אבא ואמא התלחששו ואז אמא ציחקקה, לרגע הם נראו לי כמו ילדים
מהכיתה שלי. אחר כך אבא שאל אותי אם אני מאוהב ואם רק הייתי
יודע מה זה אז אולי הייתי עונה לו. החלטתי שלא לשאול כי חשדתי
שזו שאלה מכשילה, שהם התלחששו, המציאו מילה ורצו לראות איך אני
אגיב. ואיך אני אמור להגיב? הרגשתי נבוך, אז הסמקתי והלכתי
לחדר. השארתי את הדלת חצי פתוחה, כדיי לשמוע על מה הם מדברים
וברגע ששמעתי את אמא אומרת לאבא שאני בהחלט מאוהב החלטתי לפתוח
בשביתת רעב ולהראות להם מה זה! ככה הם צוחקים על הבן שלהם?!
בבוקר לא לקחתי את הסנדביץ', שביתה זו שביתה. החלטתי שהיום אני
הולך לבית הספר ברגל, כמו גדול. אמרתי לאמא שאבא של אורי מסיע
אותי היום לבית הספר כרגיל, אבל שיוצאים היום חמש דקות יותר
מוקדם ורצתי החוצה בלי לסגור את הדלת. שמעתי אותה צועקת
"חמודי! שכחת את הסנדביץ'!" אז עניתי לה ש"חמודי את יכולה
לקרוא לאבא! יא מאוהבת!!!" ונכנסתי למעלית. ירדתי שתי קומות
והגעתי לבית של אורי. אמרתי לו שאמא מסיעה אותי היום והוא רק
חייך ואמר שיותר טוב, כי עכשיו כל המושב האחורי לרשותו. הוקל
לי, אני שונא את הריח של המושב האחורי שלו... ריח של פוקים וזה
עושה לי רע. נכנסתי למעלית שוב, ירדתי עוד קומה ויצאתי לדרך עם
הרגשה של בגרות. כאילו אני בכיתה ב'  לפחות. העיקר שאני לא
אטעה בדרך...
אם שיר לא הייתה יושבת לפני בטח הייתי נרדם בשיעור. ישבתי
והבטתי בה מהופנט... היא כל כך יפה. אם הייתי יכול לבקש שלוש
משאלות, אני בטוח שהראשונה הייתה נשיקה אחת בלחי משיר, או
אפילו שרק תרים את החצאית שאראה את התחתונים. כנראה שלא שמתי
לב שהמורה קראה את השם שלי כבר מלאנתאלפים פעמים, ואז היא נזפה
בי, אמרה שאני לא מרוכז ושאם אני מאוהב בשיר אז שאני אעבור
מקום. שוב מאוהב? לא הבנתי למה גם היא מקללת אותי והכי העציב
אותי שהיא עירבה בזה גם את שיר. הדמעות כבר עלו לי לעיניים ולא
רציתי ששיר תראה אותי בוכה, אז רצתי החוצה ועשיתי למורה אצבע
משולשת לפני שטרקתי את הדלת. כמעט השתנתי במכנסיים כשניסיתי
לצפות מה יהיה אחר כך, מה היא תגיד לאמא ואבא. נקווה שהישבן
שלי ישרוד, אני לא חושב שיש עוד פתחי אוורור כמו הפתח ההוא.
הלכתי למגרש וראיתי שלכיתות גימל יש שיעור ספורט. אם הייתי
בכיתה ג' בטוח שיר הייתה נותנת לי נשיקה. בטוח! ניגבתי את
הדמעות וביקשתי מאיזה גימלניק שיעזור לי להזיז אבן גדולה, כדיי
שאגיע לבירזיה. הוא היה כל כך נחמד, אמר שהוא הולך להביא חברים
שיעזרו לו... אבל הוא לא חזר. בטח הוא עדיין מנסה לשכנע אותם.
התיישבתי על הספסל וחיכיתי לו, בינתיים הסתיים השיעור. הם
התחילו לצאת מהכיתה ואני רק ישבתי וחיכיתי שהיא כבר תצא. שתצא
נו! והנה היא, צועדת כמו מלכה... והחצאית שלה קצרה כזו מתנופפת
ברוח. קדימה רוח! תרימי לה את החצאית! אבל הרוח רק ניפנפה אותה
בפראות כאילו היא מנסה להתגרות בי. התלבטתי אם כדאי לי לבוא
ולהרים לבד או לא אבל אז רוני ניגש אליה והציע לה לשחק בכדור,
מסירות. הכדור של שיר הוא ורוד כזה עם נצנצים, היא לא אוהבת
לשחק הרבה, מפחדת שהוא יתפוצץ. אני לא יודע מה קרה לה דווקא
היום, אבל היא הסכימה ומסרה לו את הכדור, שיתחיל. הוא נראה
מאושר והחיוך הזה שלו נראה לי פתאום כל כך דורש. הוא מסר חזרה,
טיפה גבוה מדיי והיא קפצה כדיי לתפוס, בחיי, כמעט שראיתי לה את
התחתונים. הלב שלי דרש 'עשה משהו!' אז עשיתי. ניגשתי לרוני
ובעטתי לו בבטן. כמו אחותי הקטנה הוא התיישב על הריצפה ובכה.
שיר הסתכלה עליי בעיניים כחולות-כחולות ואז היא הלכה להגיד
אותי למורה. שתמות המורה! בסך הכל ניסיתי להרשים את שיר, והיא
בשלה. אולי יש לה דרישות גבוהות. שאשאר כיתה, או שיפלו לי כל
השיניים. כנראה שהמורה הייתה עסוקה, כי אחרי דקה פחות או יותר
שיר יצאה לבד מהכיתה ועדיין החזיקה את הכדור. הקול נשמע שוב
וכבר לא הייתי בטוח שזה היה בכלל הלב, 'עשה משהו!'. ניגשתי
אליה וחטפתי את הכדור. "תחזיר לי אותו" היא ביקשה. "תני לי
נשיקה" דרשתי. "מה?!" היא הייתה המומה "נשיקה." דרשתי שנית.
"לא" היא פסקה. "אז לפחות תרימי את החצאית!". "לא!!". שוב לא?
ילדה סרבנית. "אז בואי וקחי את הכדור". התחלתי לרוץ וידעתי
שהיא לא תשיג אותי. מהר יותר, מהר יותר, הגעתי לחור בגדר
ו...הופ! אני בחוץ! היא יצאה אחרי. הקול לא הניח לי 'עשה משהו!
עשה משהו! זו ההזדמנות שלך!'. הוא לא אבא שלי והוא לא יגיד לי
מה לעשות! אז כדיי שהוא ישתוק כבר ובעיקר כדיי לראות אותה רצה
עוד קצת, זרקתי את הכדור לכביש והיא רצה אחריו, היא הריי לא
רצתה שידרסו אותו והוא יתפוצץ. היא תפסה את הכדור, חיבקה אותו
חזק ושלחה אליי מבט כחול-כחול של נצחון. ואז, פגעה בה המכונית.
עם עיניים פקוחות ומבט כחול-כחול של ניצחון, היא שכבה שם. נראה
לי שהיא לא הייתה שלמה לגמריי והנהג נלחץ לחלוטין. הוא אמר לי
ללכת, שלא אסתכל, אבל אותי זה בכלל לא עניין, הייתי מרותק.
הסתכלתי עליה, שוכבת שם כל כך שקטה והחצאית למעלה. כנראה שיצאה
לי מן צווחה כזאת של התרגשות כי הנהג מייד הביט בי מבוהל ושוב
אמר לי ללכת, ואז הוא זז הצידה והזמין אמבולנס. אחר כך הוא
התיישב עם הגב אליה ונראה לי שהוא התפלל כי הוא זז קדימה אחורה
ומלמל לעצמו. בהחלט, או שהוא התפלל, או שהוא השתגע. התקרבתי
בשקט בשקט, דילגתי מעל איזה איבר שלא זיהיתי, התכופפתי ולחשתי
"פסססט, שיר?", היא שתקה ורק המבט הכחול נשאר קפוא. 'קדימה!'
הורה לי הקול. הבטתי ימינה, שמאלה, ימינה ושוב שמאלה. אף אחד
לא רואה. ואז, מהר מהר, נישקתי אותה בפה.