כשאתה נולד, ממש ברגע הזה שאתה מתחיל לחוש את האור, והאויר מכה
את גופך, אתה מרגיש שנקלעת לתוך מערבולת ענקית.
אם היה עבר הוא אפוף לחלוטין, דבר המקשה על חשיבתך.
העולם מורכב מרגעים. היציאה, ההלם, הקולות, פקיחת העיניים...
לפתע נגלה בפניך מרחב, בבת אחת מהמקום הקטן והרטוב, מפינתך
השקטה והבלעדית הכל מתעצם. אתה שם לב לכל הפרטים.
כשנולדים, יוצאים לתוך חדר מלווה בקולות נולדים אחרים. פתאום
יש רבים כמותך, אתה אינך יחידי, והעולם אינו פרטי שלך. במהרה
אתה מתחיל לקרוא בקולך הדקיק, ששניות קודם לכן לא ידעת על
קיומו.
פיך מתייבש לשניה, נשימותיך הופכות לחלק בלתי מורגש מישותך,
מהיותך.

אף אחד לא יודע מה היה קודם הביצה או התרנגולת. אף אחד גם
לעולם לא ידע. יחקרו את הנושא עוד נצח, ואיש לא יוכל לקבוע
עובדה וודאית.
פילוסופים מתווכחים על הנושא ברצינות מבדחת, ביולוגים מנסים
למצוא תשובה מדעית, מדענים מנסים לחקור הוכחות, ואנשי הדת
אומרים שהכל בכלל התחיל מאלוהים. חלק מאנשי העולם וודאי תוהים
על מה המהומה. מדוע כל כך חשוב לדעת בעצם? המידע הנשגב הזה לא
יוביל את האנושות לשום מקום מיוחד, וזו קביעה מדעית ביותר.

רגעים אחר הלידה אתה מחפש דברים שאתה עוד לא ממש מבין: חום,
מגע, אוכל.. מי חשב על רעיון כמו אוכל קודם לכן?
כשאתה מתחיל להתרגל לרעש (או אולי קולות), כשאתה מתחיל להבין
את כל המראות, לומד למיין את רובם, אתה נרעש. צמרמורת מתוקה,
תחושה חדשה עוטפת את גופך. אקסטזה וסקרנות מובילים אותך למסע
הכי קצר והכי ענק בעולם בו זמנית. שלושה צעדים, לבחון את השטח.
הכל חדש, מסקרן, מהפנט באלפי צבעים, צורות, קולות.
העייפות אופפת אותך בשניות, קסם ישן- חדש. אתה מוצא פינה נוחה,
ממצמץ פעמיים ליתר ביטחון. לפני שאתה מסוגל להבין, מחשבותיך
הצלולות מתחלפות בקסמים ועולמות. כשתתעורר לא תהיה בטוח איזה
מן העולמות הוא המציאות, אם היא קיימת. בפעם העשירית שתישן,
כבר תדע מי מהעולמות הוא הקבוע, לא בטוח שתבחר בו לעולמך שלך.

הזמן עובר, אולי זה רק הנצח שלך שנמתח. זרים הם ידידים ואויבים
עתה. המרחב שלך גדל, המון נותר לך ללמוד, המון אתה יודע.פצעי
הלמידה עוד לא הגלידו להיות צלקות הזיכרון. סקרנותך עוד לא
סופקה, עדיין לא גילית שגם לעולם לא תסופק. כשתתבגר, תמונות
התקופה הזו יחרטו בנבכי מוחך כזיכרון מטושטש, ידע שלא תוכל
להסביר.
שעה קלה קודם שמעת מבעד לקיר את שירה של ציפור, שתארה מרבדים
ירוקים שאינך מסוגל להבין, עצמים וחיים שמעולם לא ראית. מצאת
חריץ בין הקירות, וניסית בכל כוחך לראות בעדו. המון אור היה
שם, נעים יותר, מלטף יותר, אמיתי יותר. כשישנת חלמת על האור
הזה, ולבך הרך הרטיט.

אז נזיר אחד מגדל אפונה ריחנית, קורה. ובארץ אחרת מלך אחד
הסתובב ערום, והיחיד ששם לב היה ילד קטן. מדהים כמה שניקיון
כפיים ותמימות, תורמים להסקת מסקנות נכונה.
אפונה ריחנית גדלה בכמה זנים. מדענים יתווכחו מאין הזנים
הגיעו, אנשי הדת יאמרו כמובן שהכל מאלוהים, הילד וודאי יחייך
למראה פרחים, והנזיר שם לב לתופעה ביולוגית מעניינית.
הנזיר כמובן מת, מושפל וקטן ערך מכפי המגיע לו, ורק שנים אחר
כך נער אחד צעק "הנזיר הוא צודק!".  למרבה ההפתעה התפתח מחקר
חדש כמעט בבת אחת- גנטיקה, מדע מפותח, כמעט בדיוני.  האנושות
כבר לא עושה דברים בקטן, הכל בכמויות, בעסקים, ברווחים (של
מי?!)
איש עסקים היום, יקנה לו איזה דוקטור שבקושי זוכר את הנזיר
ההוא, אך מרשה לעצמו לשחק באלוהים. הדוקטור ימצא נוסחת פלא
שתביא לאדון את כל העושר והאושר בעולם.

אפילו כשאתה נולד לאיש עסקים, אתה חי את הרגעים שלך, את האושר,
את הנחת, את הכאב, את הסקרנות. לפעמים קורה שאתה לא בדיוק תואם
את התכנון, אפילו שאתה לא יודע. אולי בגן עדן אלוהים יתן לך
פיצוי. אם לאלוהים יש עורך דין טוב, הוא יגיד לך לחכות שהאיש
האחראי יגיע, ואז אכלת אותה, כי האיש האחראי לעולם לא יגיע.

כשבאים עם ציוד, ומקימים מהומה, כשמיכל גדול ולא מובן מועמד
במרכז החדר ואחיך, חבריך, אויביך נזרקים אליו אחד- אחד, הבהלה
נועצת גם בך את ציפורניה.  אתה מנסה להמלט, להסתתר, אך הרגע
המכריע הגיע גם אליך.
גם אותך אוחזים ביד איתנה, פורעים פלומתך הצהבהבה, לוחצים את
בטנך. בשניה כמעט לא מובנת אתה נזרק אל תוך המכל. ההלם עובר
ואתה פוגש בתחושה חדשה, אימה. זיכרון ניצחך הקצרצר עובר בראשך
הקט, מגביר את הפחד. חנק, אתה כבר לא למעלה, המונים אחרים
נלחצים עליך, חוסמים את נתיב האויר. אתה חש את לבך הולם, את
בשר כנפי הבוסר שלך נתלש על ידי ציפורניי האחרים. אתה זועק
לעזרה, לנס. אתה קורא לחלום לבוא ולהחליף את העולם הכואב הזה,
בעולמך שלך. אתה עוצם את עינייך ומנסה לחוש את האור, משחזר את
שירת הציפור.
הצווחות חזקות, החנק מתגבר, מעולם לא היית כה מחובר למציאות.
לעולם לא תבין שנולדת לאיש עשיר שעושה את הונו מתרנגולות
מטילות, לעולם לא תדע שמינך הוא שחרץ גורלך האכזר. לעולם לא
תדע שגם אחיותיך זכו לסוף דומה. לעולם לא תרגיש את כל דמעותיי
שהוקדשו רק לך.
נשימותיך כבדות, עורך פתוח, ודמך מתערבב בדמם של האחרים, צורב
את עיניך, חוסם מקורך.
העומס גדול, הנשימות נחלשות- מעיכה.