הוא אמר לי ש"כל האנשים בעולם מתחלקים לשניים."
פרה-פראזה על משפט של אלוה אדיסון.

ואני כעסתי, מאוד. כי זה לא היה ההקשר הנכון.
כי אנשים יעשו הכל עבור ה"בדיחה", ה"צחוק" וה"נחמד", ועל
המושג, הסמל והמוסד האחרון ברשימת הנבלות, אפילו כוורת כבר
הטיבו לכעוס ולהתמרמר.

sפיקות שכאלו החלו לפעום, ואז, להדהד - בתוך ראשי. מה שלדעתי
הוא אינסטינקט, כמו זה של שכן עם מטאטא בהישג ידו שמגיב
לגירוים חיצוניים ומגיב.

"ובכלל, מה אכפת לך מה קורה לעוזרת קוסם?"

טראח, טראח, טראח, טראח, טראח.

"מה? היא מוצאת-חן בעיניך?"

הא! הא! הא! - נשמעה צעקה עמוקה מני-ים, שנמלטה מתוך ראשו אל
מעבר לגיבוניו.

"אז בוא, מהר, נלך אליה לפני שהוא מוציא את הסכינים וחוצה
אותה..."

תופס את ידי ומתחיל לשנע עצמו ולהיאנח באיום של קימה,
אונס אותי לעצור אותו בשיכול רגליים.

אז ישבנו וצפינו במופע. קלפים עורבבו, קלפים נבחרו. אנשים
נעלמו ושבו. כך גם יונים.
וזה, עסק היונים נדמה לי כסמלי. חשתי רוגע מסוים. המחשבה על כך
שהגעתי לרוגע מסוים, רק סיפקה לתהליך משוב חיובי. מחשבות
בוטחות ושמחות עלו בראשי, כאלו על רופאי שיניים מחייכים מחלקים
גלידה. גלידה הניתנית על-ידי איטלקים חייכנים , בעלי זרועות
מסורגות ואימתניות, לבושים בחליפות מלחים מפוספסות. מוזר. עד
מאוד. בהתחשב שראיתי בהם פושעי מלחמה (בעששת), שחיים במגדלי
השן שלהם (שבסופו של דבר, אכן נבנו ע"י חציבה בשיניים) זורקים
עלינו, ההמון הזועם וחסר האונים, חוברות לענייני רפואה
וירחונים משעממים באנגלית שפוגעים בנו כמו שמן רותח. ולמרות
הכל, חשתי אפוף שלווה מסויימת, שכאל ערפלה את הסכנה שאל מול
פני ניבטה, בין מערבולות השוויון אשר בתוך הכרתי וכלוא
בזגוגיות עיני.


והמוסיקה תמה.

הקוסם, כמוכיח שגם הרגליים מהירות מן העין, ניצל את מוזיקת
האינטרמיצו וכמו הופיע בצד הבמה. וילון הוסט, וגיליתי שהארון
היה כאן כל הזמן הזה. תרגיל שפל של קוסמים, כמו שהם מופיעים
באחד מן המושבים, זה איום פאסיבי על המרחב הפרטי שלכם, לערער
אתכם.

הקוסם חייך חיוך גדול,  ביקש שקט מקהל, והתחיל לרקוד - כנראה
זה עזר לריכוז שלו.

והיא, לא שאלה שאלות, חייכה לקהל, רקדה עם הקוסם.
נראתה כול כך מאושרת - ואחת כה תמה, כנראה שאכן היא רגילה
לאושר.

הקוסם הכניס את העוזרת שלו לתוך כזה ארון עם חורים בתוכו, ונעל
אותו באופן שכל מה שזו יכלה לעשות זה להניע את הידיים והרגליים
ולצעוק. והתלבושת הנוצצת שלו, התיפוף המהיר, שאגות הקהל
ודפיקות המטקות שהן פוגעות במחבטים ובמתרחצים מסביבנו - הכל
כלים בידי הקוסם, כלים בעזרתם הוא ישחק בנו, ולא ייתן לנו
להבין מה קורה על-באמת.  והוא, כמעין מתנת חסד לנידון, השכיב
את הארון, שהיא לפחות לא תצטרך לעמוד. והסכינים נשלפו מהמעמד
בהוד כאילו הם היו סיגרים טובים, וננעצים, באכזריות והנאה
מקברית, להם מורגלים רק אלו שרגילים לכוח ולשליטה מוחלטת, כמו
מכונות קונדומים, או מנהלות של תחנת מוניות, שעובדות במשמרת
לילה במקום שכוח-אל, כמו רמת השרון.

הרגשתי את הידיים שלו אוחזות בי, אחיזה ידידותית, אבל הפכפכה.
הוא חיפש את העיניים שלי ובמהלך זה אמר - "הפעם תישאר עוד כמה
שניות, אתה תראה, הקוסם יחבר אותה שוב..." .

הבעה של כאב נפלה על פני העוזרת, שהרי תמה שכזו, אינה רגילה
לכאב, וודאי שיכולה לחוש רק כאב פיזי. הוא הפריד את החלקים
השונים של הארון.

ידעתי שזה אבוד. מה שהיה אחד, עכשיו הוא שניים.
הרגשתי את הידיים מתחזקות.
אבל גם אני התחזקתי, מחשבות התחילו לרוץ בראש שלי, כמו פופקורן
שמיטגן בסיר, מקפצות ממקום למקום, מנתרות מהחלק במוח שאחראי על
דיבור, לחלק שאחראי על זיכרון, לזה שמשתמש בהקבלות לפופקורן,
מזנקות מתא לתא, ולאחר שבריר שניה, לא נשמעו עוד פגיעות במכסה
של הפופקורן ונותרה ההחלטה.

לנצל את החולשה שלו.

ולפני שמה שנשאר התחיל להישרף בסיר, בלית ברירה, דגדגתי אותו.


הוא נפל. צוחק באופן פראי. הצחוק היה משוייף ושחוק, חלקלק.
שימוש פזרני וחסר אבחנה בו הוזיל אותו.
התחלתי לרוץ, שהסתובבתי ראיתי שהקוסם עדיין משחק עם החלקים
החתוכים של העוזרת לצליל תרועות הקהל, החיוך שלה מקובע באופן
חולני, ורגליה מפרפרות, כנראה איזושהי תגובה בלתי רצונית.

אני רצתי עצמי באופן בלתי מודע, נשמתי, פניתי ובעיקר מיהרתי.
המילים שהוא אמר נחקקו בתודעה שלי -  "אתה תראה, הקוסם יחבר
אותה שוב".


העוזרת נגלתה לי שוב, צינית, מפוקחת. מנסה לאמוד מלון ארומטי
במיוחד שתפס את תשומת הלב שלה, ומפילה אותו בשוגג.
מביטה עליו באופן חסר ישע ומריר, כשהוא מתגלגל למבטחיו מתחת
למדף האגוזים הקלויים והבוטנים.
היא מעבירה את ידה על מותנה, ולצלילי רשרוש פיסות
המסקינג-טייפ, היא מבינה שהוא לא יוכל להחזיק את שני פלגי גופה
במקרה והיא תתכופף.  

"הערב, המלון לא יהיה ארומטי במיוחד" היא סיננה לעצמה, אפילו
לא מביטה כשהיא לוקחת אחר.