתו, שלחוהו לעיירה באיזור ספר נידח, כדי שישרת שם כרופא
במרפאה.
מראה פניו של הדוקטור היה כשל אברך חסר נסיון-חיים שצעיף מבוכה
מעטר את פניו האדמוניים-עם יפי-עיניים.
באחד הימים פנתה אליו אשה שפניה פנים סגפנים וזאת למאי? משום
שהתמסרה בעיקר לגאולת נשמתה. לאחר שהדוקטור קרול בדק אותה
ושוחח עמה קצרות, עמד ורשם לה מירשם רפואי. הוא הסביר לה
בפרוטרוט ובאורח-רוח מהו הטיפול הדרוש להחלמתה.
בתום דברי הרופא, רכנה האשה אל סל שלרגליה והעלתה מתוכו אגס
אדיר-ממדים שמשקלו עלה קרוב לשני קילוגרמים, ובשתי כפותיה,
ובלא לומר מילה, הניחה אותו על שולחן הרופא.
עמד הרופא החדש משתאה מגודל האגס העצום ונבוך ממעשה האישה, עד
שעירבוביה החלה מתרחשת בנפשו, שהרי לא ידע ממנהגם זה של אנשי
המקום להביא לרופא, כשי, פרי כל שהוא, או טנא של פרות, ואפילו
צמד יונים, מנהג נפוץ ומקובל באיזור כפרי זה. דוקטור קרול ראה
במתת עלבון.
בסופו של אותו שבוע, כשחזר לבית הוריו, עמד וסיפר לאביו את
פרשת האגס. אבל, האב שהיה איש דגול-מרבבה, נסתכל על בנו בעיניו
טובות הסבר, פתח ואמר, מתון, מתון, כדרכם של תלמידי חכמים
עליהם נאמר: מביאים גאולה לעולם:
"בני ראה, יש תוכחת/הנוטעת דעת, תן דעתך, ראשית, שמא לאישה לא
היה מאומה להביא לך כשי - ענייה שאין כר למראשותיה, על-כן
כיבדה אותך באגס זה שהיה ברשותה".
"שנית, אפשר שבעיני האישה, האגס שהגישה לך, הינו המתנה היקרה
ביותר - מי יודע?"
"שלישית, אפשר שכך הוא מנהגם של דרי האיזור, להביא דורון
לרופא."
"רביעית, אחא, נתנו לך/קחה. שהרי לא הילקו אותך, ואף לא נטלו
את כותונתך". טפח האב על כתפי בנו דרך חיבה וחיבקו בחום.
מששב הדוקטור קרול לעבודתו באותה עיירת גבול נידחת, שלח לחקור
אחרי אותה אישה שכיבדה אותו באותו אגס כבד-משקל. ומה העלתה
חקירתו? - תדהמה. הוא מצא שהיא אישה נכבדה, אך גלמודה וענייה
המחבקת אשפתות, שבחצרה הדלה פורח אילן אחד ויחיד, ששכבת
לישלשת-ציפורים עבותה מדשנת אותו, אילן המניב מדי שנה בשנה
מספר אגסים זעום ביותר, מאידך, כל אגס ואגס גודלו כגולגולת
תינוק, וכל פרנסתה של בת-טובים זו, ממכירת האגסים המיוחדים,
שנטלה את הפרי הזה, היקר לה מכול וכיבדה אותו בו.
מצבה הנורא של האישה הענייה והדלפונית, ומעשה האגס, נגעו מאד
לליבו של הרופא.
בצר לו, פנה למור אביו, שיעץ לו להניח קופה קטנה על שולחנו,
עליה ייכתב באותיות מאירות עיניים: ,נידבת-לב איש ואשה, למרייה
הקדושה'.
למחר, כשהשכימו לבוא החולים לחצרו של הרופא וראו לאותה קופה
ששכנה כבוד על גבי השולחן, נתרגשו מהכתוב, עמדו והחלו משלשלים
לתוכה, זה פרוטה של 'בני', וזה שתיים, ונמצאו ששילשלו לתוכה
האחד 'ליי' והשני שניים, והיו אף כאלה, בעלי ממון, שהרופא רמז
להם ונרמזו, שנתנו נדבת-לב של שלשה 'ליי'.
כשחלפו כשלושה שבועות ונמצאה הקופה מלאה דיה שלח דוקטור קרול
וזימן אליו לאותה בת טובים גלמודה ודלפונית, וכשהופיעה לפניו,
זימן עימה גם את מנהל המרפאה ראדולסקו, ועימו את האחות הראשית.
עמד, ובנוכחות השלושה פתח לאותה קופה ומסר כל אותו ממון שנמצא
במעיה לידי האישה, להשתאותם ולהתפעלותם של המנהל והאחות, שלא
נתאפקו. עמדו ושאלו לה: "ומהו שמך בקרב הרומנשטה? - "מרייה".
"מרייה?" - "כן פשוט מרייה." השיבה בנועם.
שבו והוסיפו שאלה: "ומה מעשייך היום-יומיים?"
- "מה אני עושה יום-יום? מהשכמת הבוקר אני הולכת אל מטחנת הקמח
שבכפר הסמוך, שם מרשים לי לאסוף לקט זירעוני חיטה מפאתי
המטחנה, ובתמורה, אני עוזרת בנקיון המקום, ובכיבודו. בשעה שאני
מגיעה למעוני אני מפרישה חלק מהם ומפזרת אותם לרגלי אילן
האגסים שבחצרי לציפורים ולעופות, פעם בשחרית ופעם לפני ערבית.

את הנותר אני כותשת במכתש ומכינה מזה לעצמי 'פיינה' או
'צ'יפאלה', שהם לחם או לחמנית, בשביל לשבור את רעבוני.
-- "אישה, לציפורים את מחלקת ממזונך?" שאלו השניים בתדהמה.
-- "אמת ויציב דרגוי, יקירי, גם הציפורים הם ברואי האל יתברך",
השיבה בענוה.
מששמעו כך, עמדו הרופא הראשי והאחות והוסיפו למרייה זו, כל אחד
כנדבת ליבו. ראה כך הדוקטור קרול, עמד והוסיף גם הוא את ברכתו-
נדבתו.
הקוראים יבינו שאין לתאר את שמחתה של עלובת נפש זו, מרייה,
שבדמעות שניקוו בעיניה, ביקשה לכבות את סערת רוחה.

כל אותה עת שהתהלה פרשת הקופה ואשר אירע לה, היתה ישובה ליד
דלת הכניסה לחדרו של הדוקטור קרול, אדונית אחת, מרינה שמה,
שמלוא כל העיירה כבודה. ישבה מרינה זו וקלטה כל אותו סיפור
מעשה במרייה הקדושה, שהכל ידעו במרינה זו שאוזניה אפרכסות
ושפתותיה פסוקות.... שמנהגה לאסוף כל שמועה ולהטות אוזן לכל
אמירה או פרור של ידיעה - משושות - אנטנה.
משראתה את מנהל המרפאה ראדולסקו ואת האחות הראשית היוצאים
מחדרו של הרופא היהודי קרול, עומדים ומשוחחים ביניהם ומשמיעים
עם כך את המשפט: "אכן לפנינו אשה קדושה וכשמה כן היא, מרייה
הקדושה". זה היה מספיק למרינה די והותר כדי לקבוע לעצמה, שאכן,
האשה קדושה, בכדי שתשתמש בצילצלי השמע ובצילצלי התרועה שבגרונה
על מנת לעשות פומבי לדבר.
מיד לאחר שסיימה את ביקורה אצל הרופא, בדרכה לביתה העבירה את
כל 'קול הרינה והישועה' באוזני כל מי שפגשה, ובסודי סודות
כמובן... ולא נמצא איש ששמע את בשורתה, שלא עשה את השילוש
הקדוש על חזהו, כשדמות דיוקנה של מרייה הולך ומתעלה בעיני
רוח.
וכל ששמע מכך, החל מבקש סימוכין לקדושתה, האחד באור החיוך
הקורן מפניה, והשני בהילוכה המלאכי המרחף, והשלישי במבט עינה
המצועפות.
הרוב ראה בענותנותה את הוד רמומותה. וכשעדיין לא נדמו קולות
צילצלי השמע והתרועה, כבר התדפקו מרינה וחברתה על דלת ביתה של
מרייה זו. ולמה? - כדי לקבל מידה מטבע של ברכה בתמורה למטבעות
הכסף שהניחו על שולחנה.
נודה ונתודה, בתחילה לא ירדה מרייה לסוף דעתה של מרינה וחברתה
מבקשות הברכה, זאת, למרות ששבו ושיננו ושילשו את בקשתן.
משהבינה בדברים, עשתה אתנחתא, ומתונות מתונות דחתה את בקשתן
בענוה ובנמיכות רוח.
עמדה והשיבה לשתיים: "מי אני ומה חיי? אני איני אלא אשה קטנה,
עובדת נאמנה של אמנו מרייה - מרייה הקדושה".
-- על מנת כן באנו לבקש את ברכתך ועצתך, בשביל להשתבח בתהילת
אדוננו "איסוס" - ישו ואמו הקדושה - מרייה.
-- גבירותי: מה אתן סחות, איזו ברכה? איזו הערכה? אנא, הנחנה.
אפשר נביא ברכה בשבתנו בצותא ובשתותנו תה יחדיו. אמרה.
ניחא, לכבוד ייחשב לנו לארח לך לחברה, לשתיית תה של מנחה, אך
הבטיחי לנו ברכה, ברכה לארוכה.
בעודן יושבות בחצר תחת עץ האגס המדושן בלישלשת הצפורים ושוטחות
את בקשתן זו, נתמלאה החצר בחשרת צפורי-כנף מדדות מהן מנתרות
מהן מרחפות מעל לקודקודה, ומהן נוחתות על גולגולתה ועל שתי
כתפיה הצנומות. אך מרביתן מפזזות על הארץ ומשמיעות
ציוצים-תחנוניים, כששתי האורחות הלא  קרואות, פוערות את פיהן
מפליאה ועינהן נקרעות מהשתאות.
-- "ווי די מיני"- אבוי לי! אמרה מרייה לעצמה, טפחה על חזה
ועשתה את סימן השילוש הקדוש. כיצד זה נשתכח ממני לפזר זרעונים
לנפשות אלו בשעת מנחה?
-- מה, כולם נוהגת את לפזר זרעונים לציפורי הכנף הללו מדי יום
ביומו? שאלו בפליאה השתיים. ועוד פעמיים ביום?
-- אכן, השיבה מרייה בענווה.
-- ומה הן לך הציפורים?
-- הציפורים הן פרחי-אל, מלאכי-אל-נודדות המזמרות, מתפללות
ושרות את זמרתן-תפילתן בדומה למלאכי השרת השרים לפני האב, הבן
ורוח הקודש.
-- מרייה הרחימאית, אנו רואות בהתנהגות הצפורים יותר מכך, שהן
ידידותיך בנפש.
עופות הכנף לא מתידדות עם כל אדם, הן ידידותיך.
הן משוחחות עמך. זו היא ידידות הניקנת רק בידידות. כיון שקדושה
מונחת ביסוד מעשייך. אמרו שתי האורחות.
האורחות היו נרעשות. ומרייה, שלא יכלה לעמוד בתחנוניהן, כיון
שהכירה את שתיהן, עמדה וברכה אותן, כל אחת לפי מעמדה ולפי
דרכה.
בצאתן, היו עיניהן מאירות. חום רך מילא את חדרי לבות השתיים.
וכך אמרה מרינה: "אני חשה שנעשיתי יותר אוורירית" וחברתה טענה
כי היא חשה בהתעלות הנשמה.

מכאן ואילך, החלו אנשים, נשים וטף, צובאים על פתח ביתה של
מרייה בשביל לבש אם ברכה, אם הדרכה, ואם ארוכה, עד שנאלצה
להקציב להם את זמני הביקורים. ואין לשכוח כי הקופה, שמכאן
ואילך הועברה לביתה, היתה מתמלאת בתדירות גבוהה, עד שהיה הכרח,
עם הזמן, ובעזרת הקופה, להגדיל את דירתה בתוספת של חדרים
ואכסדרות, וחדר אורחים מרהיב דעת, שהיו בו הרבה איקוניות
ודמויות של "איסוס כריטוס" הצלוב ואמו, ודיוקנאות של קדושים
וקדושות, וריחות של קטורת ממלאים את החדרים, שרבים מבני הקהילה
היטו שכם בבנייתם.
ברם, מרייה עצמה, בחייה האישיים נהגה בהצנע לכת, וכמעט לא
שינתה דבר ממנהגה.
שמה של מרייה הלך ונתגדל, הלך ושיגשג, בדומה לאילן רב-פירות.
דומה היה שאפילו האנקורים מעל כל גגות צייצו את שמה -
מבשר-הטוב-משמיע-הישועה.
עם הביקורים, קופתה ששכנה כבוד בחדר מיוחד, הלכה ונתגבעה
מביקור אחד למשנהו, עד שהיה צורך להחליפה בתיבה יותר כרסתנית
ואף יותר הדורה - קופת מרייה הקדושה.

השמועה אודות מרייה הקדושה שתחילתה היתה בקול דממה דקה, והמשכה
בפומבי, ולבסוף בצילצלי שמע ובצילצלי תרועה, שמועה זו הדירה
שינה מעיניו של כומר הכנסייה המרכזית הפרובוסלבית שבעיירה,
הפפא  אלכסנדרו, וביותר, מאז שהחלה קופת הצדקה שבכנסייתו לתת
אותות של רזון... רחמנא ליצלן, וכפי שאמרו הבריות, עדי שלא
נתרוקנה קופתו של הכומר אלכסנדרו, נתמלאה קופתה של מרייה מקרן
השפע.
והנה, באחד מימי ראשון הקדושים ניצת זיק בעיניו המעומעמות של
אלכסנדרו הכומר, כיון שחזו עיניו בנועם זיו פניו של ידיד
נעורים, שבשעתו, היה כאח לו, הדונו לופסקו. היה זה גבר בשנות
החמישים לחייו, רם קומה כחומה וצמד עיניו לפידים.
האיש בלט בעיקר בזכות "עטרת - תפארת" שעיטרה את פניו ופארה את
חלקת צוארו בצורת צלקות אין ספור, זכר למעשים שהשתיקה יפה
להם... ובזכות רעמת שיער שירדה פרע על כתפיו ההרקולוסיות.
לופסקו זה נראה בשורת הבאים לקבל מידי הכומר את "לחם הפנים".
כשפער את פיו לקבלת הלחם, שמע את הכומר לוחש: "אחרי המיסה
תמתין לי בחדרי". וראה זה פלא,, לופסקו לא הראה אף שמץ של
התרגשות, שכן ידע והכיר את עברו של הכומר....
מאידך, הכומר ידע הרבה אנשי-מעלה בעיירה שנזדקקו ל- "שירותיו
המגוונים" של לופסקו זה, שאף על פי שידיו היו ידי עשיו/חוכמה
ועורמה היו טמונים במעשיו.
כשנפגשו השניים, העלה הכומר את פרשת מרייה וקופתה והציע לו
קצרות ומהירות: לשלח אותה לעולם שכולו טוב...
להפתעתו, מצא שלופסקו בקי בכל פרשת מרייה שידע מכל מעשיה.
"והרי אתה אבי, מבקש לשחוט את התרנגולת מטילת הזהב בשביל לזכות
במספר ביצים עלובות, דבר שאין בו מן הדעת, ויש בו מאבוד הדעת."
ענה לופסקו בשלוה, כששום שריר לא זע בפניו המצולקות בשעת
התגובה.
"אם כן, מה הצעתך, הדונו לופסקו?", שאל אלכסנדרו. "פתח פיך
ויניבו שפתותיך". אמר הכומר ספק ברצינות, ספק בליצנות.
"פפה", שב והגיב האיש המצולק, "אמרתי לך די והותר. בנוסף, יודע
הנך, עצה אין מקבלים בדרך הלצה/או עקיצה. עצה נאמנה זקוקה
למנה... ומנה הגונה... ואתה פפה, הרי מבין גדול בנושא דמים
ודמים תרתי משמע...!"
"הוי בכור שטן", השיב האב, הוא הכומר אלכסנדרו. "ראשית, מילה
של בדיחות/מפיגה הררי מתיחות. והשנית, פתח כיסך ואמלאהו."
"הדברים אינם קלים כל עיקר" אמר הדונו, עלי לדגור עליהם. לילה,
לילותיים.
כעבור יומיים נפגשו בשנית האב אלכסנדרו ולופסקו המצולק שדרישתו
היתה 25% מכל הכנסה שתהיה לאב. האחרון, העמיד פנים כעוסות
ואמר, "היה הגיוני, דבר איתי בגובה העיניים".
"במקרה דנן יש לדבר בגובה הכיסיים". ענה מניה וביה לופסקו.
לאחר שעה רבה של מיקוח וממכר, ושקלא וטריא, נימנו וגמרו
בינותם, שהדונו יקבל בשכר עצתו 20% מכל הורקה של הקופה. התנאי,
אם עצתו תתקבל. ומהי העצה היעוצה? -- על הכומר אלכסנדרו לשאת
לאשה את מרייה המכונה "הקדושה", כשלופסקו ימשוך בחוטים בשביל
שמרייה עצמה תחתור לנישאוין.
חלפו מספר ימים. לופסקו המצולק שלח את מרינה, אחת מפילגשיו
הרבות אל מרייה, באמתלה של בקשת ברכה, וזו, מרינה, התידדה עמה
ודלתה מפיה רבות מתולדות חייה ומעברה, ביניהם אף מספר מקרים
"עמומים" שמן המפורסמות הוא שאין צדיק בארץ שיעשה טוב/ולא
יגרום מכאוב.
במרוצת הידידות השפיעה עליה מרינה זו לגשת לכומר החסיד של
הכנסיה, להתודות לפניו בשביל שתזדכך. עם זאת השיאה לה עצה,
שטוב תעשה במצבה הנוכחי את תתחתן, אולם אך ורק עם איש קדוש.
שכן, כיום, מעמדה מחייב...
עם תרמיל הידיעות, אצה מרינה לדונו לופסקו ו"הוריקה" לפניו את
תוכנו. מאליו יובן שכמעט כל מטען הידיעות הועבר בהלל גדול
וברעש הנדרש לידי כומר הכנסייה, שהכין את עצמו למפגש הצפוי
והצטייד במרב הידיעות אודות מרייה הקדושה.

כשהגיעה מרייה לתא הווידויים של הכומר על מנת להזדכך, כעצתה של
מרינה, נדהמה מכך, שהכומר גילה לה ידיעות רבות ועלומות מפרשת
חייה, וכפי שנתן לה להבין, היו אלה דברים שהעלה אותם מ"רוח
הקודש"...
כשהעלתה לפניו את השאלה האם רצוי הדבר בגילה לבוא בברית
הנשואין, ענה לה בהאי לישנא:
"ראשית אדם השרוי בגפו שרוי בחטא.
שנית, בכתבי הקודש כבר נאמר: 'לא טוב היות האדם לבדו'."
"כל שאמרתי", המשיך אלכסנדרו, ואמר בחשיבות מרובה, כשהוא נושא
כפיו כלפי שמייא ועיניו מתגלגלת למרום "... כל שאמרתי הוא
בתנאי שהאיש יהיה חסיד. איש קדוש שרוח האב, הבן ורוח הקודש
נוססים בו, כמו בך אחותי תמתי..."
מבעד לסורג העץ של תא הווידויים הסתכל בה הכומר בעיניים
מרשיפות...
מרייה יצאה מלפניו נרעשת מצד, ומזוככת מאידך.
שבועיים ימים אחר כך נישאה מרייה כעצתו של הכומר מתא הוידויים
לאיש קדוש שרוח האב, הבן ורוח הקודש מפכים בו - ומיהו זה
ואיזהו?  הכומר אלכסנדרו בעצמו ובכבודו, כשידיהם של שליחו
הודונו עוסקים במלאכה... מלאכת הזיווג...
ועתה לנושא הקופה. בשתי ההורקות הראשונות נטל לופסקו את חלקו
לשביעות רצון. בשלישית, חש כי הסכום שקיבל נצטמצם... וברביעית
או בחמישית נעשה דל... ואין לומר שהדונו לא רוה נחת ממעשהו זה
של אלכסנדרו. הוא בלע את רוקו וזרק מבט רב משמעות באיש שהוריק
את הקופה....
אולם, בפעם השישית, כשהורקה הקופה והסכום שהופרש לדונו היה דל
ומדולדל, הגבר המצולק הותיר את הכסף על השולחן ונסתלק כלעומת
שבא.

עשרים ואחד יום לאחר מכן, נראתה דמות רבת מימדים, עטורה שפעת
שיער מטפסת על גדר ביתו של הכומר. האיש הגיע לסורג חלון, נקש
עליו ונסתתר מאחורי הקיר הסמוך. הכומר, מששמע את הרעש, קם,
שוטט בחדרים ושב למיטתו.
הדמות שבה ונקשה מספר נקישות בסורג, הכומר ששמע הפעם את כיוון
הנקישות ניגש לסורג ושאל: "מי שם?, מי זה?" בו ברגע לפתו את
צוארו, מבעד לסורג עשר אצבעות שמרביתן מצולקות, כשלשונו של
הכומר הנאנק-נחנק משתרבבת מפיו ועיניו מבקשות להעקר
מארובותיהן. האשה שחשה במהומה מיהרה לעבר הקולות המחרחרים
והלופת נאלץ להרפות מאחיזתו.
באפלולית הלילה ראתה מרייה דמות גמלונית מטפסת על הגדר. ומיד
לאחר שקפצה הימנה שמעה חבטה ועמה נאקה חרישית: "אוי, לעזאזל,
רגלי נשברה". נדמה היה לה שהכירה את הקול.
"מוזר, היתכן שזה הוא?", שאלה את עצמה, "לא, לא יתכן", הרגיעה
את עצמה. מייד החלה לטפל בבעלה המחרחר ועם זה הזעיקה עזרה.
תחילה נעזר האב ברופא מקומי. אחר כך הובהל למרפאה המרכזית
שבעיירה בלווית הרופא המקומי, כשאשתו מעסה את פניו וחזהו,
ומשוחחת עמו ללא הפוגות. מדוע? - על מנת שיילחם על חייו, וכדי
שלא ישקע בתרדמת החידלון.
הרופא המלווה שהתפעל מהתנהגות האשה, אמר: "גברתי, שיחותייך
ועיסוייך נותנים לו סיכוי שלא יאבד את הכרתו ויגיע לשערי מותו,
ואפשר שיגרמו להצלתו. תמשיכי, את אשת חיל!"
במרפאה חש כל צוות הרופאים להצלתו של אלכסנדרו האב, שכן, היה
דמות מוכרת ומכובדת בקהילתו הפרובסלבית.
שלושה שבועות טופל בידיים נאמנות של מרבית צוות הרופאים.
הגדיל לעשות הרופא היהודי דוקטור קרול, שבגין טיפולו המסור,
נקשרו בינו ובין החולה ידידות והערכה, ברם, מן הרגע שנודע
לכומר, שהדוקטור קרול הוא הוא אבי רעיון הקופה קנאה ושנאה תפסו
את מקום ההערכה.
"כל אסוני בא לי בגין אותה תיבה ארורה שהביאה עלי את המארה."
קונן.
מאליו יובן, שהדוקטור קרול שחש בגלי השנאה הנישאים כלפיו מצד
הכומר, נטש את מיטת הכומר והותיר את הטיפול בידי שאר הרופאים.
יומיים לאחר שהובהל הכומר למרפאה, הגיעה כרכרה לשעריה, ממנו
הורד בידי שתי נשים מפורכסות, גבר, שחנית קצרה היתה עדויה
בחגורתו, אדם בשנות העמידה שדידה על רגלו האחת, כשהשנייה כרוכה
במספר מגבות לחות ועלי כרוב רבים סביבה, כדי להוריד את
התפיחות.
אחות הזעיקה את הרופא שקבע: הירך שבורה וסכנת נמק מרחפת עליה.
ביום המחרת כשמרייה ראתה באקראי את הדונו לופסקו השכוב אין
אונים במיטת חוליו שבבית-החולים ורגלו מורמת במנוף, קבעה
בודאות שהוא הוא האיש שהתאנה לאלכסנדרו בעלה. היא הודיעה
לרשות, וזו שלחה קצין ושוטר כדי לתחקר אותו, כיצד ובאיזו דרך
נפגעה רגלו. אך הדונו לופסקו תרץ את הענין בכך שנפל מעל גב
סוסו שמעד. אולם מרייה עמדה על כך שזה האיש שראתה את דמותו על
הגדר ואף שמעה את קולו כששבר את רגלו.
כיון שכך, נשלח בלש לשוטט במקום האירוע. וזה מצא כפתור יתום
שתאם את כפתורי אפודתו של החשוד. ואף על פי כן, ולמרות הראיה,
כיחש האיש בעובדה.
יתרה מזו, כשלחצו עליו, נצר את לשונו בשיניו. "אני הייתי עם
נקבה אחת". תרץ.
כיון שנתעקש ולא תרם שום מידע אודות הדרך בה שיבר את רגלו
וכיצד נמצא כפתור אפודתו במקום האירוע, נלקח למרפאת הכלא.
בגין הטיפול הרופף נאלצו לקטוע את רגלו מעל לארכובה. קיטע.

בהיותו מחלים מקטיעת רגלו, באותן שעות ארוכות מאוד בהן היה
שרוי על מיטת חוליו, ובעיקר בלילות, העלה לנגד עיניו את שלבי
חייו, החל מילדותו, דרך בחרותו ועד פרשת הקופה, שרובם לא נחשבו
לאות-כבוד בחברה מכובדת, וכשעמדה לנגד עיניו דמות דיוקנה של
אמו שאמרה לו, בהיותה על ערש דווי, "בני, אתה נצר לגזע אנשי
אמת, עושי חסד ולוחמי צדק - לך בדרכם ותזכה,  אחרת - תבכה".
דמעות ליטפו את דפי ספר 'הברית-הישנה' שהיה נתון בין ידיו, עד
שטפח בראשו מצער. בו במקום נדר נדר לקיים את בקשת אמו
הרחמנית.
מכאן ואילך נהפך לרודף צדקה ומשפט, העושה שעות רבות בינות
חלכאים ונידכאים, כדי להביא לילדיהם מעט אור/בשביל לגרש הרבה
שחור.
ואילו הכומר שקצפו יצא על הרופא היהודי דוקטור קרול אושעיא,
נתן יד לשונאי ישראל שבקרב קהלתו.
אין לומר שבחודשי נשואיו הראשונים החל להנות ממנעמי החיים,להם
זכה מאז ביקש את עזרת לופסקו המצולק לחיסולה של בעלת הקופה,
מרייה הקדושה, שתחרותה בקופתו דיכאה את רוחו. עכשיו, שערו
המאפיר עצר את מהלכו האפרורי, ועיניו העששות שעשו בינות כותלי
הכנסיה ומרתפיה, החלו לנצוץ. גם עצמות לחייו ששופו, שבו לפרוח
-  תפוחיים.
ומנהג עשה לו האיש, שבכל יום ויום לאחר תפלת שחרית בכנסייתו,
היה שב לביתו וסועד פת שחרית דשנה כשהוא מסב תחת אילן האגסים
הפלאי. ברור, שבכל ארוחה וארוחה שהגישה מרייה - מעשה ידיה
להתפאר, לא נתחסר מהסעודה לא המשקה האהוב עליו, סלובבוסיץ, ואף
לא בקבוק היין שעינו החכלילי היה לעין - חדוה, לחיך - תאוה.
בעודו נהנה ממנעמי המטעם, נוסף מנעם למטעם ... ומהו? שעם
סעודתו, היה מזין את עיניו בכל אותן דונות, ומטרונות, שהיו
משכימות לפיתחה של רעיתו כדי לזכות בברכתה ובעצתה. שהיה מעביר
לנגד עיניו אשה אשה כבשעת קדושה...
על האחת אומר היה: "לזו, שוק התרומה וחזה התנופה".
על האחרת אומר היה: "לזו יאה אהבה מיקב התאווה."
ודימיונו שבתחילה היה מדדה, עתה היה מקפץ ומרחף על כנפי רוח
השגיון. כשראה את השלישית נתקף ברטט החשק. וכשהגיעה הרביעית,
נתעורר בו קול היצרים.
כל אותה עת בורא היה בדימיונו הפורח - קודח שעשועי אהבה ותאוה,
לבסוף היה מפטיר: "לו יהי חלקי עמכן בנות חוה, הה, זו
מצוה..."

כשחלפו ארבע שנים מאז נשואיו, עם מנעמי החיים להם זכה, כאמור
מידה הטובה המלאה והפתוחה של מרייה, החלה נושבת רוח עכורה
בלבו, ובלא כונה היתה מתפרצת מחזהו אנחה שגררה עמה גנחה,
כשלפתע היתה נגלית לעיני רוחו דמות דיוקנה של מרייה כשהיא
חוצצת בינו לבין פרי דמיונו הפרוע. היה מבקש להסיטה מעיני
רוחו, וכשזו נעלמה, צפה ועלתה לעיניו תיבת הכסף. גנח ונאנח עד
שאזניו החלו מצטלצלות מקולות הכסף הנוצצים - והזהובים שהיו
משתלשלים לתוכה עד שנמצא זועק: "הוי! תיבת הכסף העומדת ברשותה
וברשעותה! שהמצלצלים שבה, נתדמו עליו לגחלים הנוחתות על ראשו,
על פניו ועל עורפו.
אי! עברה מחשבה בתודעתו הדימיונית: הכסף נכנס לתיבה בשמחה
ובששון/ואני - לאנחה ויגון.
חש שהוא כלוא בכלוב של זהב. התחיל חש באכזבה/שהפכה לתועבה.

בצהרי אחד מימות דצמבר הלוהטים, כשהחמה פערה את כבשן האש
שבלועה, היה הדבר, כשהכומר אלכסנדרו מסב היה על כורסה בחצר
ביתה של מרייה, תחת עץ האגסים אדירי המשקל וחושב, כיצד זה
נתלתה מרייה זו כרחיים על צוארו, לאחר שלטענתו כפתה את עצמה
עליו בעזרת לופסקו המצולק.
אלכסנדרו שב וצייר את מרייה בדמיונו בדמות אימים מהלכת על
שתיים שכלאה אותו בכבלים. בעיקר היה הדבר כשהיה משוה את מראה
פניה המסוגפות עם פני הנשים המיופיפות שהיו באות לקבל את ברכתה
ועצתה.
מרייה סרה לנוח מעמל יומה המפרך. והוא אלכסנדרו, כטוב לבו
בסעודה הדשנה ובמשקאות שהכינה לו, את היין החכלילי והסלובוביץ'
וכשמחשבות לבו מהלכות פרע כל כנפי רוח, הבחינה עינו באגס תלוי,
בדמות פנס אדיר מימדים הניצב בראש העץ.
"אני חיב לכבות אותו, לקטוף אותו כאילו קטמתי את מרייה הלזו".
אמר.

עורב שחור כצלמות קרא ממעל לעץ: "קרע - רע, קרע - רע"
אלכסנדרו קם כשהוא מתנדנד וגורר את רגליו בכבדות אל מתחת לאגס,
בדמות גולגולת אשה, שדומה היה עליו עתה, שהוא, האגס, ממרומי
משכן כבודו, מלעיג עליו במבטיה של מרייה, בטלטוליו שהם טלטולי
מרייה. מה עשה? - שיבר את אחד מענפי העץ, ובעזרתו ניסה לפגוע
באגס ולהפילו. מספר פעמים הצליח לפגוע בו, אבל האגס התעקש
להאחז בעץ החיים, ואף על פי שהאיש המתנדנד נתיגע מאוד, נשאר
צמוד למטרתו: לכבות את הפנס, "אני חייב לקטוף את האגס, את
מרייה, סינן מבין שיניו - לקטום ויהי מה". בפתע צנח האגס אדיר
המימדים ממרומי האילן הישר על מצחו והלם בו בכול כובד משקלו
כפטיש יפוצץ סלע.
האיש התנודד פעם נוספת. ביקש להאחז בגזע העץ, אך נפל אחורנית
כשגזע ראשו נחבל קשות בגזעו של עץ האגס הפלאי של מרייה
הקדושה.
בלא להוציא הגה מפיו, נפערו צמד עיניו בצורה משונה וקצף מלבין
החל שותת מזוית פיו, חזהו החל עולה ויורד חליפות כבמפוח.
זיעה קרה החלה לשטוף את פניו ואת עיניו שהחלו מפלבלות כאילו
מבקשות להעקר מארובותיהן. ראשו החל מיטלטל לימין ולשמאל הלוך
ושוב כשפתיו מרטטות והקצף שבפיו עולה וגובר.
חלפה לה שעה ארוכה, עתה, נשימותיו הטרופות החלו שוככות. עינו
החלו מתעמעמות וראשו החל מאט את טלטוליו מתונות - מתונות,
בזחילה, בהזדחלות.
לבסוף פסק. חדל. נדם.... הגיע לשערי מנוחה נכונה....
נדם.
כשנעורה מרייה אשתו משנת הצהרים בשביל להכין זרעונים לציפורים,
מצאה את בעלה שכוב תחת עץ האגס בפישוט ידים ורגליים, כשבצד
ראשו הפגוע מונח אגס אדיר מימדים.

באזכרה שנערכה למנוח בכנסייתו, ניגש אליה, בין שאר המנחמים,
המצולק הקטע, הוא הדונו לופסקו, בשביל להביע בפניה את תנחומיו.
נטל את ידה ונשקה בחן ובנועם.
עיני הלפיד שבמצחו, ורעמת השיער שנפלה על כתפיו אדירות המימדים
עם קומתו שדמתה לתמר, שיוו לאיש עוז והדר.
"שמעתי שאתה מטפל בחלכאים ונדכאים, תבורך. אשמח אם תבקרני
לשיחה בנידון".  אמרה לו בעיניים עורגות. "יש בנו דברים
משותפים".
למחר, שבא לבקר אותה מצאה אותו מטתה, חבוק בזרועותיה, בחיקה,
חיק מרייה הקדושה, כשהיא לוחשת באוזניו ברחישה: "אגס מצולק
שלי" והוא משיב לה בלחישה "מרייה הקדושה שלי, אגס מתוק שלי".