מבית היוצר של מאיה
{הפיק הראשון שכתבתי אי-פעם, תהיו עדינים..(:}

פרק 1

זה היה יום נובמבר קר במיוחד, קצת לפני חג המולד. אדמות
הוגוורטס היו לבנות משלג (מה שמוכיח שהוגוורטס היא לא בישראל),
וממקום מושבי על אדן החלון יכולתי לראות את האגריד ופנג עושים
את דרכם לעבר הטירה. את היום התחלתי באמבטיה נוראית באדיבות
הרמיוני, ועכשיו פיציתי את עצמי בעשיית שום-כלום ובהפשרה ליד
האח. התמתחתי והתחלתי להתנקות אבל כששמעתי קולות פולשים מגיעים
לחדר השינה של הבנים חזרתי למחבואי מתחת למיטה של שיימוס
פיניגן (רון לא מרשה לי להיכנס לכאן מכיוון שזה מזכיר לו את
היום שבו הוא חשב שאכלתי את העכבר האידיוט ההוא, סקאברס).
הדלת נפתחה ואל החדר נכנסו הארי ורון, שקועים בשיחה עמוקה
(למזלי, אחרת הם היו מבחינים שהמניקור החדש שהענקתי לעצמי, בא
על חשבון הסדין של דין תומס).

רון נאנח בדרמטיות ונשכב על מיטתו.
"אני לא יודע איך פרוואטי יכולה לסבול את פרופסור טרלוני הזאת,
היא משגעת אותי. לכתוב סיכום על קריאה בקלפים באורך שתי
גיליונות קלף! אבל כמובן, הסיכום שלה יהיה באורך שלושה
גיליונות קלף וחצי והיא כל הזמן תתרברב שהיא בטח תקבל מאה".
"אין שום סיכוי שהיא תיתן לנו להעתיק", אמר הארי בתוכחה לרון,
שחייך חיוך קטן ואשם, "אחרי שאמרת לפרופסור טרלוני שראית
בקלפים ושאתה חוזה שחמש יהלומים ומלכה יפלו מהחלון בעוד עשר
דקות ויפגעו ללבנדר בראש".
"אני אשם שאין לה חוש הומור?", הגן רון על עצמו, "למה, אתה
ראית שם משהו?"
"נראה לך?" גיחך הארי והוסיף, "יש לך מזל שנגמר השיעור לפני
שהיא הספיקה להוריד עשרים נקודות לגריפינדור".
"שיהיה", אמר רון והתיישב. "אם כבר מדברים על גריפינדור, מחר
יש לכם משחק קווידיץ' נגד רייבנקלו, נכון?"
"כן", ענה הארי, "ואני לא יודע איך אני אוכל לשחק נגד צ'ו
ולנסות לנצח אותה אחרי שיצאנו שלוש פעמים השבוע. לא דיברתי
איתה על זה אבל אני מניח שגם לה יש בעיה בקשר לזה".
"אתה ממש רציני כלפיה, הא?" שאל רון והסתכל על התמונה של
היפהפייה שחורת השיער על השידה שליד מיטתו של הארי. "אני
מתכוון, אתה באמת אוהב אותה?"
"כן, אני באמת אוהב אותה. אתה בטח חושב שאני אידיוט שמתאהב
אחרי כל-כך מעט זמן, אבל אתה יודע כמה זמן ניסיתי לשכנע אותה
לצאת איתי".
"אתה בטוח שהיא לא מנצלת אותך?" שאל רון בזהירות, חושש לתגובתו
של הארי. "כי למרות שאני לא מכיר אותה כל-כך טוב, אתה יודע מה
המוניטין שיש לה בבית-הספר. כולם יודעים שהיא יוצאת רק עם
עשירים ומפורסמים ובטח שלא עם מכוערים, ותודה- אתה עונה על
שלושת הקטגוריות האלו".
"אין לך מושג על מה אתה מדבר", אמר הארי בכעס וירה ברון מבט
מזהיר. "אני יודע שזה לא נכון. היא לא הייתה עושה לי את זה.
וחוץ מזה, מי אתה שתדבר? אתה לא יצאת עם אף אחת בחצי שנה
האחרונה!" אמר הארי ומיד התחרט על דבריו. הוא יכל לראות שדבריו
באמת פגעו ברון שתמיד היה רגיש בנושא הזה. אוזניו האדימו בזעם
ואדמומית התפשטה בלחיו מתחת לנמשים.
"אתה תראה". הוא פלט ויצא במהירות מהחדר, טורק את הדלת
מאחוריו.

איזה אידיוט! חשבתי לעצמי כשרון יצא מהחדר. מה הוא מדבר ככה על
הבת-אדם היפה הזאת? אני במקומו הייתי שורט את הרון הזה, עד
שהוא היה לומד לסתום את הפה. אבל כנראה שהארי לא היה שותף
לדעתי. הוא חצה את החדר ומיהר במדרגות אחרי רון. ניצלתי את
ההזדמנות שהדלת הייתה פתוחה ויצאתי לחפש אחר מוקד אחר לשעשוע.
דילגתי בקלילות במדרגות, משתדל לא לפגוש את גברת נוריס
המגעילה, (משום מה היא תמיד ממצמצת נורא מהר בעיניים הענקיות
שלה כשאני עובר לידה, מה שנורא דוחה וגם מזכיר לי את מכונות
ההימורים האלה בלאס-וגאס). בכל מקרה, הרגליים שלי הובילו אותי
לחדר של הרמיוני (או שזו הייתה הבטן שלי), ושם קיבלו את פניי
פרוואטי פאטיל ולבנדר בראון. אני ממש לא סובל אותן. הן תמיד
מריחות מכל האיפור הזה שהן שמות וכל-הזמן ממציאות שיטות חדשות
להתחיל עם בנים. אני ממש לא מבין מה הבעיה שלהן. אפילו אצל גזע
הכלבים הנחות זה יותר פשוט, שלא נדבר על יצורים שאמורים להיות
אינטליגנטים כמו בני האדם. כשכלב רוצה להתחיל עם כלבה, הוא
פשוט הולך אליה ומרחרח לה את התחת (אני ממש לא ממליץ על זה,
תאמינו לי, ניסיתי). אבל מה שכן, תמיד הן נותנות לי משהו
לאכול, ומכיוון שהייתי רעב במיוחד היום (מה שקרה כמעט כל יום),
הלכתי אל המיטה של הרמיוני והסתכלתי עליהן במבטים מפצירים. אבל
לא רק שהן לא האכילו אותי, הן אפילו לא הסתכלו עלי! איזו
התנהגות מוזרה מצדם של בני-האנוש! אבל מכיוון שראיתי שיש משהו
חשוב שמעסיק אותן (וקיוויתי שלא אפנת פרוות חדשה), ניערתי את
אוזני לשמוע על מה כל המהומה.

"היא באמת אמרה את זה?" שאלה לבנדר בתדהמה, "את שמעת אותה
אומרת את זה במפורש?"
"כבר אמרתי לך, שמעתי את אלואיז מרון מספרת את זה לפאדמה,
אחותי. ואחר-כך הלכתי אליה ושאלתי מה קרה והיא סיפרה לי הכל".
אמרה פרוואטי בשעמום.
"אבל איך היא יודעת?" לבנדר לא התרצתה. "מאיפה היא מכירה את
צ'ו צ'אנג? היא גדולה ממנה בשנה!"
"חברה של אלואיז, חנה אבוט, היא בת דודה של נטלי, החברה הכי
טובה של צ'ו". הסבירה פרוואטי. "היא סיפרה לה כל מה שצ'ו אמרה,
והיא סיפרה לחנה, שסיפרה לאלואיז, שסיפרה לפאדמה והיא סיפרה
לי".
"ומאיפה לך שהיא לא משקרת? הרי זה לא ברור שאיכשהו הארי ישמע
על זה?"
"את הולכת לספר לו?" קראה פרוואטי בהתרסה. "את יודעת טוב מאוד
מה צ'ו תעשה לך. בדיוק זו הסיבה שאף אחד לא סיפר את האמת
לחברים הקודמים של צ'ו. יש לה המון כוח. את לא רוצה להסתבך
איתה."
"אבל למה באמת היא מנצלת את הארי?" שאלה לבנדר. "הרי הוא כל מה
שמישהי יכולה לבקש. הוא חכם, חתיך, עשיר, מפורסם..."
"היא לא יודעת להפסיד בכבוד. היא יודעת שאין להם סיכוי לזכות
בגביע הקווידיץ' השנה, אלא אם-כן הם ינצחו את גריפינדור, ואת
יודעת שאין להם סיכוי. לא כל עוד הארי איתנו."
"אז היא רוצה לשכנע אותו שיפסיד להם בכוונה? זה ממש לא פייר!"
קראה לבנדר בתדהמה וקפצה מהמיטה. "איך היא יכולה לעשות את זה?
זה נגד החוקים. למה את לא אומרת שום- דבר? לא אכפת לך?"
"את יודעת טוב מאוד שלא." אמרה פרוואטי בקרירות והוסיפה, "וחסר
לך שתספרי את זה להארי. צ'ו ישר תדע שאני סיפרתי לך ואז אני
ממש אסתבך ולא יהיה לי סיכוי להתקבל למועדון הפרחות שלה. ואת
יודעת כמה אני רוצה להתקבל!"
"אני לא מבינה למה את בכלל רוצה להיות במועדון של מישהי כל-כך
מגעילה? תראי מה היא יכולה לעשות בשביל לנצח! אני בטוחה שזו לא
הפעם הראשונה שהיא עושה את זה!" קראה לבנדר בזעם. "את בסוף
תהיי בדיוק כמוה!"
"הלוואי..." אמרה פרוואטי בחולמניות. "שיער שחור ארוך וחלק,
שחקנית קווידיץ' מעולה, חתיכה עולמית, כל הבנים מתים עליה....
אני לא רואה מה הבעיה!"
"את הבעיה!" ענתה לה לבנדר והלכה לכיוון הדלת. "ואם את רוצה
להיות כמוה, אז אין לי עוד מה לומר לך". והיא יצאה וטרקה את
הדלת מאחוריה.

(משום מה, בסיפור הזה, כולם טורקים את הדלת. מה לעשות, אני
פשוט אוהבת את זה).

פרק 2

"רון, חכה!" קרא הארי וירד במרוצה במדרגות המובילות לאולם
הגדול. "חכה!" הוא צעק שוב כשהוא כמעט השיג את רון.
"מה אתה רוצה?" שאל רון בכעס והסתובב במקומו. "יש לך עוד משהו
לומר לי? עוד עלבון לזרוק לי?"
"לא", אמר הארי. "רציתי להתנצל. לא הייתי צריך לומר את זה."
"כל הכבוד לך, הארי פוטר הגדול. אתה מתנצל, כמה מתחשב. אתה
רוצה שאני אסלח לך ואחזור איתך לחדר המועדון, נכון?" הוא שאל
בלעג וכשהארי הנהן הוא הוסיף. "נראה לי שיש פה מישהו אחר שהיה
רוצה לחזור איתך לחדר המועדון. המעריצה הקטנה שלך", הוא אמר
והצביע אל קצה האולם.
הארי הסתכל לאחוריו וראה את צ'ו מתקרבת אליו במהירות, הבעת עצב
על פניה.
"מה קרה?" שאל אותה הארי בדאגה. "את בסדר?"
"לא", היא ענתה בקול מלא יגון וניגבה דמעה דמיונית מעינה
המאופרת בכבדות. "אני לא מסוגלת לעמוד בזה". היא אמרה וטמנה את
פניה בכתפו של הארי. "אני לא יודעת מה אני אעשה".
"ספרי לי הכל", אמר הארי בטון מרגיע והוביל אותה אל כורסת עור
מרופדת. "ומההתחלה. במה את לא מסוגלת לעמוד? אני יכול לעזור
במשהו?"
"אני לא יודעת", היא התיישרה. "מה לעשות, בקשר למשחק מחר. אני
לא אהיה מסוגלת לשחק נגדך. אני חושבת שאני אבקש לא לשחק." היא
הוסיפה כמתוך מחשבה שניה.
"מה פתאום!" אמר הארי במהירות. "אין סיכוי שאני ארשה לך לעשות
את זה. את חייבת לשחק, אפילו אם אני אצטרך לא לשחק," הוא אמר
באבירות. "אין לרייבנקלו סיכוי בלעדייך."
"הו, הארי, באמת!", היא התייפחה שוב. "אני לא יכולה לבקש ממך
לא לשחק בכלל. זה יהיה הפסד טכני לגריפינדור. אולי נחשוב על
פתרון יותר טוב, ככה שכן תוכל לשחק."
"אני יכול לתת לך לתפוס את הסניץ' בכוונה ", אמר הארי בחיוך
לבבי. "זה יהיה טוב יותר?"
"הארי!" היא קראה. "זה רעיון נהדר! אתה ממש גאון!" היא השתתקה
ואחר הוסיפה בחיוך קטן וחמוד. "אתה באמת מוכן לעשות את זה
בשבילי?"
"בשבילך אני אעשה הכל!" הוא הכריז בחגיגיות. "אפילו אעשה קפיצת
ראש מהמטאטא שלי באמצע המשחק."
"באמת, הארי", היא נאנחה. "לא צריך להגזים. חבל על הראש היפה
שלך".
הוא צחק. "אז קבענו?"
"קבענו".
"ואת יודעת מה?" הוא הבטיח. "אם המשחק יהיה נחמד, אח"כ אני
אזמין אותך לבירצפת בדובשנריה, מה את אומרת?"
"אני מתה על הרעיונות שלך", היא התחנפה בחיוך מאושר והתקרבה
אליו. "ועליך בכלל".
"אני מסכים בהחלט", הוא ענה. "ואת יודעת על מה אני חושב
עכשיו?"
"לא", היא נענעה בראשה בתמימות. "על מה?"
"על זה", הוא ענה ונישק אותה.  

"והרייבנקלואים ניצחו במשחק!" הכריזה מדאם הוץ' לאחר שצ'ו תפסה
את הסניץ' המוזהב בידה במבט ניצחון, ליבו של הארי קיפץ
בהתרגשות והוא מיהר לנחות על הקרקע.
"אני לא מאמין, הארי!" קרא שיימוס בתסכול מעל שאגות השמחה של
הרייבנקלואים. "איך יכולת לפספס את הסניץ'? הוא היה שני מטר
מעליך".
"אני לא יודע, באמת. אני מצטער", הוא ענה בהיסח-הדעת. הוא היה
עסוק בלפלס את דרכו אל צ'ו דרך גדוד שלם של רייבנקלואים
מריעים. חלקם פנו אליו בדברי ניחומים או שמחה-לאיד, הוא לא היה
בטוח. וגם לא היה לו אכפת. כל מה שהוא רצה עכשיו, היה להגיע אל
צ'ו ולברך אותה.
"אני מתחיל לחשוב שהצ'ו צ'אנג הזאתי מתחילה להשפיע עליך לרעה,
הארי", הוא שמע את קולו של שיימוס עדיין מאחוריו. "זו הפעם
הראשונה שלא תפסת את הסניץ' בשנים האחרונות. ועוד הוא היה קרוב
כל-כך אליך. איך המחפשת של רייבנקלו הגיעה אליו לפניך? אני
בטוח--" הוא הוסיף לדבר ק אך קולו נקטע ע"י ההמון שהפריד בינו
ובין הארי עכשיו. הארי כבר הספיק להגיע אל גוש חברי קבוצת
הקווידיץ' של רייבנקלו וכמעט הגיע אל צ'ו שהייתה מחובקת מכל
הכיוונים ועל- ידי כולם במרכזם.
"צ'ו!" הוא קרא. "משחק מעולה, שיחקת נהדר!" הוא תפס את ידה
והפריד אותה מכל השאר. "איך את מרגישה עכשיו? רוצה ללכת?" הוא
שאל והתקרב לנשקה אבל היא התרחקה ממנו.
"מה אתה רוצה ממני?" היא שאלה בקרירות כאילו בחיים לא פגשה
אותו לפני- כן. "עזוב את היד שלי, מה הבעיות שלך? אני לא באה
איתך לשום מקום. החברים שלי רוצים להריע לי!" היא אמרה
והתרחקה, והשאירה מאחוריה הארי פוטר נבוך ומבולבל.
"הארי! הארי!"  נשמעה קריאה והסתובב לאחוריו. אבל זו לא הייתה
מי שהוא קיווה לראות.
"הרמיוני", הוא אמר באכזבה כשהיא הגיעה אליו. "היי".
"מה קרה, הארי?" היא שאלה בדאגה והתקרבה אליו. "אתה מרגיש טוב?
הצלקת שלך לא כואבת, נכון?"
"כלום לא קרה לי ואני לא רוצה לדבר עכשיו". הוא אמר ועלה לחדר
השינה של הבנים.
"מה קורה לכולם?" שאלה הרמיוני והרימה אותי בזרועותיה. "קודם
רון, עכשיו הארי, אוף..."

פרק 3

"מיאוו", יללתי בתקווה, למראה הרמיוני השועטת במהירות לעבר חדר
השינה של הבנות, אך למרבה הצער היא לא שמה לב. דילגתי מאחוריה
בקלילות ומשכתי באחורי גלימתה עם הציפורניים שלי.
"קרוקשנקס!" היא קראה בכעס והסתכלה על גלימתה בצער, "תראה מה
עשית לגלימה שלי".
"מצטער", אמרתי, אך כנראה שהיא לא הבינה. מה לעשות, בני אדם
יכולים להיות כל- כך טיפשים לפעמים.
"אתה בטח רעב", היא מלמלה כשהמשכתי לילל, "חתול שמן", היא אמרה
והגישה לי צלחת עם עכברי שוקולד. המאכל האהוב עליי. יאמי!
"מה קרה?" שאלתי אותה אחרי שגמרתי לאכול.
"קרה הרבה..." היא מלמלה והתיישבה בחבטה על המיטה. "דבר ראשון,
הארי ורון רבו, ואם זה לא מספיק-  רון צודק, ואתה יודע כמה קשה
להארי לקבל ולהודות בטעויות, נכון?" היא הפנתה אליי מבט שואל
ואני אשרתי את דבריה בהנהון. "אני יודעת מה אתה חושב", היא
המשיכה, "כן, זה בגלל צ'ו צ'אנג (כאילו שלא ידעתי, חיחיחי).
הכלבה הזאת!" היא התפרצה ואני שלפתי ציפורניים לשמע המילה
המסוימת והאסורה לאמירה הזאת. "היא עבדה על הארי כל הזמן הזה,
הוא חשב שהיא באמת אוהבת אותו, המסכן..." היא מחתה את עיניה
בגב ידה וליטפה אותי בגמלוניות.
"את אוהבת אותו?" שאלתי ישירות, והיא, מופתעת מהשאלה הישירה
קפצה וגמגמה-
"כן! אהה, לא! מה פתאום, איך לעזאזל חשבת על זה, אני ממש ממש
לא אוהבת את הארי פוטר, כלומר- כן. זאת אומרת- הוא החבר הכי
טוב שלי. ושל רון!" היא מיהרה להוסיף. "מה פתאום אתה שואל,
למה- שמעת משהו? מישהו סיפר לך משהו? מה? מה? ספר לי--"
"הרמיוני, אל מי את מדברת?" נשמע קול משועשע מכיוון הדלת.
הרמיוני סבה לאחוריה וראתה את פרוואטי. היא הייתה נשענת בפוזה
של דוגמנית על משקוף הדלת עם זיק צחוק בעיניה וחיוך קל על
שפתיה המאופרות בצבע ורוד בוהק ומזעזע במיוחד.
"אל- אל- קרוקשנקס", הרמיוני לא הצליחה להפסיק לגמגם, מאדימה
יותר ויותר מרגע לרגע.
"כן, אליי", אישרתי, אבל לדעתי היא לא ממש שמעה.
"שיהיה", היא משכה בכתפיה. "תגידי ראית את הסטרפלס הורודה
מבריקה שלי? זאת עם כל הנצנצים?"
"אההם, לא", אמרה הרמיוני והגניבה מבט לעבר הארון של פרוואטי,
שבניגוד לארונות שלה ושל לבנדר, היה מפוצץ לחלוטין. בבגדים בכל
צבעי הקשת, בכל הגדלים הצורות והמינים, בהמון גלימות ורודות,
סגולות, כתומות, צהובות וירוקות, בלבני תחרה מעוצבים ובדברים
מהסוג הזה. "ואת יכולה להיות בטוחה שלא לקחתי לך אותה".
"טוב, אז אם תראי את לבנדר תשאלי גם אותה".
"למה את לא שואלת את לבנדר בעצמך?" שאלה הרמיוני בנימת סקרנות,
כי בדרך כלל השתיים האלה היו צמד- חמד בלתי- ניתן להפרדה גם
על- ידי מסור- חשמלי של צחקוקים ורכילויות.
"כי אנחנו, די ככה, נו, כאילו, היה לנו מן ריב כזה היום. לא
ראיתי אותה מהצהריים", היא אמרה בהתחמקות. "אני ממש חייבת את
הסטרפלס הזה, זה עניין ממש של חיים ומוות." היא הוסיפה בחוסר
סבלנות והציצה אל עבר השעון שלה. "אני הולכת היום לבחינת קבלה
חשובה מאוד".
"לאיזו בחינת קבלה?" הסתקרנה הרמיוני.
"למועדון ה'פרחה דלתא פרחה' של צ'ו צ'אנג מרייבנקלו", היא אמרה
בנימת חשיבות, "יכול להיות שאני ממש אתקבל לשם!" היא התרגשה.
"וזה כאילו, רק למקובלים ביותר, בחינות הקבלה הן משהו מיוחד
באמת. ככה לפחות שמעתי מכל אלה שנדחו. יש שם רק כמה בנות מאוד
מאוד מסוימות-" היא הנמיכה את קולה. "- רק צ'ו בעצמה, נטלי
סילבר- החברה הכי טובה שלה, סיסי קליפורד, מימי ברטלי, קיילי
פילר, מיסי טרימבל, קורי נלתה, פייסי רנטיקון , טיטי לילפוף,
סינדי דריפט, סידני טרידף ואנטוניה אנטריקמטנתה", היא אמרה
בנשימה אחת. (שמתם לב ש-5/6 מהשמות האלה מתחרזים אחד עם
השני?)
"אהה.." הנהנה הרמיוני בהבנה למרות שהיא לא הבינה כלום (נדיר
בשבילה, לא?), "ולמה את רוצה להתקבל לשם, תזכירי לי?"
"זה לא ברור?" היא נדהמה.
"כנראה שלא". הרמיוני השיבה בקרירות.
"כי אני רוצה להיות פרחה עם תעודות!" צווחה פרוואטי בהתרגשות.
"???"
"כל מי שמתקבלת למועדון", הסבירה פרוואטי, "מקבלת תעודה אישית
עם חתימה של האלילה שלנו, צ'ו צ'אנג, שאומרת ומאשרת שהיא פרחה
אמיתית. גם מקבלים כל מיני הטבות מהמועדון-  מניקור אישי פעם
בשבוע ע"י המומחה העולמי ז'אז'א פרח, ומסג'ים עם שמנים וקרמים
מיוחדים ועוד מסיבות הכי הכי מפו33ות שיש. ויש מפגשים וכל אחת
צריכה לבוא עם הסמל האישי שלה וגם עוברים מסרים והודעות ככה,
והכל כל- כך כל- כך נפלא", התמוגגה פרוואטי ואחרי שהיא גילתה
שרגליה לא יציבות מספיק, היא התיישבה על מיטת הכילות ממול
הרמיוני ואמרה בהבעת ניצחון, "והכי הכי חשוב-  מקבלים קטלוג
בגדים בהזמנה אצל מעצב הבגדים הסופר מעולה אלפרדו צ'אנג, שהוא
אבא של צ'ו, במחיר מציאה ממש, ואלו בגדים מהממים ופגזיים ביותר
והכי הכי מקסימים שאת יכולה לדמיין אפילו לעצמך", היא בחנה
בזלזול את הבגדים המשופשפים של הרמיוני וסיימה-  "זה למה אני
כל- כך רוצה להתקבל למועדון 'פרחה דלתא פרחה', כי זה המועדון
הכי נהדר ונפלא ובעל ההטבות והצ'ופרים שיש בהוגוורטס!"
"וגם היחיד", הבהירה לה הרמיוני בקול ענייני, שרק הוכיח כמה
היא לא התרשמה מהנאום המשכנע.
"שיהיה", מלמלה פרוואטי ובחנה שוב את השעון שלה, "אני חייבת
לרוץ מותק, נשיקות!" היא קראה והדלת נטרקה אחריה.
"פרחה..." מלמלה הרמיוני וטמנה את פניה בכרית.

פרק 4

"בוקר טוב", מלמל הארי לרון למחרת בבוקר. הוא התמתח ויצא
מהמיטה.
"מה כל כך טוב בבוקר הזה?" ענה רון באופטימיות נהדרת וניגש
להוציא בגדים מהארון. הוא לקח את הגלימה והחלוק שלו ויצא מהחדר
בלי להוסיף מילה.
הארי הסתכל אחריו בהשתאות וגירד באוזנו. "הוא עדיין כועס בקשר
לדבר הזה?" הוא ירד במדרגות לחדר המועדון, עדיין ממלמל, "כבר
התנצלתי בפניו, מה הבעיה שלו?"
"לא התנצלת", אמרה הרמיוני, ממהרת לארוחת הבוקר.
"מה פתאום לא?" נזעק הארי, "בטח שכן".
"מתי?" היא פנתה לעברו, ידיים על המותניים וחיוך כבוש על
פניה.
"מתי? אההם.. אתמול! לא, היום! לא.. בלילה?" הוא נאנח. "אני לא
זוכר מתי, פשוט אני יודע שהתנצלתי לפניו".
"אהה!" הרמיוני זקפה אצבע לפני פניו של הארי. "ידעתי! זה מה
שקרה- יש שתי אפשרויות: 1) אתה מדבר משנתך. 2) רק חלמת את זה.
מה אתה בוחר? דלת נמבר וואן או דלת נמבר טו?"
"אהה... לא זה ולא זה", אמר הארי. "אז את אומרת שלא התנצלתי
לפני רון? כנראה זה מסביר את העובדה שהוא עדיין לא מדבר
איתי..."
"דה!" היא אמרה בטון המפורסם של הרמיוני הולמס, שפותרת ויודעת
כל דבר.

"רון! רון!" הארי קרא. רון הסתובב אחורה, ראה מי זה והמשיך.
"נו, רון, חכה!" הארי הגיע לרון, כולו מתנשף ומתנשם. "אני רוצה
ל- ל- ל-..." הוא גמגם.
"מה?"
"לעזאזל! כנראה שבחלום זה יותר קל ופשוט", הוא חשב וניסה שוב.
"תראה, רון, אני באמת מ..מצ.. בכל מקרה, לא הייתי בסדר כלפיך,
ולא הקשבתי לך, למרות שכן הייתי צריך, וגם היית צודק ואני
ל..ל.. בכל מקרה, רק רציתי להגיד שאני מ..מצ.. אוף, גוד דמט!
אני מצטער, טוב?" הוא צעק לחלל החדר, נענה בהדים שחזרו אליו.
כל יושבי שולחן גריפינדור הפנו אליו את מבטיהם ודראקו מאלפוי
שעבר בסביבה עצר ואמר בחיוך מרושע-
"הארי פוטר הנפלא מצטער?" הוא הדגיש כל מילה. "הוא מודה שהוא
לא היה טוב? שמישהו אחר עשה משהו שהוא עשה ההפך ו-  אם תאמינו
או לא-  טעה?!"
"אוף, נו, תדפוק את הראש בחסה, מאלפוי. הארי- אתה.. אתה.. אתה
קוסם!" (סתם, זה לא מה שהוא אמר, אבל נכון שזה מתאים פה?)
"לך תדפוק את הראש בחסה, מאלפוי!" קרא רון (הפעם באמת) ונעמד.
"מי אתה שתגיד לי מה לעשות, וויזלי?" אמר מאלפוי בשנאה.
"אני החבר שלו וזו חובתי לעמוד לצידו, לא משנה מה הוא עושה וגם
אם הוא טועה", הוא הוסיף, מסתכל על דראקו במבט חד, ישר
לעיניים, "הוא בכל זאת הארי פוטר, הגדול מכולם!" הוא הכריז,
ואז, מודע למה שהוא כרגע אמר, הוא מיהר להוריד את ידיו שהונפו
בהתלהבות לתקרה, מיהר להנמיך את קולו, שנשמע לכל אחד באולם
הגדול ומיהר לרדת, מהמקום שבו הוא נעמד על הכסא.
"תודה, רון", הארי מלמל, "אבל זה באמת לא היה נחוץ".
"טוב, נו, תראה, זה-"
"כן, אני יודע, אני יודע, נדבר על זה אחר- כך, טוב?"
רון הרים מבטו וראה את הרמיוני מביטה בהם בתמיהה. "טוב".

(שני המשפטים הבאים יהיו אולי ברורים יותר לאלה שראו את הסרט
'איזו מין שוטרת')
"ומה הדבר שהיית רוצה ביותר?" שאלה נטלי סילבר בקול מתוק ממש
כמו קוביית סוכר.
"זה די ברור, כמובן, כאילו דה!" אמרה פרוואטי בהתרגשות, "וורלד
פיס!"
"יפה מאוד! תשובה נכונה, התקבלת למועדון 'פרחה דלתא פרחה',
אנחנו שמחות לקבל את החברה החדשה במועדון השולט שלנו, המספר
הסודי מאוד שלך הוא- 9999, אל תשכחי אותו בשום אופן, ואל תשכחי
לספר לכולם שהמועדון שלנו מדהים ומהמם וכל מה שתוכלי להמציא
כדי שהן יקנאו. ברוכה הבאה!"
"יש!" קראה פרוואטי באושר וקפצצה באושר על נעלי העקב שלה,
שהגיעו לה כמעט עד למותניים. אחרי שהיא מיהרה לקפוץ, ליפול,
לקום, להסמיק מבושה, לסדר את הסטרפלס הכתום עם הנצנצים (את
הורוד היא לא מצאה) שהחליק קצת הרבה למטה ולחייך חיוך חמוד,
היא אמרה, "אני לא מאמינה, אני מאוד מאושרת", ויצאה מהחדר
בדילוגים, שהופרעו מדי פעם על- ידי נפילות וקריאות 'אאוץ!' ו-
'אאוץ'! ו- 'אאוץ'!
"אאוץ'!" היא קראה בכאב אחרי שהיא נתקלה בדמות כתומה בגובה
הרצפה שיללה בכאב ומיהרה ללקק את זנבה הדרוך. "קרוקשנקס!" היא
קראה ומיהרה להרים אותי בזרועותיה. "איך הגעת לפה? אני אקח
אותך חזרה להרמיוני, רק אל תלכלך לי את החולצה. רוצה לשמוע איך
הייתה הבחינה שלי?" היא שאלה בהתלהבות רבה וניערה אותי מצד
לצד.
"לא".
"בכל מקרה, התקבלתי!" היא קראה בשמחה והתחילה לטלטל אותי
בטלטולים חזקים יותר. שרטתי לה את החולצה ונגחתי בה בחוזקה ,
ככה שהחולצה החליקה עשרה סנטימטרים למטה וחשפה רק עוד קצת
עור שזוף. היא עמדה לצרוח עליי, אבל באותו הרגע נשמע קול-
"פרוואטי!" קרא דראקו מאלפוי שהופיע מעבר לפינה ונעמד לפני
פרוואטי. "חולצה יפה, דרך אגב. ("תודה", אמרה פרוואטי) של מי
החתול הזה?" הוא שאל ובחן אותי בעיניים מרושעות ואפורות ("כמו
של גברת נוריס", ציינתי לעצמי, בעודי נסקל על-ידי הגברת
שמתקתקת בלי הפסק על המקלדת)
"החתול הזה?" היא הרימה אותי ביד אחת וכועסת, "הוא של הרמיוני,
למה אתה שואל?"
"סתם", הוא אמר. "הוא נראה לי מאוד מתאים ל- ובכן, לאיזה...
פרויקט שיש לנו. את חושבת שיהיה אכפת לגריינג'רית אם אני אקח
אותו איתי? לא להרבה זמן", הוא הבטיח וחיכה לתשובתה של
פרוואטי.
"אין לי מושג ולא אכפת לי. תראה מה החתול המשוגע הזה עשה
לחולצה שלי! מצדי, קח אותו". היא אמרה.
"החולצה דווקא יושבת טוב עכשיו", הוא אמר בעודו בוחן את
פרוואטי, "וכן, אני אקח את החתול".
הוא הושיט שתי ידיים ארוכות ותפס אותי.
"מייאו!" הספקתי ליילל, לפני שהוא חסם את הפה שלי בידו.


נשמע קצת כמו סרט מתח? אם כן ואם לא, לא נורא...

פרק 5

"דראקו!" קרא קול בהול מהצללים. דראקו התיישר במקום מושבו שעל
ספה לא נוחה במיוחד ולחש-
"דגים מעופפים בלילה".
"מה?" שאל הקול, מרים גבה.
"לא יודע, חשבתי שזאת הסיסמא", משך דראקו בכתפיו.
"לא קבענו על סיסמא", אמר הקול. הוא יצא מהצללים ולבש את צורתו
של הארי. (הארי?!) "קבענו שאני אקרא לך כשיגיע הזמן, לא?"
"אם אתה אומר", דראקו אמר, קם, התמתח, גרף לאחור את שערו
הבלונדיני וצעד צעד קדימה.
"יש לך את ה שיעול?" שאל הארי בחשש.
"יש", אמר דראקו וטפח על שק גדול ליד הספה.
"אז נזוז", אמר הארי ולבש את גלימת ההיעלמות שלו.
"זזנו".

"לבנדר, איפה קרוקשנקס?" שאלה הרמיוני וצנחה בכבדות על המיטה.
"אההם, ראיתי אותו מקודם", ענתה לבנדר, "למה-  הוא נעלם?"
"אהה", הנהנה הרמיוני בראשה והוסיפה, "מאז שיש לי אותו הוא אף
פעם לא החמיץ ארוחה, בטוח שקרה לו משהו".
"אולי הוא, אההם, עסוק במשהו?" ניסתה לבנדר, אך הרמיוני נענעה
בראשה.
"שום דבר, שום דבר", היא נעצה בלבנדר מבט שקרא את מחשבותיה,
"לא היה גורם לו להפסיד ארוחה, אפילו לא זה, מה שזה לא
יהיה..."
"היי בנות!" קרא קול עליז שפתח את הדלת, סגר אותה מאחוריו
ונעמד בפוזה מולן. "מה העניינות?"
"מה איתן באמת?" שאלה לבנדר בסתמיות והסתובבה בגבה אל
פרוואטי.
"הכל בסדר", מלמלה הרמיוני, "איך היה בבחינה?" היא הוסיפה, בלי
שמץ של עניין, וגם בלי לנסות להעמיד פנים שיש לה.
"פשוט נהדר!" קראה פרוואטי, שכנראה לא שמה לב לטון דבריה של
הרמיוני, או שפשוט לא היה אכפת לה. "התקבלתי!" היא צווחה
בהתרגשות וקפצה מעלה מטה בחדר.
"מה קרה לחולצה שלך?" שאלה הרמיוני, עם אפילו פחות עניין,
כשראתה את חולצה ה- 'חושפת', של פרוואטי.
"אהה.. החתול השמן שלך שרט אותי וקרע אותה, אבל אל תדאגי-",
היא הוסיפה ברוחב לב, "אני לא אכריח אותך לקנות לי חדשה, כי
אני יודעת שהמצב הכלכלי שלך הוא- אההם, בסדר יחסית, והחולצה
הזאת עלתה לי הון."
"ראית את קרוקשנקס?" קפצה הרמיוני מהמיטה, מתעלמת מהעקיצה
שבדבריה של פרוואטי.
פרוואטי, שנבהלה מהעניין הפתאומי של הרמיוני, מעדה אחורה ונפלה
בגלל העקבים הגבוהים שלה. "כ-כן", היא מלמלה, משפשפת את התחת
שלה. "מקודם, כשיצאתי מהבחינה."
"ואיפה הוא עכשיו?"
"אהה, הוא לא פה?" היא הרימה גבה מעוצבת בקפידה, "כנראה
שהמאלפוי הזה לא גמר איתו".
"מאלפוי?" נזעקה הרמיוני והחלה לטלטל את פרוואטי, "נתת למאלפוי
לקחת את החתלתול השמנמן שלי?!"
"לבנדר!" צווחה פרוואטי בתחינה, אבל לבנדר רק שינתה פוזה
והסתכלה בעניין על המחזה.

"נו, תראה את החתולה", מלמל הארי, "אתה בטוח שלא ראו אותך לוקח
אותה? אם פילץ' ראה--"
"פילץ' לא ראה", אמר דראקו והוציא את קרוקשנקס מהשק.
"זה- זה קרוקשנקס?!" גמגם הארי ואז פנה אל דראקו במבט זועם.
"אמרתי לך לקחת את גברת נוריס, לא את קרוקשנקס!"
"מה זה משנה?"
"זה משנה, כי החתול הזה", הוא הצבע בידו על קרוקשנקס, שהיה
שרוע על השולחן, אומלל וחסר- אונים לאחר קסם השיתוק שדראקו שם
עליו. "החתול הזה, הוא החתול של הרמיוני, והרמיוני היא לא
פילץ'!"
"מה זה קשור?" דראקו שאל ונענה בתגובה כועסת למדיי.
"זה קשור, כי צ'ו תדע שהחתול הזה הוא של הרמיוני, ואז היא תכעס
על הרמיוני, והרמיוני היא חברה טובה שלי, אז לא הייתי רוצה שזה
יקרה, נכון? אבל מצד שני, לשרת השנוא במיוחד שלנו, פילץ', יש
חתולה דוחה ומכוערת, השנואה על כולם, אז אתה לא חושב שזה יהיה
יותר טוב להשתמש בה? וככה גם לנקום בה, ובפילץ', בשם כולם?"
הארי התפרץ בכעס.
"טוב, טוב", הרים דראקו ידיים, "אז מה נעשה עכשיו?"
"עכשיו", אמר הארי בהחלטיות, "אתה תלך להביא את גברת נוריס,
ואת התוכנית נעשה מחר, קאפיש?"
"בסדר, בסדר", מלמל דראקו וארז את קרוקשנקס חזרה בתוך השק.
"ואל תשכח-" הזהיר אותו הארי, "החתול הזה", הוא הצביע עליי,
"תשחרר אותו מחוץ לחדר המועדון של גריפינדור ושים לב שלא
יישארו עליו סימנים שלך".
"איזה סימנים?" שאל דראקו בתמיהה.
"נו, למשל-  הריח של הג'ל הזה לשיער שאתה שם, או הריח של
האפטרשייב שלך, או משהו מהדברים האלה. אתה יכול גם לרחוץ אותו
אולי. ביי."   הארי אמר, והלך, מתעלם ממבט ההלם שדראקו תלה בו,
שאמר בבירור- 'אני? חתול? מקלחת? יאאק!!!'

פרק 6

הארי הלך במסדרונות הוגוורטס, בדרכו למגדל גריפינדור.
"היי, הארי!" קרא ילד משנה רביעית שהארי בחיים לא דיבר אליו.
הארי הנהן אליו בתמיהה והמשיך ללכת.
"הארי, נראה טוב היום", קרא אליו תלמיד שישית עם שיער בלונדיני
מחומצן וקרץ אליו.
"אהה.. תודה", הארי מלמל והמשיך בדרכו. הוא פנה שמאלה במסדרון
וכמעט שנתקל בנוויל.
"ה-האר-רי, החלוק הזה יושב עליך יפה", הוא גמגם בעצבנות וליטף
את הארי קלות, לפני שהוא מיהר לברוח מהמקום כאילו נשרף לו
התחת.
"כמה מוזר..." הארי חשב והגיע אל מסדרון אחר, מלא דיוקנים של
אנשים מזוקנים. הארי חלף על פני הדיוקנים והופתע לראות כל אחד
מהם מרים את מבטו, קורץ אליו, מנופף לו בידו, או מסמן לו
באגודלו כלפי מעלה. הארי חייך אליהם קלות, לא מבין מה קורה לו
היום. הוא טיפס במדרגות הלולייניות ונעמד לפני הדיוקן של האישה
השמנה, שלידה עמד סר קאדוגן, הוא ולא אחר.
"פוטר!" הוא קרא בשמחה כשהוא רק הבחין בו. "לא ראיתי אותך כבר
שנתיים בערך, לאן נעלמת, הא? אני רואה שהשנים רק היטיבו איתך,
אתה נראה ממש טוב, הא ילד?" הוא הפריח לו נשיקה באוויר ונענה
בסטירה מצלצלת מצידה של האישה השמנה.
"תולעי אננס", מלמל הארי במבוכה את הסיסמא והאישה השמנה זזה
כדי לאפשר לו להיכנס.
"..ממש מוזר..." הוא המשיך למלמל, חלף על- פני חדר המועדון
הריק ועלה ישר למגורי הבנים. השעון צלצל חצות והארי פתח את דלת
חדר השינה, מפהק, החליף בגדים ונכנס למיטה. רון והבנים האחרים
כבר ישנו, אז הוא מלמל- "לילה טוב", לעצמו והוריד את משקפיו.
בעודו מחכה שהעייפות תתגבר עליו, הוא הרהר באירועים המוזרים
שהתרחשו רק עתה.
"למה כל הבנים האלה התייחסו אליי בצורה כל- כך משונה?" הוא
חשב, מתהפך ונשכב על גבו. חפץ נוצץ לאור קרני הירח שהסתננו
מבעד לחלון משך את תשומת ליבו. זו הייתה הטבעת שהוא מצא באותו
היום על הרצפה, עגולה, כסופה, עם אותיות עתיקות ומשונות חרוטות
עליה.  "כדאי שאני אשאל את הרמיוני אם היא יודעת מה כתוב שם",
הוא חשב בעייפות. כעבור דקות אחדות נחרותיו כבר נשמעו והרעידו
משנתם שני עטלפים שנמנמו בשלווה על העץ ממול.

"בוקר טוב!" הארי קרא, מתמתח.
"גם לך!" קראו במקהלה דין, שיימוס ורון. הארי קם והלך לעבר
ארון הבגדים, מחפש חולצה ללבוש מתחת לחלוק שלו. הוא פשט את
הפיג'מה הכחולה שלו ועמד להוריד את המכנסיים, בעודו שם לב
ששלושת הבנים האחרים מסתכלים עליו בצורה מוזרה במיוחד.
"מה קרה?" הוא שאל, עוצר באמצע לבישת החולצה. "משהו לא בסדר?"
"הכל בסדר", מלמל דין, עדיין לוטש עיניים, "אתה יכול להמשיך".
"כנ"ל", אמר שיימוס, מלווה במלמולי ההסכמה של רון.
"שלושתכם פסיכים", הארי אמר ויצא מהחדר, בגדיו בידיו.
"מה הבעיה שלו?" תמה רון. שיימוס ודין משכו בכתפיהם.
"אבל אתה לא יכול להכחיש שהוא נראה טוב.."
"אני באמת לא יכול", מלמל רון והתיישב על מיטתו, בוהה בחלל
בחולמניות.

"הארי, בוקר טוב", מלמלה הרמיוני והושיטה לו חתיכת טוסט. "מה
שלומך? אתה נראה מוזר.." היא הוסיפה, בוחנת אותו במבט חודר.
"תגידי, לא שמת לב למשהו משונה היום? או אתמול? זה התחיל כבר
אתמול..." הוא אמר, מסתכל לצדדים בחשד.
"מה התחיל כבר אתמול?" היא שאלה והושיטה לו ריבה. הוא מרח אותה
בהיסח הדעת ואמר לה בקול מתוח-
"זה! לכל מקום שאני הולך, בנים, בכל הגילאים, אפילו הציורים
במסדרונות, אומרים לי 'היי הארי!' ו- 'אתה נראה טוב היום,
הארי!', אפילו סר קאדוגן התחיל איתי אתמול!" הוא אמר בבהלה.
"אוייש, נו, הארי, אתה סתם מדמיין", היא אמרה בביטול והושיטה
לו קוטג' שאותו הוא גם מרח על הפרוסה שלו.
"אני לא!" הוא התעקש, לוקח מידה את קופסת החומוס ושם מנה נדיבה
של חומוס על הטוסט המסכן, שכבר החל לכרוע תחת כובד משקל
התוספות שהיו עליו. "זה נכון, שימי לב-" הוא הרים מבטו וכחכח
בגרונו ומייד התנפלו עליו ארבעה ילדים משנה שביעית ואמרו
במקהלה-
"הארי, השיער שלך נראה טוב היום".
"את רואה?" הוא צעק בשקט, "ואפילו לא הסתרקתי הבוקר!" הוא
הוסיף, אפילו עוד יותר בבהלה.
"זה לא אומר כלום, והשיער שלך באמת נראה נורא". היא אמרה
והושיטה לו מלפפון חמוץ לשים על שכבת השוקולד שהוא מרח על
הטוסט.
"אני בטוח שזה אומר משהו", אמר הארי. הייתה לו הרגשה מוזרה
שכזאת בבטן שלו, זאת שיש כשיודעים ששכחת משהו, אבל לא מצליחים
לזכור מה, יודעים למה אני מתכוונת? הוא הרים את הטוסט (בשתי
הידיים, כי הוא איים בהתפרקות מיידית), נגס בו וצעק בגועל-
"איכס!!!!"
"הארי, מה קרה?!" נזעקה הרמיוני, ויללה בכאב כשפגעה בה אחת
מידיו המנופפות בפראות של הארי. "אאוץ', הארי, מה הבעיות
שלך?!"
"זה דוחה! תראי מה יש על הטוסט הזה!" הוא הצביע על הטוסט והיא
ראתה מבעד לחמשת המלפפונים החמוצים שעליו שכבות מעורבבות של
ריבה, קוטג', חומוס ושוקולד.
"כן, כן", היא מלמלה, עדיין משפשפת את לחיה המאדימה במהירות.
"נראה לי שהקוטג' היה מקולקל. אבל הארי, תראה מה עשית לי! מה
יש לך על היד שהוא כל כך מכאיב?" היא הוסיפה בוחנת לראות אם
הוא מסתיר אולרים ננסיים בשרוול החולצה שלו.
"אה, לא, זו סתם איזו טבעת שמצאתי אתמול. אתמול!? עכשיו, כשאני
חושב על זה, כן... כן... זה בהחלט יכול להיות..." הוא מלמל.
"תראה לי אותה", היא אמרה בסקרנות, מתעלמת ממלמוליו ומושכת
אליה את היד שעליה הייתה הטבעת. "וואו!" היא קראה, שניה לאחר
מכן. "זאת טבעת מאוד עתיקה! נדמה לי שמתקופת 'קסיופיאה היפה',
זה בהחלט יכול להיות, אבל מה זה שכתוב פה?" היא מלמלה, בוחנת
את הטבעת מכל צדדיה ומעקמת את ידו של הארי תוך כדי כך.
"אהה, באמת רציתי לשאול אותך בקשר לזה", הוא אמר בהכרת תודה,
נזכר סוף סוף במה שהוא שכח. "ממתי אמרת שזה? מתקופת קסילופה
היפה?" הוא שאל בעניין, מציץ על הטבעת שעח ידו מעל כתפה.
"לא, לא, לא, איטס לבי-או-סה, נוט לביו-סה, (זה שוב היה
בצחוק).
(עכשיו באמת-) "לא, לא, לא, מתקופת קסיופיאה היפה, לא
קסילופה", היא אמרה בטון חשיבותי. "זה מאוד עתיק. אני גם יכולה
לספר לך את הסיפור עליה", היא הוסיפה בהתלהבות, אבל הארי קטע
אותה.
"אבל אם תעשי את זה אנחנו בטוח נאחר לשיעור שיקויים".
"שטויות, זה לא עד כדי כך ארוך". הרמיוני כחכחה בגרונה והתחילה
את הסיפור-"קסיופיאה הייתה נערה רגילה, מהמעמד בין הנמוך
לבינוני בזמנים של שנת 598 לספירה. היא למדה פה בהוגוורטס,
למעשה, היא למדה ברייבנקלו. היא לא הייתה יפה מאוד, כלומר, היא
הייתה, אבל לא באופן הזה שמושך את תשומת ליבם של הבנים, אלא
יותר יפה בצורה- אההם..- רגילה יותר. מה שהיא באמת הייתה
מיוחדת בו, היה כוחות הקסם שלה, היא הייתה מכשפה חזקה במיוחד,
והיה לה כישרון מיוחד בשינויי צורה. האגדה מספרת, ושים לב שאני
אומרת האגדה, שיום אחד נמאס לה להיות שום כלום חסר חשיבות, אז
היא החליטה לזמן אליה את אנטרליטה, פיית היופי והכוח, שתעזור
לה. לפי מה שקראתי, היא באמת עזרה לה ונתנה לה את יד ימינה,
אטריסיה, הדרקונית האדומה, בתור קמיע. קמיע לאהבת הבנים. אבל
כמו שהיה די ברור, קסיופיאה לא יכלה להסתובב כל היום עם
דרקונית לצידה, למרות שבימים ההם עדיין לא הוטל איסור על גידול
דרקונים, אז היא הטילה עליה כישוף לשינוי צורה, והפכה אותה
לטבעת, לטבעת הזו, אם אני לא טועה, ואני לא." הרמיוני הוסיפה
בהתרגשות והצביעה על הטבעת. "אם היית יודע לקרוא את האותיות
העתיקות האלה, ואתה לא, כמובן, היית יודע שכתוב שם- אהובת
הבנים." היא סיימה בהתרגשות. "עכשיו אני מבינה למה התכוונת
כשאמרת שכל הבנים מתייחסים אליך באופן שונה, כי אתה עונד את
הטבעת של קסיופיאה. הטבעת של אהובת הבנים. וזה באמת עובד- כי
מאותו היום, לא היה אפילו בן אחד שיכול היה לעמוד בפני קסמה של
קסיופיאה. מעניין איפה מצאת אותה, הארי, ומי איבד אותה. ו- או,
הארי-  הלך עלייך". היא הוסיפה, קמה על רגליה כדי ללכת לשיעור,
"אי אפשר להוריד אותה".
"טוב..." מלמל הארי, ואז עיכל את מה שהיא כרגע אמרה. "מה
ז'תומרת אי אפשר להוריד אותה?!" הוא קרא אחריה. היא לא ענתה
והוא החל לרוץ אחריה, כשהוא הגיע אליה הוא אמר, מתנשף ומתנשם,
"בטח שאפשר", הוא אמר, ספק מנסה לשכנע את עצמו או אותה.
"כן? תוכיח", היא אמרה.
הארי שלף את ידו השמאלית שעליה הייתה הטבעת ומשך אותה -- (את
הטבעת, לא את היד) -- כלום לא קרה. "אוו, אלוהים", הוא מלמל,
כשסחרחורת מלווה ברעמי צחוק מרושעים (של המצפון שלו, זה שנראה
כמו שטן), מהדהדים בתוך ראשו. "באמת אכלתי אותה".

פרק 7

"השיעור נלמד את האומנות העדינה שבעשיית שיקויי אהבה. (תתעלמו
מהעובדה שזה שיקוי לא חוקי) בסוף בשיעור אנחנו גם ננסה את
השיקויים שלכם על תלמידים", סנייפ הפנה מבט זדוני אל הארי,
שהחוויר, ואל גריזלדה אנטרקסי מסלית'רין, שהייתה הנערה המכוערת
ביותר בשיכבה.
"בא לי לשפוך קצת מהשיקוי של מאלפוי אל נוויל, זה יהיה גדול,
לא?" מלמל רון כשסנייפ פנה לכתוב את נושא השיעור על הלוח.
"אאהם, לא בטוח", ענה הארי בלחישה, חושב על הרעיון, "תחשוב על
איזה מסכן יהיה נוויל",
"חוץ מזה"', הוא הוסיף בליבו, "זה לא יהיה רעיון טוב עכשיו,
דווקא כשהמאלפוי הזה עוזר לי בתכנית". אבל את זה הוא לא אמר
לרון.
סנייפ המשיך להרצות על שבעת המרכיבים של השיקוי והארי ישב
במקומו, מסובב את טבעת הכסף שעל אצבעו בשעמום. הוא הסתכל על
האותיות המוזרות שעליה-  ûðāÈą£
ĕæ5Ðøð וחשב- "אהובת הבנים". ואז
משהו פתאום התבהר לו: "מה הסיכויים שמאלפוי היה מסכים לעזור לו
אם הוא היה מבקש ממנו לשתף איתו פעולה בתוכנית, אם הוא לא היה
לובש את הטבעת של קסיופיאה? ברור שהוא לא היה עושה את זה! מה
שגרם למאלפוי לעשות את זה היה הטבעת! הקסם של הטבעת! מאלפוי
בעצם היה מאוהב בו. זה למה הוא עשה מה שהארי ביקש ממנו."
"רגע, רגע, רגע", אמר הקול השני בראשו. "ולמה בדיוק אתה הצעת
למאלפוי, שיעזור לך? אל תגידי לי שגם אתה, מאוהב בו!"
"אני לא!" קרא הארי בקול זועם.
"פוטר, יש משהו שאתה רוצה לספר לנו?" שאל סנייפ בקולו החלקלק
והזדוני.     הארי האדים ממבוכה לנוכח כל המבטים המשתאים,
מגריפינדור, והמגחכים, מסלית'רין.
"אהה... לא, פרופסור", מלמל הארי.
"אז, כמו שאמרתי לפני שפוטר הפריע לנו... בלה בלה בלה.." סנייפ
המשיך בשיעור, לא לפני שהוא הפנה מבט מתעב אל עבר הארי.
"אני לא!" הארי קרא בשקט הפעם, אל הקול שבראשו. "מאלפוי הוא,
פשוט הוא, ידוע, כן, זהו, ידוע, בשכבה בתור אחד שהמומחיות שלו
לסדר ולהשפיל אנשים, אז החלטתי, נו.. אההם.. לנקום קצת בצ'ו
צ'אנג על מה שהיא עשתה לי, אז ביקשתי את עזרתו, אני באמת לא
יודע למה, והוא הסכים. עכשיו אני גם מבין למה", הארי הוסיף,
מפנה מבט מהיר אל מאלפוי, שהיה עסוק בלחייך בזדוניות אל נוויל
שהוריד לעצמו אצבע כשהוא ניסה לחתוך חרפושיות ורודות לתוך
הקדרה שלו.
מאלפוי תפס את מבטו התוהה של הארי והחווה לו בפיו, "הלילה".
הארי הנהן בהסכמה.
"מר פוטר, אני לא רואה את השיקוי שלך מוכן, יש בעיה כלשהי?"
אמר סנייפ, מופיע פתאום מאחורי גבו של הארי, שקפץ בבהלה.
"לא, לא, פרופסור, הכל בסדר", הארי מלמל, "תראה, חצי מהשיקוי
כבר מוכן", הוא הצביע על שתי מחושי פרפרי הלב שנחו בשלווה
בקדרה.
"אני מקווה לטובתך, פוטר, שהשיקוי שלך יהיה טוב, אם לא..." הוא
אמר בזדוניות והתקדם הלאה, לגעור בנוויל.
"בן #%&#%&",  אמר רון בשקט לצידו של הארי והושיט לו את חתיכות
החיפושיות, "מה הבעיות שלו? ומה הבעיות שלך?" הוא הוסיף, כשהוא
ראה שהארי אפילו לא מקשיב לו. "כדור הארץ להארי", הוא אמר
ונופף בידו מול פניו של הארי. הארי הפנה את פניו אליו ושאל
בבלבול-
"מה?"
"כלום", רון נאנח.
לשיעור נותרו עוד עשר דקות. כך לפחות הראה השעון (בצורת מבחנה)
שעל קיר מרתף השיקויים. הארי נאנח וקם כשסנייפ החווה לו בידו
להתקרב אליו.
"עכשיו, פוטר, שים לב, זה חשוב", אמר סנייפ בלי תשומת לב מרובה
למדי, זה היה ברור שלא היה אכפת לו אם השיקוי של הארי ייהרס או
משהו כזה. "קח את השיקוי שלך, לך לשולחן של העלמה גריזלדה
אנטרקסי, ותן לה לשתות קצת מהשיקוי", הוא אמר, "אם תהיה האדם
הראשון שהיא תראה-  היא תתאהב בך", הוא הרשה לעצמו לחייך
ברשעות והחווה להארי בידו שיתחיל לזוז.
הארי לקח בזהירות את הקדרה עם השיקוי שלו והלך אל צד הכיתה שבו
ישבו הסלית'רינים, בדרכו אל גריזלדה הוא עבר מול השולחן של
פנסי פרקינסון ודראקו, שהסתכל עליו במבט מוזר כשהוא עבר.
"תסתכל לאן שאתה הולך!" קרא קראב בקול גדול ושם להארי רגל,
בדיוק כשהארי עבר את השולחן של דראקו והגיע אל השולחן שלו.
"אידיוט!" קרא הארי, אבל זה לא עזר, הוא עף אחורה, יחד עם
השיקוי, ונחת על הרצפה ליד הרגליים של פנסי, דופק את ראשו
בברזלים של השולחן.
"לעזאזל!" הארי שמע את מאלפוי קורא והרים את ראשו, שעליו כבר
הספיקה לצמוח בלוטה הגונה, כדי לראות מה קרה. מה שהוא ראה גרם
לו להיאנח. דראקו מאלפוי, בגלימות שחורות וספוגות נוזל כלשהו,
עמד וקילל. "תראה מה עשית, קראב!" הוא קרא בזעם אל חברו
המגודל, הארי, מצחו עטור הצלקת מציץ רק בקושי מעל השולחן, אבל
מאלפוי לא התעצבן עליו.
"גם אין סיכוי שזה יקרה", הוא הזכיר לעצמו, "לא כל עוד יש לי
את הטבעת של מה-שמה".
"פוטר, שתי ידיים שמאליות שכמותך! אפילו ללכת עד לשולחן של
ילדה אתה לא מסוגל?!" סנייפ קרא בזעם, "עשרים נקודות יורדות
מגריפינדור ואתה הולך להישאר פה עכשיו ולנקות!"
הארי נאנח וקם, לוקח את הסמרטוט שעמד בפינה.
"דראקו מאלפוי, רוץ מהר לחדר שלך להחליף בגדים לפני שתתקרר,
ילד, אתה רטוב לגמרי", אמר סנייפ בדאגה. "אתה יכול להפסיד את
סוף השיעור, בלוא-הכי מה שאנחנו הולכים לעשות הוא להסתכל על
פוטר מנקה את הרצפה, ככה ש..."

פרק 8

"ציפורים שוחות בבוקר", קרא הארי בלחישה רמה.
"מה?" שאלה בתימהון הדמות שנכנסה באותו הרגע לחדר.
"לא קבענו סיסמא הפעם?"
"לא..." דראקו מאלפוי יצא מהצללים ונעמד מול הארי.
"הבאת את החתול הנכון הפעם?" שאל הארי ויצא גם הוא מהצללים.
דראקו הרים שק נפוח והושיט אותו להארי. הארי הציץ פנימה, נבהל,
וסגר שוב את השק. "הייתי מזהה את העיניים האלה בכל מקום.."
"אתה מוכן ללכת?"
"ברור".

אחרי ארבע שעות מאומצות מאוד

"תגיד, האר- אההם.. פוטר, את מי אנחנו הולכים להשפיל? לא שאכפת
לי כל כך, כי אני, כידוע, אוהב להשפיל את כל האנשים ("במיוחד
אותי", הארי חשב) רק שמעניין אותי-  מי עשה משהו נוראי כל- כך,
עד שאתה, פוטר, הבנאדם הכי, אההם... לא נוקם בעולם, רוצה לנקום
בו?" דראקו אמר בסקרנות.
"בצ'ו צ'אנג", אמר הארי בקצרה והחיש צעדיו.
"בצ'ו צ'אנג?!" נזעק דראקו, "חסר לך שהיא תגלה שעשינו את זה,
בחיים לא נוכל עוד להראות את הפרצוף שלנו בבית- הספר אחרי
זה!"
"היא לא תגלה". אמר הארי, אפילו יותר בקצרה. "אז הכל מוכן?"
"אההם.. כן", דראקו בחן את עבודתם במבט בוחן והוסיף, "בהחלט
כן, איטס פרפקט!"
"אז גמרנו פה להיום?" הארי שאל, מסתכל על שעונו, "עוד מעט חמש
בבוקר, אני רוצה לישון קצת לפני מחר, ביום הנקמה שלי אני לא
רוצה שקיות שחורות מתחת לעיניים."
"אהה.." גמגם דראקו, "תגיד, אה.. פוטר, בא לך אולי כזה..
אההם.." הוא כחכח בגרונו במבוכה, "ללכת עכשיו לחדר מועדון שלנו
או של- שלך, ולדבר עוד קצת על התוכנית?" הוא אמר במהירות.
הארי, שמע את המילים, עיכל אותן, חשב עליהן, הרהר בהן, חשב עוד
קצת ולבסוף אמר, בהפתעה גדולה, "בסדר, לא אכפת לי", וזו הייתה
האמת. "אבל אולי נלך אל מגדל גריפינדור, כי הסלית'רינים,
החברים שלך, הם.. הם.."
"כן, כן, אני יודע", דראקו אמר, "נלך אליך, שיהיה".
"לחדר המועדון?"
"אהה.. לא יודע..."
"יודע מה? נלך לחדר שלי, יש לי חדר פרטי שלי למשך כמה הימים
הקרובים כי, אההם.. אני קצת התעצבנתי נורא כשנפרדתי מצ'ו ואני
די כזה, הוצאתי את הכעס על הבנים האחרים, אז דמבלדור חשב שזה
יהיה כדאי אם אני אהיה בחדר משלי למשך כמה ימים. אז ככה שאף
אחד לא יראה אותך אצלנו בגריפינדור, בבוקר תוכל להתחמק עם
גלימת ההיעלמות שלי. בסדר מבחינתך?" הארי שאל.
דראקו בקושי יכל להסתיר את השמחה שלו. "מעולה!" הוא אמר.
"אז בוא נחסל פה את העניין ונלך".

"הרמיוני!" קראה פרוואטי למחרת בבוקר כשהיא התפרצה לחדר, לבושה
לגמרי ונסערת מאוד. "את לא תאמיני מה קרה-  אני יודעת שאת לא
חברה במועדון שלנו, אבל מכיוון שזה כל- כך עניין אותך, החלטתי
להתחשב בך ולספר לך מעכשיו כל מה שקורה במועדון שלנו. ("אוי
לא!!" קראה הרמיוני בליבה). את לא תאמיני מה כרגע סיפרו לי
בקשר הפרחות-  צ'ו צ'אנג איבדה את הקסם שלה!"
"מה?!" נדהמה הרמיוני, המומה על אמת, "אי אפשר לאבד קסם, לא
כל- כך בפתאומיות, זה לא הגיוני בכלל, צריך לדבר עם דמבלדור
ואלי גם עם קורנליוס פאדג', וגם-"
"הרמיוני, הרמיוני", הפסיקה אותה פרוואטי, "לא התכוונתי לסוג
כזה של קסם, התכוונתי לקסם שלה, כלומר, אם את נכנסת לחדר
ומייד כל הזכרים שנמצאים מפנים אלייך מבט זה קסם, הבנת?"
"אהה.." נרגעה הרמיוני ושפשפה את עיניה בישנוניות, היא אף פעם
לא אהבה השכמות מוקדמות כל- כך, והשעון שליד המיטה שלה הראה
שהשעה הייתה 6:00 בבוקר.
"זה התחיל שלשום, פתאום כאילו כזה, כל הבנים הפסיקו להסתכל
עליה כל פעם שהיא נכנסה לחדר בארוחת הבוקר וכל זה ולהתעלם ממנה
לפעמים במשך חמש דקות שלמות!" אמרה פרוואטי בהתרגשות, "ואם זה
לא מספיק, היא גם איבדה באותו יום את טבעת המזל שלה, זאת מן
טבעת עתיקה כזאת שעברה לה בירושה, שכתובות עליה כל מיני אותיות
מוזרות בשפה אחרת ו-"
"רגע, רגע, באותו היום?" שאלה הרמיוני, פרוואטי הנהנה, "והטבעת
הייתה עגולה, פשוטה כזו, מכסף?"
"כן, איך ידעת? ראית אותה?"
"בערך.." מלמלה הרמיוני לעצמה וקפצה על רגליה.
"הרמיוני-" קראה פרוואטי, אבל הרמיוני כבר לא הייתה שם.

"הארי! הארי, אני חייבת לדבר איתך!" התפרצה הרמיוני אל חדרו
הזמני של הארי בהתרגשות גדולה כל- כך, שהיא אפילו שכחה לדפוק
לפני- כן. "הארי, אני חייבת לדבר איתך. על צ'- הו, אלוהים
אדירים!" היא נזעקה ומיהרה לכסות את עיניה ולהסתובב, מתנשפת.
"הרמיוני!" נבהל הארי ומיהר לשים בגדים על עצמו, "למה את לא
דופקת בדלת?!" הוא קרא.
"לא ציפיתי שתהיה כל- כך אההם.. עסוק", היא מלמלה במבוכה.
"מאלפוי, שים עלייך חולצה!"
"הרמיוני, צאי מפה!" הארי קרא.
"אבל, הארי", היא התעקשה, "יש לי חדשות עצומות, זה בקשר לצ'ו!
אתה חייב לשמוע!"
"אני לא חייב", הוא הבהיר לה, "אבל מכיוון שאני רוצה, אני
אשמע, אבל את לא חושבת שאני יכול לעשות זאת כשאני אהיה עם
חולצה?!"
"כן.." היא מלמלה, "נקודה טובה..."

פרק 9

"נו, אז הרמיוני, ספרי לי, מה קרה בקשר לצ'ו שגרם לך להתרגש
כל- כך?" שאל הארי בקרירות.
"טוב.." הרמיוני אמרה, ניסיונותיה לשכוח את מה שהיא ראתה חמש
דקות קודם לכן נראים שקופים לגמרי. "אז פרוואטי סיפרה לי, שצ'ו
צ'אנג איבדה את היכולת שלה להקסים בנים ו-"
"למה שזה יעניין אותי? מצדי שתקסים את מי שהיא רוצה, היא כבר
לא החברה שלי, את יודעת", הארי התפרץ לדבריה.
"נו, חכה, אני יכולה בבקשה לגמור את המשפט?" היא שאלה, וכשהוא
לא ענה, המשיכה, "ואז הסתבר לי, שבאותו יום היא גם איבדה איזה
טבעת שלה, שעברה לה בירושה, טבעת כסף כזו, עגולה, פשוטה, עם
אותיות בשפה מוזרה.. אומר לך משהו?"
"אהה.." הארי אמר וגירד את סנטרו, "לא", הוא ענה לבסוף.
"הארי.." הרמיוני אמרה והצביעה ברמיזה מרומזת על ידו המגרדת.
עיניו של הארי הוארו בהבנה והוא נזעק, "עכשיו אני מבין! ככה
היא עשתה את זה, ככה היא כבשה את כולם, עם הטבעת הזו. אהובת
הבנים, כמובן! זה כל- כך הגיוני, איך לא ראינו את זה קודם?!"
"טוב, הארי, אני שמחה שאתה מבין, אבל הבעיה היא", היא אמרה
בטון הרגיל של הרמיוני כשהיא ניסתה להסביר משהו, שזה שמדבר
איתה עדיין לא הבין, "שהיא איבדה אותה, זאת אומרת שהיא הורידה
אותה. איך היא הורידה אותה, את זה אנחנו רוצים לדעת. ואיך אתה
תוכל להוריד אותה, למרות שנראה לי שזה לא מפריע לך כל-כך.."
היא מלמלה מתחת לשפם שאין לה.
"מה אמרת?" הארי שאל.
"אמרתי שהיא איבדה אותה, זאת אומרת שהיא הורידה אותה. איך היא
הורידה אותה, את זה אנחנו רוצים לדעת, לא?"
"כן, כן, כן, את זה שמעתי, התכוונתי למה שאמרת אחרי זה, לזה
התכוונתי", ענה הארי בחוסר סבלנות. הוא לא יכל שלא לחשוב על
המאלפוי חסר החולצה שהוא השאיר בחדר הסמוך.
"אה, זה, לא חשוב", היא ענתה במבוכה.
"שיהיה", הארי אמר, "אז מה אנחנו הולכים לעשות בקשר לזה?"
"לא יודעת, אבל הארי-  אתה לא חושב שאנחנו צריכים לדבר על מה
שקרה, אתה יודע, שם?" היא הצביעה בידה על החדר הקטן של הארי.
"לא, אנחנו לא", הארי אמר, "ואנחנו גם לא הולכים להזכיר את זה
לעולם, ברור? זה לא מה שזה נראה הרמיוני, באמת! לא עשינו את
יודעת מה, פשוט.." הוא גמגם, "דרא- מאלפוי, הוא עוזר לי במשהו
שאני לא יכול לספר לך מהו, אבל אם הכל ילך כשורה את תגלי את זה
במהרה וצ'ו תצטער שהיא אי- פעם התעסקה איתי", הוא אמר בתיעוב.
"אוקיי.." הרמיוני אמרה בפקפוק. "וואטאבר.."
"מה שמזכיר לי, הגיע הזמן שנלך", הארי אמר וקרא- "חתולים
זוחלים ביום!" דלת חדרו של הארי נפתחה ודמות בלתי- נראית יצאה
ממנה. "אה, והרמיוני-" הוא אמר, מנופף באצבעו אליה באיום, "את
לא ראית, לא שמעת, ולא ראית (שוב?!) כלום! ברור?"
"ברור".

"אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
הצרחה הדהדה מחדר המועדון הממוקם במקום בלתי- ידוע של
רייבנקלו, והקפיצה את כל יושבי האולם הגדול.
כעבור רגע נכנסה לאולם צ'ו צ'אנג, פניה מלאים נקודות אדומות
גדולות ומגעילות ופניה שחורים מרוב זעם.
היא עצרה בכניסה, ידיים על המותניים ועיניים רושפות גצי אש.
"מי המפגר שהכניס לחדר שלי חתול?!" היא תבעה בזעם.
....שקט....
"אמרתי-  מי המפגר שהכניס חתול לחדר שלי?!" היא קראה, כל מבטי
יושבי האולם הגדול הופנו אליה ואז חזרו לצלחות שלהם.
עכשיו תחשבו-  צ'ו צ'אנג... צ'ו צ'אנג.. נראה לכם שהיא רגילה
שמתעלמים ממנה? ממש לא!
"חתיכת מטומטמים מפגרים אהבלים אידיוטים סתומים בלחץ ובעלי ראש
כרוב (?!) שכמותכם!" היא צרחה הפעם, ולא היה ראש (כרוב?!)
באולם הגדול שלא הפנה את מבטו אליה.
"היי, הארי, זאת לא צ'ו?" שאל רון בעל הקליטה האיטית כנראה,
"מה קרה לה? היא נראית נורא?"
הארי, שהיה מתאמץ נורא לא לצחוק, כמעט כמו בפעם שדאדלי עשה להם
תצוגת אופנה של מדי הסמלטינגס החדשים/לא חדשים- (כי הם יתפוצצו
עוד רגע) עוד בבית של הדוד ורנון והדודה פטוניה.
הארי שקע בעוד כמה זיכרונות עבר מעניינים בזמן שצ'ו עמדה שם,
עושה פוזות של מלכת העולם (כידוע לכל- תפקידה לשעבר...)
והסתכלה על כל האנשים שלא אמרו מילה.
"חרא", היא חשבה, "במשך שלושה ימים כל- כך הרבה דברים התחרבשו
לי, איבדתי את טבעת המזל שלי, את הקסם האישי המדהים שלי (כנראה
שלא את הצניעות)..."
היא מנתה את הדברים על אצבעותיה המשוחות בלק סגול זוהר בחושך,
"...ועכשיו גם התחלתי פתאום עם האלרגיות המטומטמות שלי
לחתולים, וכל המראה המדהים והמקסים שלי (בלעעהההה..) פשוט
נעלם!. (חזרו שני סוגריים אחורה), איזה שבוע מסריח!"
"אאההם, צ'ו", הארי גמר להעלות זיכרונות ונעמד. כל הבנים של
בית- הספר פנו להסתכל עליו. "הכל בסדר אצלך? כלומר, את נראית
ממש איום ונורא", הוא אמר בדאגה מזוייפת, כל בית- הספר השמיע
אנחה רגשנית.
"אל תתקרב אליי!"
"למה לא, צ'וצ'ו?" הוא שאל, "את ב-א-מ-ת נראית איום ונורא, מה
קרה לך?! אלוהים!" אמר הארי כשהוא התקרב אליה אפילו עוד יותר
וראה את עשרים שכבות המייק-אפ  שהסתירו נקודות אדומות אפילו
יותר חזקות ממה שהיו לה עכשיו. "מה קרה לפנים שלך?"
"זה מה שאני מנסה לברר, חתיכת אידיוט!" היא קראה בזעם.
"העלמה צ'אנג, אם תתלווי אליי בבקשה עכשיו, אני חושבת שאוכל
לסייע לך במצבך העדין", אמר קול נשי ועדין מאחורי גבה של צ'ו.
(לא, זאת לא הייתה המנהלת של שלוותה)
צ'ו הסתובבה אחורה כדי לראות את מדאם פומפרי, זוג מלחציים
ומפוצצי חצ'קונים תלויים מזרועה.
"אני לא צריכה עזרה, אני צריכה לדעת מי האידיוט ששם לי חתול
בחדר!" היא צווחה בזעם.
"אף אחד לא שם לך חתול בחדר, יקירתי, אלו רק פצעי בגרות, יש את
זה לכולם, במאוחר או במוקדם, בואי איתי, קדימה- אפ אפ אפ!" היא
החלה לצעוד, גוררת את צ'ו הנאבקת אחריה.

פרק 10

"זה עבד, אנחנו גדולים!"
קרא הארי ונתן כיף ידידותי לדראקו, או בעצם-   הוא נתן כיף
ידידותי למקום שבו הוא חשב שבו יהיה דראקו, כי דראקו עדיין היה
לובש את גלימת ההיעלמות של אבא של הארי.
"ראית את הפרצוף שלה?!" קרא דראקו הבלתי נראה.
"לא היה קשה להחמיץ את זה, אההם.. מאלפוי", אמר הארי.
"לא התכוונתי לזה, התכוונתי לאופן שבו ההבעה שלה הייתה מרוחה
על הפרצוף שלה, לא לאופן ולמראה שבו הפנים שלה היו, בעצם,
נראות, למרות שגם זה היה גדול!"
הוא הסביר, מלווה את עצמו בקולות מעניינים, ובתנועות ידיים
מלאות עניין שאותן, כידוע, הארי לא יכול היה לראות, בגלל מצבו
הבלתי- נראה בינתיים של דראקו, כמו שהזכרתי מקודם.
"אהה.. אוקיי.. הבנתי את הכוונה.." ענה לו הארי, נראה ומרגיש
נבוך למדי, עכשיו, כשלא הייתה לו שום סיבה הגיונית ומוצקה
לדבר, לבלות ולהיות במחיצת דרא- אהההם.. - מאלפוי.
"טוב, תקשיב, יש לי שיעור עכשיו, אז, אהה.. נתראה..." הוא מלמל
ורץ, שערו הבלונדיני מתנופף אחריו.
"הארי!" קראה הרמיוני.
הארי הסתובב אחורה אל עבר הקול, וראה אותה רצה לעברו, ספרי
שינוי הצורה שלה בידה.
"היי הרמיוני.."
הוא מלמל. מאז שהיא תפסה אותו עם מאלפוי הוא נתקף במבוכה
מיידית כל פעם שהוא ראה אותה.
נראה שגם הרמיוני בדיוק נזכרה בזה, אז היא אמרה-  
"אויש, יש לי עכשיו שיחה פרטית עם פרופסור מקגונגל ואני מה זה
מאחרת, אני חייבת לעוף!.." היא מלמלה לעברו ורצה לכיתה, שערה
החום מתנופף בסרבול אחריה.
"לעזאזל עם כולם", הארי מלמל ופנה ללכת, שערו השחור לא מתנופף
אחריו בכלל. "ועם עצמי בכלל.."

"מה קורה לך, הארי?"
הארי היה יושב בחדר המועדון של גריפינדור, משלב רגליים על
הכורסא שעליה ישב, ראשו על ברכיו. רון בדיוק נכנס לחדר
המועדון, ושאל את השאלה שכתבתי שלוש שורות למעלה.
"מה באמת קורה לי?"
הארי שאל באופטימיות מושרשת ושקע חזרה ברחמים העצמיים שבהם
הוא היה שקוע לפני ההפרעה הבלתי מתוכננת של רון, בכניסתו לחדר
המועדון ובשאלתו הבלתי צפויה.
"ספר לי הכל הארי.."
אמר רון בעידוד. ניכר היה שהוא כבר שכח מהמריבה שהייתה להם
לפני שלושה ימים. זה באמת היה שלושה ימים?! זה נראה כבר כל- כך
מזמן.. מה קרה לו ולרון? פעם הם היו מסוגלים לדבר על הכל,
ועכשיו.. עכשיו כבר לא.. משהו השתנה. אבל מה זה היה?!
הארי ידע את התשובה, היא הייתה ברורה כל כך שהוא אפילו לא היה
צריך לחשוב עליה כדי לדעת זאת-
דראקו.
דראקו?! לא, לא, לא, מאלפוי! לא דראקו, אלא מאלפוי!
מה לעזאזל רון היה חושב אם הוא היה מגלה שבמוחו של הארי,
למאלפוי - אויבם הנצחי של הגריפינדורים כולם -  קראו דראקו,
ולפרופסור מקגונגל קראו מינרווה? (מה הקשר?!)
הוא היה מתפלץ! בהחלט!
"הכל מה?" הוא שאל בסתמיות, נחוש בדעתו לא לספר לרון דבר, הוא
ידע שזה יכעיס אותו, והמריבה הקודמת שלהם כבר הספיקה לו. לא,
אין סיכוי שהוא יספר לרון על זה.
"הכל הכל! כל מה שקרה, בשלושת הימים האחרונים. מאז שרבנו, ואני
רוצה לדעת מה הקטע הזה שאתה כאילו חבר של מאלפוי, כי ראיתי
שדיברת איתו, וזאת לא הפעם הראשונה שזה קרה.." אמר רון
בהתרגשות, בלוריתו הג'ינג'ית מתלתלת לכל עבר. פתאום הארי נזכר
באותו הבוקר שרון בהה בו בתאווה ובהזלת ריר, כשהוא היה בלי
חולצה ונבהל.
הארי ידע שעכשיו יש רק מוצא אחד ממצב הביש הזה-
הוא גלגל אחורה את עיניו, הניף ידיו מעלה בתנועה דרמטית, עשה
קולות חנק וקרס אחורה אל הכורסא.
"נו, באמת.." רון מלמל. "הוא שוב התעלף.. נודניק!"

פרק 11

"הרמיוני, אני חייב לדבר איתך!" הארי קרא.
"לא, סיפרתי לאף אחד, אני נשבעת בכל היקר לי, נשבעת בספרי
הכשפומטיקה שלי ובכל שיעורי הבית שעשיתי מעולם-  לא סיפרתי לאף
אחד!" היא קראה בבהלה ברגע שפגשה אותו.
"לא אמרתי שכן, הרמיוני, רק רציתי לדבר איתך. אני צריך עזרה",
הוא אמר מתיישב על כיסא בספריה.
"אה.. עזרה?" היא שאלה באנחת רווחה ונשענה אחורה בכיסאה. "בזה
אני טובה. מה אתה צריך?"
"אני חייב כבר להיפטר מהטבעת הזו!" הוא קרא בייאוש ותפס את
הרמיוני בצווארונה, וטלטל אותה בפראות. "אני לא מסוגל לעמוד
בזה יותר, את חייבת להציל אותי, זה נורא!"
"הארי! הארי! עזוב אותי בבקשה", הרמיוני צרחה ונענתה במבט זעוף
ממדאם פינץ' הספרנית. "אם אתה רוצה עזרה, אתה לא חושב שכדאי
שהראש שלי יהיה במקום כשתקבל אותה?"
"סליחה.." הוא ענה, וטמן את פניו בידיו.
"אני פשוט לא יכול לעמוד בזה! רון כל הזמן ממשיך להסתכל עליי
במבטים מוזרים, דראקו ממשיך להחניף לי כל פעם שאני רואה אותו,
האנשים האלה שבתמונות שבמסדרונות מתחילים איתי כל הזמן,
ופרופסור סנייפ הסתכל לי בהנאה על התחת כשיצאתי מהשיעור אתמול!
זה כבר עובר כל גבול. אני מתחיל להשתגע, הרמיוני, להשתגע!"
"דראקו?!" נזעקה באימה הרמיוני, מתעלמת משאר הנאום החוצב לבבות
שהשמיע הארי.
"אווווף, הרמיוני, מה אני אעשה איתך?! לא שמעת אף מילה ממה
שאמרתי?" הוא שאל ונענה בנענוע ראש פראי מצידה, "אמרתי:  'אני
מתחיל להשתגע, הרמיוני, להשתגע'!"
"אני חושבת שאנחנו בדיוק במקום המתאים בשביל זה", אמרה הרמיוני
בביטחון להארי.
"???"
"אנחנו בסיפריה!" היא הסבירה לו בקצרה, ובנפנוף חסר סבלנות של
ידיה לכיוון פרצופו.
"זה בכלל לא הגיוני! הסיפריה של הוגוורטס היא מוסד לחולי - נפש
ולא ידעתי מזה?!"
הארי שאל בתימהון, והסתכל בחשדנות על מדאם פינץ', הספרנית,
שהייתה לבושה בחלוק לבן ומגבעת לבנה והייתה מנגבת את עטיפות
הספרים של מדור המוגבלים במגבת לבנה ותכולה.
"מאיפה הגעת למסקנה המחליאה הזאת?" נבהלה הרמיוני בזעזוע. דמו
בראשו ואבוי לו לאיש שיעז לחלל את כבודו המכובד של מקום המרבץ
האהוב ביותר על הרמיוני.
כרגע אמרת את זה", הוא אמר בתימהון וגירד את פדחתו השחורה
והפרועה בקדחנות, כדי למצוא פתרון הולם לבעיית הטבעת שלו. "אל
תגידי שנהיית סנילית פתאום, רק לא עכשיו! בבקשה, תגידי לי
שלא!" הוא זעק בתחינה וחטף זפטה בראש ממדאם פינץ'.
"מר פוטר, הספריה היא אינה מקום להכרזות אהבה, נערי, בשביל
דברים כאלה יש את השירותים הציבוריים! בספריה אנשים לומדים,
עושים שיעורים ולומדים, ואם אינך מתכוונן לעשות אי אלו מהדברים
האלה, אני חייבת לבקשך לעזוב מייד", היא אמרה בתקיפות
והוסיפה-
"ואני ממש מתפלאת עלייך, העלמה גריינג'ר, חשבתי שאת, מכל
האנשים שעל גלקסיה דלת אוכלוסין זו, יודעת את החוקים והמגבלות
של השימוש בספריה, התביישי לך!"
היא אמרה בנקישת עקבים רעשנית, נבהלה מהרעש, והתפנתה לגעור
בעצמה על חוסר התחשבותה בתלמידים המועטים המנסים ללמוד
בספריה.
כמובן, שאז היא בעצמה החליטה לענות לעצמה בעוז פנים בלתי
מתקבל לדעת מדאם פינץ' השנייה, שניצלה הזדמנות זו להחטיף למדאם
פינץ' הראשונה מכה בטוחעס.
דבר שלא מצא חן כלל וכלל בעיני מדאם פינץ' הראשונה, שהחלה
לצרוח על עצמה בקולי קולות דברים בלתי הולמים להישמע בספריה.
לפחות לפי דעתה של מדאם פינץ' השנייה. וכך זה נמשך עוד ועוד,
אבל הארי והרמיוני כבר יצאו החוצה, אז נראה לי שנלך אחריהם...

"נו.. תראי מה עכשיו קרה.." התלונן הארי בדרכם חזרה לחדר
המועדון של גריפינדור.  "מה נעשה עכשיו?"
"חוטם היפופוטם", מלמלה הרמיוני אל האישה השמנה שבציור, שזזה
על צירה כדי לאפשר להם להיכנס.
"אני לא מסוגל להישאר עם הטבעת הזו עוד יום אחד! חייב להיות
באיזשהו ספר מידע על איך להוריד את הטבעת הזו של הקסיפוליה
ההיא מה- שמה.. זה ממש סיוט!" הוא אמר והתיישב באנחה באחת
הכורסאות בחדר המועדון, שהיה - במזל -  ריק, מכל התלמידים
הרעשניים שאיכלסו אותו בדרך כלל.
"קסיופיאה, הארי, קסיופיאה, לא קסיפוליה, אלא קסיופיאה, מתי
כבר תלמד?!" נאנחה הרמיוני.
"תראה, אנחנו כבר יודעים שאפשר להוריד אותה איכשהו, עובדה
שהיא הופרדה ונאבדה לצ'ו, אבל איך?! זאת השאלה...  אני חייבת
לעבור על כל הספרים שלי, אבל אני באמת לא יודעת אם אני אוכל
למצוא את הספר המתאים ששם זה הופיע, נתקלתי בו בטעות לפני
שנתיים, ואני באמת לא זוכרת מה היה שמו.." היא הוסיפה
בהתנצלות.
"זה בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו.." הארי מלמל לעצמו. כי אם
הרמיוני לא זכרה במדויק משהו שהיא קראה, או שכחה את שמו של ספר
מסוים, זה סימן רע. והוא ידע זאת.

פרק 12

"כל הקבוצות, תלחצו ידיים!" קראה מדאם הוץ' ושרקה במשרוקיתה.
הארי, בידיעתו או שלא, הוגרל ללחוץ ידיים עם מאלפוי (שדווקא לא
נראה שזה הפריע לו).
"בהצלחה לך, מאלפוי", הארי אמר לו ביובש ושחרר את ידו (זאת
העונדת את הטבעת של קסיופיאה) מידו הרועדת מהתרגשות של מאלפוי,
שמלמל לעבר גבו המתרחק:
"גם לך, הארי, גם לך!"

"וגריפינדור תפסה את הסניץ'!" שרקה מדאם הוץ' והצביעה בידה על
הארי, זרועו מונפת בגאון עם הסניץ' אחוז בה בחוזקה.
הארי מיהר לנחות, שלח חיוך מהיר לכל אלה שהריעו לו (לא
הסלית'רינים) ורץ אל עבר הטירה, וביתר דיוק- אל השירותים, כי
הוא היה חייב להשתין (או במילים יפות- להתפנות), במהירות
האפשרית.
"הארי! הארי!" נשמעה הקריאה מאחוריו, בדיוק לפני שהוא הגיע
לשירותי הבנים במגדל גריפינדור.
הארי הסתובב אחורה וראה, לא קשה לנחש, את הרמיוני.
"הרמיוני, אני די עסוק עכשיו", הוא מלמל לעברה, מעביר את משקלו
מרגל אל רגל ומצליב רגליים.
"הארי, זה חשוב, אני יודעת איך מעבירים את הטבעת של
קסיואפיאה!" היא אמרה בהתרגשות.
הארי כמעט נשך את הלשון מרוב התרגשות ואז אמר, "נו, אז למה את
מחכה? ספרי לי".
"טוב, אז זה היה בספר ההוא שסיפרתי לך עליו, שלא זכרתי את השם
שלו, זוכר?" היא פתחה בדבריה והארי הנהן.
"אז נזכרתי בשם שלו כשהתקלחתי, ראיתי את השמפו שאני משתמשת בו
וקוראים לו 'קונדישנר', אז זה הזכיר לי, כי לספר קוראים
'גרביטציה ועוד..' אז זה מאוד מתקשר אחד אל השני, כמובן, כל
אחד היה רואה את זה. אז מיהרתי לספריה, ומצאתי את הספר,
ונזכרתי פתאום שכל כך אהבתי אותו פעם שעברה, שהחלטתי לקרוא את
כולו. היה שם קטע, אוי, הארי, אתה חייב לשמוע, שמישהו החליט
להצמיח ניבים ארסיים על כל אחד מפלחי התחת שלו כי-"
אבל כאן הארי הפסיק לשמוע את נאומה הבלתי פוסק, הוא קטע את
הרמיוני בעצבנות ואמר-
"אולי כבר תגיעי לנקודה?! אני מת להשתין!"
"טוב, טוב, אל תתרגז כל כך", היא אמרה וכחכחה בגרונה בחשיבות.
"אז בכל מקרה, תחת הפרק של 'כישופים, שיקויים, אביזרים ועוד
דברים לגרימת אהבה', מצאתי את הקטע שכותרתו 'הטבעת של
קסיופיאה', ושם גיליתי שהטבעת לא ניתנת להורדה בכוח-"
"את זה אני כבר יודע, תתחילי לחדש לי, הרמיוני".
"בסדר, אני כבר מגיעה לזה, והיא בדרך כלל עוברת בירושה, כי
אפשר להוריד אותה רק כשמישהו עומד למות והוא מוריש אותה לביתו
(או בנו.. פחח..) ואז זה ניתן להורדה בקלות, אבל חוץ מזה, יש
רק עוד דרך אחת".
בזאת הארי נשען קדימה והביט בפניה של הרמיוני בציפייה.
"אם אתה לוחצת את ידו של מישהו שאתה גם אוהבת וגם שונאת באותו
הזמן ובאותה המידה, אז היא תעלם מאצבעך אחרי 12 שעות בדיוק
מזמן לחיצת היד שלכם ואז תמצא על- ידי לוחצת ידך. ככה צ'ו
העבירה לך את הטבעת, מן הסתם, כי היא שנאה אותך כנראה-  מרוב
קנאה. ואהבה אותך-  כי, ובכן,  מי לא אוהבת אותך..", אמרה
הרמיוני והסמיקה כמו אני-לא-יודעת-מה.
פניו של הארי פתאום החליפו צבעים מהאדום שלהן לכחול, ירוק,
סגול, ורוד ותכלת. ופניה של הרמיוני חדלו פתאום להיות אדומות.
(כנראה שהיא לא הטיפוס המרגיש הזדהות.) כשפניו של הארי הגיעו
לצבע צהוב, פתאום נשמע צליל נזילה והרמיוני אמרה, משתדלת לא
לצחוק-
"אההם, הארי, נדמה לי שאתה כבר לא צריך לשירותים, נכון?"
הארי הנהן בלי להוציא מילה.
"הארי, הכל בסדר?" הרמיוני שאלה בדאגה, הצהוב שפניו לבשו עכשיו
לא היה חביב כלל וכלל עליה. למעשה-  היא דווקא אהבה את הסגול
שהן היו מקודם, זה התאים לו יותר.
"אני... ל-ל-לח-חצ-תי, את הי-יד של מא-ל-ל-פ-פוי..." הוא הצליח
לגמגם לבסוף. "אני ל-ל.. פשוט ל-לא, מאמ-מין!" הוא נהם והתיישב
על אחת מהאסלות (אחרי, כמובן, שהוא נכנס לשירותים).
"אז מה, הארי? אתה לא אוהב אותו, נכון?" הרמיוני הוסיפה, כבר
לא בטוחה בכלום. "תגיד לי שלא, בבקשה, תגיד לי שלא".
"לא?!"
"נו, באמת, אבל תגיד את האמת!"
"כן..."
"מהההההההההה?!" היא נזעקה, מרעידה כמה מהעכברים שהיו מחרבנים
(?!) בשירותים הסמוכים וגרמה להם לדפוק ראשם בידית להורדת
המים.
"את אמרת שאת רוצה לשמוע את האמת..." הוא מלמל, טומן פניו
בידיו, ואותן שם על ברכיו המכונסות, משתדל לא ליפול לתוך
האסלה.
"אבל לא כזאת אמת.." היא מלמלה גם- כן, מנופפת בידה בפראות.
"איך זה יכול להיות? איך זה הגיוני? אבל הארי, אתה לא-  איך
לומר -  הומו, נכון?" היא שאלה בחשש.
"אני לא הומו!" הוא קרא בזעם. "אני רק פשוט, נמשך קצת לבנים.
לא לכולם!" הוא מיהר לומר, כתגובה למבטה הנדהם. "רק קצת לדרא-
מאלפוי, זה הכל.. ותודי באמת, את מבינה אותי, נכון?!"
"מה שתגיד, הארי", היא אמרה בחוסר אונים והתיישבה על האסלה
(הסגורה) לידו. "מה שתגיד.."

פרק 13

"אל תקרא לי סנובית כי אני לא מתנשאת, לא לוקחת כל מה שאני
מוצאת!"   או שלא...

"איזו טבעת יפה.."
דראקו התפעל למראה הטבעת היפה (דה ז'ה וו?!) שנמצאה על
המדרגות המובילות לאולם הגדול, והרים אותה בשביל מבט בוחן
יותר.
היא הייתה עגולה, כסופה, ועליה היו כתובות כל מיני אותיות
מוזרות שדראקו לא הבין.. (עוד דה ז'ה וו?!)
"מעניין מה כתוב פה.." הוא מלמל לעצמו, ושם אותה על אצבעו,
(חזרו להערה בתחילת הפרק) - נהנה מהשתקפות השמש עליה. וכמובן-
גם מהשתקפותו שהשתקפה בה.
צליל של נשיקה
"מה לעזאזל זה היה?!"
דראקו נפעם, הוא הביט חזרה מטה, אבל דמותו בטבעת חדלה מהבעת
הנשיקה שהייתה לה קודם ושיקפה את פרצופו המבולבל הנוכחי.
"בטח סתם דמיינתי.." הוא חשב.

"הארי! הארי! הארי!" נשמע לפתע קולה של הרמיוני מאחוריו (זה
כבר נהיה שיגרה, לא? - )
הארי הסתובב אחורה (למה מה חשבתם?!) וראה את הרמיוני מאחוריו,
רצה במהירות האפשרית (לא גדולה) לכיוונו, שערה החום והכבר- לא-
כל- כך מתולתל מתנופף מאחוריה בקלילות, הפעם בלי קשיי סרבול,
בגלל שהיא עשתה לעצמה שיקוי להחלקת שיער. (אבל היא לא גילתה
להארי שזה היה לכבודו .. 3>  3>...   א כן, כן, אלו לבבות...)
"מה חדש, הרמיוני?" הוא שאל בקול שלא חשף אף אחד מרגשותיו
(המרובים?!), דבר שלא קרה אף- פעם קודם לכן-  כי בעבר הרחוק
הרמיוני תמיד הייתה מסוגלת לקרוא את מחשבותיו ורגשותיו, רק על-
ידי התבוננות בעיניו הירוקות, או בשאילה אותו.
"אהה.. כלום. רק רציתי לדעת מה איתך ומה שלומך, בגלל שאחריי
שברחת לי אתמול בערב, לא הזדמן לי לראות אותך בארוחת הבוקר.
למה לא היית בארוחת הבוקר, דרך אגב?"
היא הוסיפה כלאחר מחשבה נוספת.
"בגלל זה", הוא אמר, והרים את ידו, זאת שעלייה הייתה הטבעת.
הייתה, אבל לא עוד..
"הארי, היא נעלמה!" נרעשה הרמיוני.
"אני יודע, הרמיוני, שמתי לב לזה, את יודעת... כי היא הייתה על
האצבע שלי אחרי הכל, שכחת?!" הוא אמר בציניות, והכניס את ידו
חסרת הטבעת חזרה לכיס החלוק שלו.
"אני יודעת, אני יודעת.. אז היא אצל מאלפוי עכשיו?" היא שאלה
את הארי בהיסוס, מתחמקת ממבטו.
"סביר להניח.." הוא אמר לה ביובש והשעין את גבו על קיר הטירה.
"כלומר.. את יודעת למה אני מתכוון".
"כן, אני יודעת".

"חמדתי... הו,  הו,  הו... חמדתי... חמדתי..."
 מלמל דראקו בחיבה מרובה והביט באהבה מרובה (?!) בטבעתו
החדשהישנה.  (מי פה לא קראראה את הספרסרט שר - הטבעות?! חחח...
מה אתם אומרים? גולום = דראקו?! Oם... )
הוא צעד בצעד מהיר ויהיר (חרוז תפוז?!) אל המראה הגדולה
והעגולה, שהייתה תלויה על קיר השירותים של הבנים מסלית'רין,
כדי לראות איך הוא נראה עם הטבעת על אצבעו.
תקיף יותר? יהיר יותר? בוטח יותר? טיפשי יותר? (לאא!) חכם
יותר? שחצן יותר? עשיר יותר? מכוער יותר? (אין בכלל סיכוי!)
אולי חתיך אפילו יותר?! (איך בכלל אפשר?!)
הוא עשה פוזה של דוגמן (מתמוגגת) מול המראה, ששיקפה את כל
גופו, משערו המשוח בג'ל יוקרתי, עד לקצה נעליו המשובחות
והיקרות (מאוד) שהבהיקו מכיוון הרצפה.
"אני כל כך חתיך...!!"
הוא מלמל אל עצמו בהנאה מרובה , סוקר (בהנאה מרובה אפילו
יותר) את דמותו במראה מלמעלה עד ללמטה, וחיוך גדול היה מרוח על
פרצופו החיוור (חיוור זה טווווב!).
"אני מסכים איתך בהחלט!!!" הכריזה בגאווה בבואתו המקסימה
בהסכמה מכיוון המראה.
באותו רגע קרה משהו (משהו!) שלא היה צפוי לאף אחד (אף אחד!)
בעולם... (חוץ ממני..)

פרק 14

-- בשמיים נשמע רעם, בשמיים הבריק גם ברק, בשמיים -  קבוצת
הכוכבים הנקראת קסיופיאה (זה אמיתי!!) הוארה בחוזקה פתאום,
ושיניו של דראקו הבהיקו בלובן מסנוור. החשמל כבה...
נזכרת שבהוגוורטס אין חשמל
הלפיד נכבה מהרוח.. (יותר טוב?!)
עד שהירח יצא מבין העננים השחורים שהסתירו אותו, והאיר אורו על
השירותים החשוכים עד עכשיו, אפשר היה למצוא את דראקו, דבוק
ומהודק בחוזקה - אל המראה שלו - בנשיקה לוהטת ורטובה במיוחד,
נושק לבבואתו המאוהבת בו (בגלל הטבעת של קסיופיאה?! אולי לא..)
באהבה ובתשוקה אמיתית וענקית (כי מי לא היה מאוהב בו? אין אף
משוגע שכזה)
הוא נשאר ככה לנצח נצחים, כמובן-
הוא לא מסוגל למוש מבבואתו המקסימה כל כך...
וכמובן גם- כן, בבואתו לא יכולה הייתה לעזוב אותו בגלל שהיא
אוהבת אותו כל כך. אני יכולה להבין אותה בשני המקרים
האפשריים-
1)בגלל עצמו.
2)בגלל הטבעת של קסיופיאה.. (אבל זאת אפשרות קטנה יותר,
כמובן..)

ומאיפה אני יודע את כל זאת, אתם שואלים? אני אסביר:
כי אני נשארתי שם, זנבי כרוך סביבי, גם - כן למשך הנצח
והנצחים, מרוב אהבה וקנאה.
קנאה בגלל ש..-  מי מעיז לקחת את המאלפוי החתיך שלי ממני?!
ואהבה בגלל ש..-  נו, טוב, מי אמר שהטבעת של קסיופיאה לא עובדת
על חתולים?!