האמת, שאני לא יודעת איך מתחילים סיפור כמו שלי אבל המשפט שאני
תמיד אומרת זה חבל ושאני מצטערת שאני לא יכולה לחזור חזרה
בזמן. אצלי כבר אין הרבה זמן לחיות ואני בת 24.
חלק תמיד נגשים אליי ואומרים לי שזה נורא והם מצטערים אבל איך
הם יכולים להצטער על משהו שלא קורה להם, הם לא יודעים כלום על
מה שאני מרגישה ועל האשמה הרבה שמצטברת בתוכי במשך השנים.
אחרים אומרים שחבל עליי אבל לא בפרצוף שלי, הם מחליטים להיות
מאותם הזקנות שאפשר לזהות ברחוב. הן תמיד יושבות בספסל הציבורי
ומפטפטות על העובר ושב. אני מרגישה את המבטים וחשה את הדיבורים
ויודעת, למרות שכמו הזקנות אותם אנשים חושבים שאף אחד לא מגלה
את "סודותיהם". האחוז הקטן שנותר מעדיפים לדבר על הכל אחרי
שאני כבר לא יהיה בעולם הזה. זה האחוז החביב עלייכי הם לא
מוציאים מילה מהפה עד אחרי המוות!
מוות,זה מזעזע לשמוע את המילה הזו ולמרות שאני צריכה להתמודד
איתה יום יום אני מעדיפה להתכחש לעובדה,למילה ולמשמעותה. מכל
מקום,הדבר הכי נורא הוא שאני לא יודעת מתי המילה תתממש,אולי
אחרי שאני אלך לישון הלילה או אולי כשאני אתעלף מרוב עייפות
בעבודה או שפשוט אני אחטוף התקף כמו רוב האנשים במצבי
וזהו,הסוף יגיע ואני אלמד לקבל אותו כמו שמשפחה לומדת לקבל את
מותו של אחד מבניה. אני פוחדת נורא אבל אני גם רוצה מצד שני
כבר לסיים את חיי עכשיו מאשר לחכות למוות בעיינים פקוחות. אני
לא מבינה למה דווקא אני כלומר,אני יודעת למה זה קרה וזה ברור
שזה אשמתי אבל אני לא מבינה למה מי שנמצא למעלה החליט להביא לי
את הטפשות כדי שזה יקרה. אני כבר לא מקבלת את העובדה שקיים
מלאך שומר לכל אדם בעולם. אם אכן היה לי אלאך שומר אז לא הייתי
עוברת חוויות נוראיות בעבר וכיום!
ה"חכמים" תמיד אמרו לי שזה ברור שזה אשמתי ועכשיו אני צריכה
לחיות את חיי ולקבל את זה. אני לא מקבלת את זה וגם אני בחיים
לא אקבל, זה קשה מידי לעיכול. זה ממש כמו שיגידו לך ביום בהיר
שמחר ירצחו אותך ולא משנה מה תעשה ואיפה תיהיה זה יקרה. אתם
עדיין לא קלטתם את מה שאני מנסה להגיד, אני חולה במחלה שאין לה
פתרון, אין תרופה ולא יהיה נס בקרוב שיציל אותי. אני עדיין
זוכרת את המילים הראשונות שיצאו מפי הרופא בחדר קטן בבית
חולים! אני מצטער. על מה אתה מצטער אתה לא חולה בזה, אתה לא
האדם שיצטרך לסבול את כל הזמן שנותר לא בחיים בחשיבה על כמה
הוא יספיק במשך אותו זמן. כן, עכשיו זה ברור ! איזו מחלה ישנה
בעולם בלי פתרון. כן, זה המילה הגדולה איידםםםם! אל תחשבו לרגע
שאני לא מתחרטת על מעשיי,פשוט לא היתה לי עוד הזדמנות. היו לי
הרבה הזדמנויות אבל לא ידעתי ולא שיערתי שאני אגיע למצב כזה.
ההורים שלי מתכחשים אליי והם לא ממש רוצים לראות אותי. הם כבר
לא המשפחה שלי, אני בטוחה שאם אמא שלי היתה רוצה לראות את הבת
שלה היא היתה עושה מאמצים אבל היא לא אלא אם כן כדי לצאת מידי
חובה כאמא שדואגת לבתה.היא לא תיהיה כבר אמא שלי יותר. אני כל
כך מלאת שנאה בתוכי למשפחתי והאמת שזה לא שווה את השנאה הזאת
מתוך ידיעה שעוד מעט אני כבר לא יהיה כאן ולכן אני צריכה
להפסיק את השנאה כדי שאני אוכל למות בשקט! האמת, שאין דבר כזה
למות בשקט כי אני יודעת שבנפשי בכל אופן, אני לא יהיה במצב של
שקט.אני לא רוצה למות ולכן כשזה יגיע אז אני לא אקבל את זה
בצורה שטחית ומובנת מאליו. אבל למה אני מספרת לכם את כל זה?
כמובן שלא כדי להעביר לכם מסר חינוכי כלשהוא. אני רק רוצה
להראות לכם שמצבי הנפשי כמובן לא כמו מצבי הפיזי הוא קשה ולא
הייתם רוצים להקלע למצב כזה. אני גרה בדרום ת"א בבית משלי כבר
מגיל 17. כבר אז התגלתה המחלה. יש לי המון חברות וחברים שלא
נגויים במחלה. הסיבה שאני אומרת לכם את זה היא מפני שאנשים
חשים מאויימים ליד אנשים במצבי. משפחתי לא מקבלת אותי וזה
בסדר, הם לא מבינים במה שנוגע לאיידס ופוחדים להתמודד אם זה.
אין לי חבר, הם מעדיפים להתרחק ממני. אני כבר השלמתי עם העובדה
שבחיים יותר לא יהיו לי חוויות אינטימיות אם גבר. האמת,שכל
האופטימיות שאני מראה כלפי חוץ הוא שונה מבפנים. אני מרגישה
נורא אם עצמי ועם המציאות הסובבת אותי.אני עדיין מנסה להכחיש
את המצב ולחשוב שמחר אני אתעורר מתוך חלום בלהות והכל יחזור
לקדמותו. אני פשוט לא רוצה להראות את הכעס והעצב כלפיי חוץ.
אני מתרגלת לחיות עם המחלה ומתקשה לחיות עם המציאות! ברור שאני
סוטרת את עצמי כי המחלה היא המציאות אבל גם האנשים הסובבים
אותי ותגובותיהם השלילית זה המציאות. כמו שכבר אמרתי אותם
אנשים מקשים עליי להשלים עם המחלה ולכן אני מתקשה לחיות אותה
וזו המציאותתת! חוץ מהמחלה יש לי חיים דיי רגילים. יש לי המון
תרופות שבכלל לא עוזרות לי אלא במילים של הרופא מאריכים לי את
החיים ומקלים על התהליך. תהליך הוא קרא למחלה שלי. המחלה שלי
זה לא תהליך כלל ואני לא עוד קורבן שהולך למות. אבל זה ככה
ואני רק חלק מהסטטיסטיקה ולא יותר. אני חושבת שהדבר היחים
שמונע ממני להתאבד זה הכלב שלי. תצחקו אבל זה נכון. לחשוב
שהמסכן יזרק לרחוב אחרי מותי זה מחשבה מחרידה למדי ורק בגלל זה
אני מעדיפה להמשיך לחיות. רציתי לומר לסיום שתשמרו על עצמכם
ואל תתנו לאחרים את ההזדמנות להפוך אותכם לחלק מהסטטיסטיקה וגם
אל תתנו לרופא את האפשרות להגיד לכם את השורה הראשונה- אני
מצטער!
(זה סיפור בדוי לגמרי)