יום שישי. צהרים. בדיוק גמרנו לאכול את הארוחה המסורתית
והמייגעת של יום שישי בצהרים.
בשלב פינוי הצלחות כבר התחלתי לנקר. הייתי כל כך עייף, מותש
פיזית ונפשית מכל הבלאגן שעובר עלי בימים האחרונים.
חיכיתי בנימוס עד שכולם יתחפפו והלכתי לישון בציפיה לערב.
בערב אני פוגש את מיכל שאני כל כך אוהב. ידידה שאני חב לה את
כל שירותי הצבאי.
היא הייתה בהודו, תאילנד ושאר ירקות כמו כל משתחרר מצה'ל שרוצה
למצוא את עצמו. אחרי שנה, בהפתעה מוחלטת היא נזכרה לחזור
לארץ.
קמתי לקולות המהדורה המרכזית של יום שישי. שוב כתבות מעצבנות
על חיילים לוחמים, כלכלה כושלת ומובטלים.
הכנתי לי קפה, עישנתי סיגריה, מלמלתי כמה מילים לטלביזיה
ונכנסתי למקלחת מעוררת.
זרקתי כמה מילים להורים שלי על זה שאני נוסע לאשקלון לידידה
הזאת, והם בהנהון קר וחודר הראו שהם קלטו את דיברי הפשע
שהוצאתי מפי.
יצאתי לדרך. הייתי צריך לאסוף את חבר שלי מתל-אביב ומשם לסוע
לאשקלון.
שמתי מוזיקה, דיסק מופלץ של קוקה קולה עם אוסף שירים לא רעים
בכלל, הדלקתי סיגריה ורקדתי עם עצמי תוך כדי נהיגה.
באיילון צפון, קצת אחרי לה-גארדיה, הבחנתי ברגע האחרון באדם
הולך לו באין מפריע, ככה ממש באמצע הכביש על הקו המפריד בין
הנתיבים.
הוא היה בעל קומה ממוצעת, עם גופיה אדומה ומכנסי ספורט שחורים,
שיער שחור, קצוץ והוא נעל נעלי ספורט מחזירי אור.
נדהמתי. כמה מכוניות לפני סטו ימינה ושמאלה בציפצופים עצבניים
מלווים בידיים שמתעופפות להן אל מחוץ לחלונות הרכב.
האיש פתח בריצה היסטרית לכיוון השוליים והגיע לשם שלם, כאילו
חצה במעבר חצייה ליד הבית.
האיש נעמד שם. בוהה בי. רואה אותי מתקרב עם המכונית. הוא עומד
שם, כמו פסל, לא זז.
כשחלפתי לידו, מבטינו הצטלבו.
קיבלתי את המבט הכי חודר שראיתי אי פעם מפניו של אדם.
העיניים שלו קראו לעזרה. הוא היה במן הלם כזה, וכאילו סימן לי
שאעצור את האוטו ואצא אליו לשאול לשלומו.
המחשבה עברה בראשי. התחלתי להאיט.
אני לא יודע למה, אבל תוך כמה שניות התעשתתי והחלטתי להמשיך
בנסיעה.
עליתי ביציאת ארלוזורוב שם חיכיתי לחבר שלי רבע שעה עד שהגיע.
החלפנו כמה מילים ויצאתי שוב לדרך.
נסעתי חזרה לאיילון, הפעם דרום כמובן, ושוב, הדלקתי סיגרה
ונסחפתי לשיחה עם חבר שלי על מעלליו בשבוע האחרון.
קצת אחרי יציאת השלום התחיל להסתמן פקק.
ממול, מרחוק ראיתי סירנות אדומות מהבהבות, ומיד נזכרתי באדם
הזה.
כעת היה לי ברור במאת האחוזים שהוא כנראה התאבד. האטתי כמו כל
הנהגים הישראליים הממוצעים, על מנת לראות משהו.
ראיתי רק את קצות רגליו של האיש. החובשים הורידו לו את הנעליים
ולכן לא יכולתי לזהות בודאות אם מדובר באותו אדם שנתקלתי בו רק
לפני חצי שעה, למרות שכל אדם הגיוני יחשוב שמדובר באותו אדם.
המשכתי לסוע. קטעתי את הסיפור של חברי על מנת לספר לו מה שעבר
עלי בדרכי אליו.
פתאום בימין הדרך, שוב מבטי נתקל.
הוא נתקל באותו אדם. מסתכל אלי במבט חודר. הפעם הוא הסתכל אלי
בעיני סכין שחתכו את כל עצבי, מבטו היה זר אחד גדול של כעס זעם
ותסכול.
הפעם עצרתי את האוטו כ200 מטר, המרחק המינימלי שיכולתי בהתחשב
במהירות.
תוך כדי סיפרתי בזריזות לחבר שלי את הסיפור, ותוך כדי יציאתי
מהרכב זרקתי לעברו את השאלה שעד היום אין לי עליה תשובה: "איך
לעזאזל הבנאדם עבר לצד השני של איילון?!".
הלכתי במהירות לכיוונו, רק שהוא פשוט לא היה שם. נעלם.
חזרתי לאוטו, והמשכנו בדרכנו.


הגעתי לאשקלון. חיבוקים נשיקות דמעות, ממש סרט טורקי. לא ראיתי
את הבחורה כמעט שנה והפגישה היתה מרגשת כמצופה.
התיישבנו בסלון ופתחנו טלביזיה. בטלביזיה, עדיין חדשות, רק
בערוץ אחר.
היא הציעה לנו קפה ועוגה, ואני כמובן קפצתי על המציאה.
בעודנו יושבים ומפטפטים, פתאום הסבה את תשומת ליבי ידיעה קצרה,
על כך שאדם התאבד לפני כשעה קלה בנתיבי איילון צפון, ובמקום
פקק ארוך. התמונה של האדם קפצה לה מיד על המסך.
ספל הקפה נשמט לי מהיד. הקפה התפזר לו לכל עבר. חברי שהיה איתי
כל הדרך הבין מיד, ונותר עם פה פעור.
הסתכלנו אחד על השני, מבוהלים לגמרי, ממש ללא מילים.
הכתבה הסתיימה במשפט הרגיל : "המשטרה מוסרת כי כל אדם שיש לו
ידע שיוכל להועיל בחקירת האירוע מתבקש להתקשר על מנת למסור
פרטים".
אני הייתי במילא עם רגשות אשם שלא עצרתי את הרכב בפעם הראשונה,
ולאחר שסיפרנו לידידה את הסיפור הוחלט להתקשר למשטרה.


"הלו"
"שלום, אני מתקשר בקשר להתאבדות באיילון"
"כן אדוני, מה יש לך לספר לנו, הא?"
הקול בצד השני היה קול גברי. קול מוזר, מן שילוב של לחש וצעקה.
כאילו האדם בצד השני נמצא בהתקף אסמטה ביציע כדורגל.
סיפרתי את הסיפור שלי. "וכשחזרתי ראיתי את האמבולנסים, ו..."
"ומה?"
"אה. כן מה שראיתי היה... אהה... כלומר..."
"ראית אותו שוב לא?"
באותו הרגע, הלב שלי כמעט התפוצץ. אתם מכירים את ההרגשה הזאת
שאתם נבהלים? את דפיקת הלב הראשונה החזקה הזאת, שמלווה במן זרם
חשמלי שמתפשט במהירות בכל הגוף? תכפילו פי 10 את ההרגשה ולא
תגיעו למה שהרגשתי באותו הרגע.
לפני שהספקתי להוציא מילה מפי נשמע קול טריקת דלת.
החשמל חדל לעבוד. חלונות נסגרו מעצמם, רוח קרה החלה מנשבת
מסביבנו וקולות של לחש בלתי מובן החלו מתפשטים באוויר.

חברי וידידתי התחילו לצעוק בהיסטריה, מלמלו כמה משפטים לא
מובנים. ההורים של כולנו הוזכרו בצורות שונות
ומגוונות,"אמא","אמאל'ה","אבאל'ה" וכו'.
מרחוק אני שומע צחוק רע וציני. לקח לי שניות להבין שהוא מגיע
דרך שפורפרת הטלפון. הצמדתי אותה לאוזני.


"מה... מה אתה רוצה מאיתנו? א... אתה ה... האיש מאיילון, נ...
נכון?"
"ממש חכם מצידך. אתה חשבת שתתחמק ממני הא?"
"אני אפילו לא מכיר אותך, אה... סליחה, הכרתי אותך"
"לא הגיוני שלא תעצור, ובטח לא הגיוני שתסתלבט עלי!"
"אני לא יודע מה קורה איתי בכלל! אני מדבר לאדם מת, כרגע הכל
נראה לי לא הגיוני, אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה?"
"מה שקורה פה זה ההפחדה הראשונה שלי כמת טרי וחדש. הגופה שלי
אפילו לא הגיעה לאבו כביר, וכבר אני מפחיד. מתעלק. כמו שהייתי
בחיים."
"יורשה לי לשאול ל..."
"למה התאבדתי?"
"כן".
"בגללך".
"בגללי? סליחה אדוני, אני אפילו לא מכיר אותך!!!"
"בגללך ורק בגללך."
הוא התחיל לבכות. אנשים מתים יכולים עדיין להרגיש? יכולים
עדיין להביע רגשות?. מיכל וחברי שהיו לידי לא הפסיקו לנדנד לי
בשאלות, בניסיון להבין מה הולך בשיחה בינינו.
"אז אולי תוכל להסביר לי למה בגללי?"
"אני הייתי מעוות אתה מבין. אף אחד לא קיבל אותי. היה בי פגם,
כולם חשבו שהוא פגם. גם אני ראיתי את זה כפגם. עד שראיתי
אותך."
"ומהו הפגם הזה?"
"אני יכולתי לראות לתוך האדם. לראות ולקרוא את רגשותיהם של כל
בני האדם".
"ומה הפגם פה בדיוק?? הלוואי שיכולתי לראות מה אנשים חושבים
עלי, מה הם מרגישים כלפי"
"נכון, אני מסכים איתך, זה יכול להיות נפלא כשהרגשות הם רגשות
חיוביים. אבל כשהרגשות הן רגשות שליליים זה ממש ממש לא נעים".
"א... אני חייב להגיד לך שדי הייתי רוצה שתגיע לעניין כי אני
עוד רגע חוטף התקף לב. אני מת מפחד מכל מה שהולך פה. עדיין לא
הבנתי למה אתה מת בגללי".
"אתה הארת את עיניי. חצי שעה לפני שהלכתי על איילון, הסתיימה
לה הפגישה העיוורת הראשונה בחיי. אני הייתי בן 31 במותי. חשבתי
שהכל הולך להיות כל כך טוב. אבל לא עברו 4 דקות והיא כבר מצאה
לה תירוץ כדי להתחפף ממני.
לקחתי מונית הביתה. בכיתי. הנהג מונית התחיל לצחוק עלי מבפנים,
ואני הרגשתי מה הוא חושב עלי. ביקשתי שיעצור את המונית בכניסה
לאיילון. הוא עצר לי, ודאג לאמור לעצמו כמה אני משוגע.
בכניעה מוחלטת וויתור גמור על עצמי התחלתי ללכת בתקווה שאדרס.
ואז הרגשתי את כל רגשות הנהגים. כמה אני טיפש, משוגע, מטומטם,
זבל, אידיוט. אבל בתוך כל סבך הרגשות הללו, הרגשתי הרגשה
שבחיים לא כוונה כלפי.
דאגה. זה היית אתה. דאגת לי מבלי להכיר אותי אפילו.
עצרתי את הליכתי וסובבתי אחורה את הראש. עצמתי עיניים ורצתי
בכל כוחי לשוליים. נתת לי תקווה. חיכיתי שתתקרב, והסתכלתי לך
בעיניים.
ואז. רק אז הבנתי. כל פעם כשקראתי בליבם של אחרים, ראיתי רק את
הרע שהם חושבים. רק את הרגשות השליליים שלהם. לא ראיתי את הטוב
כי לא חיפשתי אותו. התעלמתי ממנו. וכשהסתכלתי עליך, ראיתי את
הרע. אבל ראיתי גם את הטוב. וראיתי איך אתה מרגיש."
"אני רציתי לעצור.. באמת שרציתי."
"אני יודע. המבט שלי אליך, כל כך רציתי שתעצור. רציתי להכיר
אותך. כשחלפת על פני,  מכונית אחרת נכנסה לה למסלול והסתירה.
לקחתי צעד קטן על מנת לראות אם עצרת, והגיעה מכונית ודרסה אותי
למוות.
כשעפתי באוויר הבנתי כל כך מהר איפה טעיתי כל חיי. מתי בצער.
בהרגשה כל כך גדולה של פספוס"
"ולמה אני אשם בזה הא? אתה רצית למות, אתה רצית להתפגר, אני
אשם שאתה חלש?"
"או.... תראו מי מדבר לנו פה. מי שניסה בעצמו למות. מי שרצה כל
כך הרבה זמן למות. אל תטיף לי מוסר. אצלי זה כבר אבוד אבל לא
אצלך"
"מה?"
"ידידי היקר, מעתה אני אהיה לך עדות חיה, טוב לא כל כך... עדות
מתה לכל הטוב שיש לך בחיים. גם אתה, כמוני, תגיע יום אחד למצב
הזה.
יש לך אהבה?"
"מה?"
"אהבה יש לך עכשיו?"
"כן"
"יש מי שדואג לך?"
"כן"
"אתה לבד?"
"לא"
"ואתה בכל זאת מרגיש רע"
"כן"
"כמוני. רק שלי היה מאוחר מדי להכיר בעצמי. להכיר בטוב הרב
שהיה בחיי. בכל הטוב שאני בטוח שחשבו עלי ולא ראיתי כי לא
רציתי לראות. אולי נהניתי לענות את עצמי. זה הטבע של האדם לחפש
תמיד את היותר טוב, ולא להסתפק במה שיש, שיהיה רב ככל האפשר.
מיום זה ואילך ארדוף אותך במחשבותיך. זה יהיה יום שלא תשכח
בחייך.
תמיד תזכור כמה טוב לך. כמה החיים יפים וראויים לשימוש עד תום.
לא משנה כמה רע יהיה לך, תסתכל ותחפש את הטוב שיש לך. אחרת
תגמור כמוני.
תחיה. מתאבדים לא מתקבלים פה כל כך טוב. ועוד עצה קטנה. הרגש
האחרון שתרגיש ילווה אותך לעד במותך. והרגש שהרגשתי היה צער
תסכול וכאב.
ואני הבנתי שארגיש ככה לעד. אני לא מאחל לך את ההרגשה הזאת.
תזכור את היום הזה. תזכור אותו טוב מאד, אחרת..."
"אחרת מה? הלו? הלו... הלו... אחרת מה? מה יהיה? הלו..."

הטלפון נטרק. החשמל חזר והחלונות נפתחו.
חברי המשיכו לדבר, כאילו נעצר הזמן, בדיוק מאותה נקודה בשיחה
בה התחיל כל הבלאגן הזה.
"ראיתם את זה?"
"את מה?"
"את כל מה שהיה פה"
"תגיד אתה בסדר? מה נסגר איתך? יש לך חום או משהו?"

מיד הבנתי שהם בכלל לא היו שם איתי.
מאותו היום אני אדם חדש. ועם כל הרע והסבל שאיתי, אני מרגיש
נפלא.