אם יש דבר שחשוב לי שתדע, זה שאני מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך.

כל התקופות שעברנו ביחד והפרידה הזאת שכפיתי עלינו. עכשיו אני
פשוט כל כך רוצה אותך ואני יודעת שאתה כבר לא שלי. אין לי
אותך. הכאב הזה כל כך מוחשי, שאני יושבת פה מקופלת ולא מסוגלת
לנשום כמעט. אתה בטח תחשוב לעצמך שכל הסיטואציה הזו די פאטתית
ושאין לי שום הצדקה לחוש כאב כזה, כי אני אשמה בזה. לא, אתה לא
תאשים אותי. זה הכל אצלי בראש, כמו תמיד. ואני מרגישה כל כך
אשמה. אני כורעת על ברכי ואני ממש יכולה להרגיש את הלב שלי
נשבר ואתה מכולם יודע כמה שזה באמת יכול לכאוב. לי לא היה מושג
עד עכשיו.
יש כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לך וכל כך הרבה דברים להסביר
ולהספיק איתך. כל כך הרבה אהבה שרציתי לתת לך ופשוט לקח לי
יותר מדי זמן להבין שאתה זאת אהבת חיי. ועכשיו זה כבר מאוחר
מדי.
כשאני חושבת על כל מה שהיית צריך לסבול בגללי, לפעמים התנהגתי
כאילו אני עושה לך טובה שאני נמצאת איתך. תמיד החברים שלי היו
ברקע, או העבודה ותמיד היו לי אלף ואחד דברים לעשות ואף פעם לא
מצאתי זמן פשוט להיות איתך, כי גם כשהייתי איתך, לא ממש הייתי.
יותר מדי זמן הרגשתי חנוקה ושנאתי את עצמי על איך שאני חושבת
ומתנהגת, אז שנאתי אותך. חשבתי שאתה גורם לזה, שאתה כל הזמן
רוצה להיות איתי ורק איתי. הייתי כזאת מטומטמת, כי החטא היחידי
שלך היה שאהבת אותי.
אני אהבתי אותך אז, אבל פחדתי להיסגר בתוך אותה מסגרת שנקראת
'זוגיות'.
הכאבתי לך כל כך, עכשיו אני מבינה. וגם כשנפרדתי ממך, בדרכי
האצילית כמובן- בטלפון, כי הרגשתי שאני לא יכולה יותר. אוי,
כמה שהכאבתי לך. אבל אתה רק אמרת שיהיה בסדר ושאתה אוהב אותי.
איך יכולת? ואמרת שאתה מבין שאני צריכה חופש. למה הרשית לי?
למה אתה כל כך מושלם? למה אתה לא פה עכשיו?
אתה אפילו לא כעסת. אתה אהבת וכאבת וניסית להתגבר. ואז כשראיתי
אותך ממשיך הלאה, הייתי חייבת לעצור אותך, כי אני לא המשכתי
ולא יכולתי לסבול את המחשבה שאתה יכול בלעדיי. אז שוב התקרבתי
והכאבתי וכל המטרה הייתה שלא תפסיק לחשוב עלי ואתה לא הפסקת
אפילו לרגע.
החוזק שהרגשתי בכל פעם שהכאבתי לך, תחושת החוזק הזו, שנבעה
מהחולשה שלך (ובעצם, מחולשתי שלי) התחושה הזו הייתה משכרת.
לא רציתי להיות שלך, לא של אף אחד. אבל רציתי שאתה תישאר שלי.
ואתה נשארת.
כשניסיתי להפסיק את הקשר הלא רציף הזה, שאני מתקשרת ואתה מגיע
כמעט בריצה, אתה ממש הבנת. אני יכולתי להרגיש את הכאב שלך והיה
לי טוב עם זה. הרגשתי חזקה, כל כך נכונה וכל כך החלטית. אני
זאת שמקבלת את ההחלטות. כן, היה לי טוב, כי הייתי בטוחה
שהשתחררתי ממך, אבל תמיד כשאהיה זקוקה לך, אתה תהייה.
הייתה לי תקופה פרועה, הרבה בחורים, הרבה סתם בחיים שלי. המון
חוסר מחשבה, בעיקר חוסר מחשבה עליך ומה אתה עושה ועם מי אתה
נמצא והיה לי טוב, אני מודה.
בזמן שאתה ניסית להתגבר עלי, בזמן המשבר הכי גדול שלך, אני
פרחתי. אני ברחתי.
בעשרים באוקטובר פתאום התחיל החורף ונהייה לי קר. בערב פתחתי
מגירה בשביל לחפש כפפות ופתאום ראיתי תמונה שלך שם. תמונה
מוגדלת שלך, רק שלך. כל כך חם וכל כך אתה.
צביטה בלב זאת לא סתם קלישאה וגם אם כן, את הצביטה שאני הרגשתי
באותו רגע, אני לא אוכל לשכוח בחיים. והחום שקרן ממך.
כל הרגשות שמעולם לא הראיתי, לא לך ולא לעצמי, פתאום עלו.
ראיתי אותך בדמיוני. מחייך, מתפקע מצחוק, מזיל דמעה בלילה אחרי
שרבנו ומשתדל שאני לא אשים לב. מחבק אותי בין זרועותיך כשאני
בוכה או מדבר בהתלהבות על איזה חוסר צדק עולמי.
ראיתי אותך רוקד ושותה ונרדם ומתעורר ונעלב וסולח ונפגע
ומתפייס. פתאום כל כך רציתי לראות אותך, לחבק אותך, להגיד לך
שאני אוהבת אותך ולהחזיק אותך חזק חזק, שלא תוכל לברוח ושגם
אני לא אוכל.
כמעט רצתי אליך הביתה, אבל מבט מהיר בשעון גילה לי שהשעה כבר
שלוש לפנות בוקר. לא יכולתי להירדם כי רציתי כבר שתדע כמה שאני
רוצה וכמה שאני אוהבת אותך ואז, בשש בבוקר, כשכבר כמעט נרדמתי,
אמא שלך התקשרה והעולם, שבדיוק הראה סימנים של התעוררות, נהייה
חשוך ואני נפלתי ואני מתתי באותו רגע ואני לא חיה עכשיו.

אתה אולי לא יודע איך נראיתי בהלוויה שלך. ההלוויה שלך, אני לא
מסוגלת להבין את זה בכלל. ואני לא הצלחתי לעמוד על הרגליים.
ההלוויה נגמרה לפני שעתיים וכולם הלכו מזמן ואני  יושבת פה
מקופלת מכאב ולא מפסיקה לבכות ואני כבר לא יודעת כלום ולא
מאמינה בשום דבר. אבל עדיין חשוב לי שתדע.