יום אחד אני הולך בגינה של השכונה מה קוראים גן ציבורי. ככה
בלי כיוון פעם לפה פעם לשם. מאחורי הכדורסל ראיתי את מארי
וליאורה על איזה ספסל מחזיקות איזה דבר ביד ומה זה נראה לי
חשוד. אז הלכתי אליהם מאחורה דרך הנדנדות. ככה שלא יראו אותי
בא. איך שאני מתקרב אני שומע בכי של תינוק. מה שעשה לי הרבה
יותר חשוד כל העסק הזה. ראיתי את מארי סוגרת לתינוק בידיים של
ליאורה את הטיטול ככה. ואח"כ ליאורה סוגרת לו את הטיטול הפוך
בידיים של מארי. נעמדי ככה מאחורה של הספסל ובלי אהלן או משהוא
כזה אמרתי: "של מי התינוק הזה". איך שאמרתי את זה מארי חתפה את
התינוק מהידים של ליאורה וכיסתה אותו בחולצה שלה מה שיש לה עם
כפתורים. כמו שמארי עושה ככה, מסתובבת לי ליאורה ועושה לי
עינים של התחנפות. אבל מה לי זה לא ניראה כל זה וישר שאלתי בלי
להתבלבל "של מי הפיטמה הזה. זאת אומרת של מי התינוק? איך שאני
יודע מארי, את עוד בתולה. ואת ליאורה" היסתכלתי לה בעינים ככה
חזק עם חינוך ולהביורים "את מחכה לאודי חבר שלך שנסע לדוד שלנו
סמי בניו-יורק לעשות מובינג במקום צבא לא? ככה???". אמת אמרה
לי ליאורה במבט של בושה. "אבל זה לא שלי זה של..." איך שהיא
אומרת את זה כמה מארי עם התינוק ורצה בוכה עד הבירזיות שליד
השירותים ואפילו רחוק יותר. אמרתי לליאורה "עכשיו תסתכלי לי
טוב טוב בעינים ותגידי לי פעם אחת , של מי התינוק  המתולותל
הזה!". ליאורה הסתכלה עלי בעינים של הכלב של שושן, זה שלא גדל
אף פעם "בחיים שלי יוחנן, זה לא שלי". "אז של מי?" אמרתי "של
מארי, מה שיש לה שמה קיר של החומה של ברלין זה שנפל?". "לא! זה
מהנגריה ממול. בא הנגר הרוסי ונתן לנו את התינוק" בטח בטח.
התנפח לי הווריד בצוואר. וכמעט הבאתי לה ככה הפוכה על הפנים עם
היד. אבל ליאורה מה שהיא הבת של הדוד שלי סימבואה השחור, רק
הסתכלה ככה על איפו שמארי ברחה עם התינוק מאחורי השרותים
ובכתה." תיסתמי כבר, יותר טוב ככה בלי צרות" אבל ליאורה רק
משכה באף ועשתה את הצמה שלה מדש.