התאריך הוא ה- 26/8/2002, השעה היא... בסביבות שמונה. אני
צריכה להתכונן לעבודה, אבל פשוט אין לי כוח. הפעולה בראש
שצריכה לומר לי לקום מהכיסא  פשוט נעלמה לה.

לפני שלושה ימים, יום שישי, רועי חזר עם טוש מהשדה. כולנו
צחקנו על טוש- שוב פעם רועי הטיש אותו. אבל כשהוא לא שתה או
אכל קוביות קרח התחלנו לדאוג.

ביום שבת בבוקר הוא היה אצל הוטרינר. הוא נתן לו אינפוזיה,
תרפות ולקח בדיקות דם ורנטגן. אבל איזו מין מחלה יש לו כשאין
לו חום?

אני זוכרת כשהביאו אותו, זה היה כמה זמן אחרי שנילי מתה. "רועה
גרמני גזעי!". לא משנה מה הוא היה, מהרגע שבו הוא עלה מיטתי
וליקק אותי לבוקר טוב אני התאהבתי.
את השם אמא שלי נתנה. היא חשבה שזה מצחיק לקרוא לכלב ע"ש המחשב
"מקינטוש". כולנו הסכמנו איתה ואחרי כמה זמן החלנו לקרוא לו
"טוש" בקיצור.

כשחיברו לו את העירוי הוא לא זז לשניה. זה זיעזע אותי. תוקעים
לו מחט והוא לא זז. אחרי מ"לשל מים ותרופות הוא נתחיל לקפוץ.
להראות סימנים של חיים. אבל גם זה היה רק לזמן קצר והוא החל
להסתחרר מהתרופה שהוא קיבל. "תגובה נורמאלית לחלוטין".

הוא תמיד היה כלב חולני. זה בגלל שהוא רועה גרמני. יש לחלקם
בעיה במערכת החיסונית אז הם יותר רגישים למחלות. זה תמיד נראה
שהוא קופץ מבעיה אחת לשניה.

פעם אחת אחרי ניתוח לקח לו הרבה זמן להתעורר והוא נבח מתוך
שינה. זה היה רגע מצחיק.

במהלך יום שבת הוא התחיל להתעורר קצת, לזוז, לאכול... אבל
עדיין, משהו לא היה בסדר איתו.

ביום ראשון כשחזרנו לוטרינר הוא בישר לנו את החדשות המרות. זו
דלקת חמורה בכבד. בגלל שהמערכת החיסונית שלו שווה לתחת הוא
אפילו לא נלחם בה. זה למה אין לו חום. הרופא אמר שהוא ייצא מזה
הפעם, אבל זה עוד יחזור. הסתובבתי עם הגב עליו והתחלתי לבכות.

כשהוא היה מחובר לעירוי ליטפתי אותו, נישקתי אותו... הוא לא
הגיב לי. רק כשמופה, הכלב השני, הגיע גם הוא לבדיקה אצל
הוטרינר הוא התחיל לנהום. טוש הישן והרגזן שלי חזר לשניה.
בבית דאגנו שיהיה לו הכי טוב שאפשר. מדי פעם נכנסתי לחדר שלו,
דאגתי שיהיה על השמיכה ולא על הריצפה והגשתי לו מים לפה. כדי
שלא ייתיבש.

היום בבוקר. בסביבות שבע. אבא שלי העיר אותי. אנחנו צריכים
לעשות התייעצות. טוש מת.

אני מרגישה כזו ריקנות בתוך עצמי. כל האהבה שלי אליו פשוט...
נעלמה.

אני כזו מטומטמת. אני ידעתי שהוא לא נלחם במחלה, אני ידעתי
ובכל זאת הייתי בטוחה שהוא ייצא מזה. כל פעם כשאבא שלי רק
הזכיר את המילה מוות צעקתי עליו. שלא יעשה מזל רע.

אבל אני יודעת שטוש היה עייף. כמה כבר אפשר להילחם? מגיל אפס
עד גיל שמונה הוא עובר ממחלה למחלה למחלה... הוא רצה מנוחה.
הוא ידע שיהיה לנו את מופה אז הוא סוף סוף יכל לעצום את
העיניים שלו לתמיד.
אני יודעת שלא משנה איפה הוא עכשיו, טוב לו.
אולי הוא חי מחדש את כל הרגעים שלו איתנו, אולי המלאכים מטפלים
בו עכשיו במקומנו. כי אם למישהו מגיע משמר של כבוד זה לטוש.
הכלב הנאמן.
גם אם הסיכויים היו נגדו, הוא היה מגן עלינו ומקריב את עצמו.

אז עכשיו טוש. הדבר האחרון שלא הספקתי לומר לך זה להתראות,
תודה על הכול ואני אוהבת אותך. מאוד מאוד. אני מחזיקה עכשיו את
הקולר שלך, והוא מריח כמוך- אבל הוא לא אתה. ואני רואה עכשיו
את התמונה לך ישן מכורבל על הספה, והיא נראית כמוך, אבל היא לא
אתה.
ואני מתגעגעת אליך כל כך כל כך ואני מקווה שיום אחד עוד ניפגש
שוב.
מי יודע. אולי אתה שם עם נילי, מחליף חוויות.


אני אוהבת אותך.

אלה